יום שישי, 30 בנובמבר 2012

בשבוע שאחרי המלחמה בעזה,





בשבוע שאחרי המלחמה בעזה, כשקראתי את המאמר ב"גרדיאן" על הדפסה תלת-ממדית של דיוקנאות עצמיים מיניאטוריים ביפן ובניו-יורק, היה נדמה לי שהבנתי עוד משהו ממהות הדיוקנאות והמיניאטורות. הדיוקנאות העצמיים התלת-ממדיים הקטנים האלה, שהם מעין צַלְמִיוֹת, אבל גם מעין דמויות-צעצוע, חשבתי, כמעט יכולים למלא את בקשתה התמידית של הנפש לראות עצמה כנהדרת וכמגוחכת, כנשגבת וכחסרת ערך.     
 אני קוראת עכשיו את "מיתולוגיה" של עדית המילטון, שהוא מין סיכום של המיתולוגיה היוונית והרומאית, שבה תמונת בני-האדם, האלים ומלחמותיהם גדולה כל-כך, ונהדרת בטענתה לאמת שלה, אבל אני ממשיכה לחשוב על הדיוקנאות התלת-ממדיים המיניאטוריים, ומדמיינת לי שהִתרַבּוּתָם תהיה תואמת כל-כך את אהבת ההעתקים, ואת הִתמעטות המלחמות הממשיות. אני מדמיינת לי שבעלי- הדיוקנאות התלת-ממדיים יהיו אז די מרוצים מעולמם החדש.                  


יום שישי, 23 בנובמבר 2012

בין כל המחשבות והדמיונות של ימי המלחמה...


בין כל המחשבות והדמיונות של ימי המלחמה גם המחשבה שכוחות היבשה הממתינים בגבול עזה דומים לצבאותיו של אגממנון, המחכים להישתנוּת הרוּח על הים. אולי המחשבה הזאת היא רק אחד הדמיונות, אבל היא מהבהבת כמו המחשבות החזקות ביותר, וכמו שמהבהבת השֹפה המתארת את צבאותיו של אגממנון. השפה הזאת, הרואה כה בבהירות את התערבבות בני האדם והאלים, רְצון המלחמה, מוֹת איפיגניה ותנועת הרוח, נראית חזקה כל כך משפת התיאור של כתבי המלחמה בגבול עזה, המנסָה לראות רק את הגיון הסיבות האנושיות, גם כשהיא מתארת את גֵאוּת הרצונות של כוחות היבשה הממתינים.
ובכל זאת, שֹפתם של כתבי המלחמה יכולה להיות כמעט מנחמת כשהיא רואה, גם כן בבהירות, את יכולתו של הגיון בני האדם לעצור את תנועת הצבאות. ובאמת, כשכוחות היבשה אינם מתחילים לנוע, השפה הזאת נראית הכרחית כל-כך, לא פחות משֹפת המיתוס.  

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן", ...


כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן", כשניסינו להבין את המִלים "ויקוצו מפני בני ישראל"[שמות], ו"קצתי בחיי מפני בנות חֵת"[בראשית], הרחקנו  לכת בפירוש שלנו אל התערבבות הגזָרות של הלשון, כך שיכולנו לראות במִלה "ויקוצו"גם את ההליכה אל הקץ
אחר-כך, בזמן שהקשבתי לחדשות, הרגשתי שקַצתי מפני החמאס, וכשאבו-מאזן אמר שלא הצליח להשיג בטלפון את הנייה, ואחר-כך לא הצליח להשיג את מַשעל, כמעט כמו במִלות השיר "אַשְכִּים לבית השר אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב אומרים כבר שכב" של אבן עזרא, לרגע היה לי צר על אבו-מאזן, המנהיג המזדקן, שאולי קָץ מפני החמאס.
 אילולא הרחקנו לכת בפירוש שלנו, הייתי חושבת שאבו-מאזן רק מָאַס בחמאס, ושלא חשב על קיצו שלו. ובעניין המלחמה, הוא כנראה ראה בעיני רוחו איזה סוף שלה, אחד מני רבּים, שתמיד חוזרים ומופיעים כמו המלחמות עצמן, וחשב לדבר על זה עם הנייה ועם משעל


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

ציור פורטרט רשמי של הנשיא ...

               ציור פורטרט רשמי של הנשיא רוזוולט

           צילום פורטרט רשמי של הנשיא אובמה

כשניסיתי לתאר לי מדוע בתקופה האחרונה עברו הפורטרטים הנשיאותיים הרִשמיים של ארה"ב מציור אל צילום [וציור פורטרט רשמי של נשיא מוצג רק אחרי סוף כהונתו], חשבתי שהדבר הזה נעשה לא רק בגלל עכשוויוּת הצילום, אלא גם מפני שהנשיאים האחרונים ניסו, כנראה, להתרחק קצת מהרגשת הגדוּלה שציור יכול ליצור
תיארתי לי שברק אובמה בוודאי הרגיש כך כשעמד להצטלם ליד הדגל  במצלמה דיגיטלית. אבל בהסתכלות בצילום הפורטרט של אובמה אפשר לראות שהעמידה ליד הדגל, שאולי נועדה לבטא את היותו משרֵת את הארץ והמדינה, בעצם גם מרוממת את דמותו, ומזכירה לנו שצילום הפורטרט הרשמי, כמו ציורי הפורטרט הרשמיים, אינו מצניע את דמותו של הנשיא

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

חלום המנייריזם של האמנות.




חלום המנייריזם של האמנות.
חלמתי שהמורה שלי לציור אומר שאני מתנגדת כמעט לכל מה שנראֶה כדעת הרוב, ואני טוענת לזכותי רק שאני מסכימה עם ההערכה המסוימת למנייריזם
ואז, לגמרי יחדיו, המורה שלי ואני רואים בעיני רוחנו את חלום-המנייריזם, שהוא גדול  מחלומותינו שלנו, ושבו מופיע גם פסל הבודהה של מורקמי בארמון וורסאי, ומופיעות גם  צלליות הצורות המנייריסטיות העתידיות
וממש לקראת סוף החלום אנחנו מדברים על טינטורטו, ועל אל גרקו, שאולי לא היו מסכימים עם הכללת  מורקמי בחלום הגדול של המנייריזם.  


יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

להתהלך בתוך המוכָּר.






להתהלך בתוך המוכָּר.
בתוך המניירה הספרותית של המוכָּר יכולים להתרבות כל-כך הפרטים, כגון ותצלום של אריאל שרון על הרקע התכול, ולוח מילות "התקווה", וקלף הכרזת המדינה, ולוח ירקות ארצנו, ולוח פירות ארצנו, ובריסטול לואי ברייל ולואי פסטר, ולוח כתה ה' שומרת על איכות הסביבה, ומשפחת בוּש, ולוח כי האדם עץ השדה, ויצחק רבין, אבל כמעט אי-אפשר להתהלך בתוך המניירה של המוכר, מפני שהיא צרה כל-כך, וההתפשטות המסוימת שלה אינה בתוך  מרחבי-כתיבה, אלא בריבוי הצעות ההזדהוּת שלה
ובאמת, המניירה של המוכָּר מצליחה לעתים לפתות אותנו מאד, וכמעט משכנעת  אותנו אז שיש לה מרחבים משלה.