יום שבת, 24 בינואר 2015

"אבל גרוע מכל הוא להתחיל..."





"... אבל גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל." [סיום הסיפור "הגולם" של  דונאלד בּארתֶלמי]. 

אכן, גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל, כי מוכרח להימצֵא שם ההִבהוּב הרחוק של מה שהיה לפני ההתחלה, לפני הרֵאשית, שבלעדיו ההתחלה היא רק איזה עניין פעוּט שלך, בלי זיכרונות העולם הרחוקים ובלי  זיכרונות הדמיון של העולם. ואף על פי שההתחלה לא רואָה את הזיכרונות הרחוקים  בבֵרוּר היא מוכרחה להשיג אותם, ובעצם, בלעדיהם היא לא רק עניין פעוט אלא היא כמין זיוּף של התחלה, המראֶה רק משהו מצוּרַת הדברים ולא את סיבותיהם העמוקות, ושיש בו מין סַכָּנָה, שהיא סכנת הזיוּפים המצליחים לעמוד בעולם כאילו הם בעלֵי טענה צודקת.    

בוודאי המִלים של דונאלד בארתֶלמי אינן מתארות את הקושי הידוע והקצת מתיַפייף של התחלת הכתיבה, כי הוא לא הגרוע מכל. גרוע מכל הוא הקושי העצום או אי היכולת להשיג את מה שהִבהב לפני ההתחלה, ושחומק מן הראִייה הברורה, ושנדמה שבכל זאת יוכל להירָאות, ושהוא בעצם קובע את גדרות הקיום הקצת עמומות של ההתחלה, ואת גדרות התפקיד העמומות שלה.  
והרי קצת כמו הסיום  ההתחלה לא יכולה לדעת  בבֵרוּר מהו תפקידה, כי אף על פי שהסיפור לא יכול להתחיל בלעדיה הוא לא באמת רוצה  להתחיל רק בה, כי הוא רוצה את ההבהוב ההוא, ואת מה שהוא עצמו לא אמר אבל יכול לדמות שאמר במרחקי הזיכרונות.          
             

יום רביעי, 14 בינואר 2015

הסיוּם החמקמק של הסיפור הקצר.



"סיום הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום, אבל גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל." דונאלד בּארתֶלמי, "הגולם"

בעצם, כמעט אין להשיג בשום מקום את הסיוּם של הסיפור הקצר, כי הוא  חמקמק וערמומי, והוא כמעט לועג לרצון ולצורך שלנו בְּסיום, והרי כמעט תמיד, למרות כל המאמצים, הוא בעצם נהיֶה כמעט צפוי מדי, קצת כמו ממתק בסוף ארוחה, ואפילו כשהוא הופך את העלילה המצומצמת של הסיפור הקצר לפורצת פתאֹם אל אירועים כמעט מפתיעים, הוא נהיֶה צפוי מדי, כי הוא פונה בקַלּוּת רבה כל כך אל האפשרויות המסתברות הכמעט אינסופיוֹת של העלילוֹת כולן, וכמובן, אז הוא גם לא לגמרי נחוץ לסיפור הקצר שמטבעו הוא בעל עלילה מצומצמת, ונדמה שתמיד יש לו הצרות האלה של מי שמוכרח להיות נחוץ ושתמיד הוא עם המגבלות של הסיפור הקצר, ושגם אם סיום של סיפור קצר רק ירצה למלא את תפקידו בשקט, הוא לא יוכל לדעת בברור מהו תפקידו.    

הסיום של הסיפור "טיול אל החוף"  של אליס מונרו עם המוות של סבתה של מיי כמעט מפתיע בחריגתו מן הצִמצוּם של עלילת הסיפור וכמו צובר כך את כוח ההלם שלו, אבל גם נראֶה כאחד מסופֵי העלילות הידועים כל כך והסיום המתוחכם המתוק עצוב של הסיפור "הגולם" של בּארתֶלמי בכל זאת יכול להיראות צפוי מראש, כאילו כמו כל הסיומים של הסיפורים הקצרים הוא מכֻוָּן מלכתחילה למסור לנו איזה סוד אחרון, שבלעדיו לא נוכל לחזור ולהרגיש את טעמם של הסודות האחרים של הסיפור. שניהם קצת מערימים עלינו, אבל גם מגלים לנו את צרותיהם, כמו כל סיומֵי הסיפורים הקצרים.                  




יום ראשון, 4 בינואר 2015

להישאֵר לא נודע


בגלל פשע שאירע במציאוּת חשבתי על סרטים ועל סדרות טלוויזיה המציגים דמויות של רוצחים סדרתיים והנוטים לחפש את המניעים הרגשיים והנפשיים של הרוצחים האלה, ובעצם מחפשים כך את מה שיכול להיות מובן לנו, ונזכרתי בטענה ששמעתי לפני זמן רב, שסִפרוּת מדע בדיוני המתארת יצורים שאינם בני אדם מוכרחה להביע גם את האנושי ברצותה לגעת בנפשותינו. באופן כמעט מובן מאליו תוארה בה סִפרוּת המדע הבדיוני כרוצָה את המובן לנו, קצת כמו שרוצים הסרטים האלה
עכשיו חשבתי כמה הרצונות שלהם מוטעים. הם היו צריכים מלכתחילה להשאיר את החייזרים ואת הרוצחים הסדרתיים לא לגמרי נודעים לנו. והרי ככל שהם מלמדים אותנו על החייזרים ועל מעשיהם של הרוצחים הסדרתיים, על התנהגותם, על הפרטים המצטברים של האישיות שלהם, על ההשפעה המצטברת של מאורעות חייהם על נפשותיהם, כך אנו ממשיכים לחשוב שדבר כמעט עצום מתוכם לא נודע לנו.  
אילו היו משאירים אותם מלכתחילה לא לגמרי נודעים היינו רואים באופן צלול וכמעט מזוקק את  הזָרוּת של היצורים האחרים ואת התאווה העמוקה מאד המתפרצת של הרוצח הסדרתי, השואף  ליצור את המוות כמעט כאילו היה יוצר  את החיים

הפֶּשַע הסדרתי שאירע בתוך המציאוּת צריך גם הוא צריך להישאר לא  לגמרי נודע, חשבתי. גם הוא צריך להישאר כמראֶה באופן כמעט מזוקק את התאווה האיומה המופיעה בַּמרחקים העמוקים.