בשבוע שאחרי המלחמה בעזה, כשקראתי את המאמר ב"גרדיאן" על הדפסה
תלת-ממדית של דיוקנאות עצמיים מיניאטוריים ביפן ובניו-יורק, היה נדמה לי שהבנתי
עוד משהו ממהות הדיוקנאות והמיניאטורות. הדיוקנאות העצמיים התלת-ממדיים הקטנים
האלה, שהם מעין צַלְמִיוֹת, אבל גם מעין דמויות-צעצוע, חשבתי, כמעט יכולים למלא את בקשתה התמידית של הנפש לראות עצמה כנהדרת וכמגוחכת, כנשגבת וכחסרת ערך.
אני קוראת עכשיו את "מיתולוגיה" של עדית המילטון, שהוא מין סיכום של המיתולוגיה היוונית
והרומאית, שבה תמונת בני-האדם, האלים ומלחמותיהם גדולה כל-כך, ונהדרת בטענתה
לאמת שלה, אבל אני ממשיכה לחשוב על הדיוקנאות התלת-ממדיים המיניאטוריים, ומדמיינת לי שהִתרַבּוּתָם תהיה תואמת כל-כך את אהבת ההעתקים, ואת הִתמעטות המלחמות הממשיות. אני מדמיינת לי שבעלי- הדיוקנאות התלת-ממדיים יהיו אז די מרוצים מעולמם החדש. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה