יום שלישי
אני קוראת שוב ב״השתקפויוֹת בעין זהב״. ושוב סוד התרגוּם המראֶה את זמנהּ של היצירה המקורית ואת זמן התרגום עכשיו.
״עם זאת, היא סברה שביקור בין שכנים אמור להימשך שעה לפחות ומילאה את חובתה בצייתנות...תמיד יצאה מתוך הנחה, פרט לרגעים שבהם נסחפה בהרהורים על אוכל ועל ספורט, שנושא השיחה המתחשב ביותר בחולה המרותק למיטתו הוא דין וחשבון על חוליים אחרים. ככל האנשים המטופשים ביותר, גם לה היתה נטייה אל דברים מבעיתים, והיא השתעשעה בהם והשליכה אותם מעליה כרצונה.״ [עמ׳ 83]
אני לא יודעת למה אני נמשכת לחשוב על רישוּם ענף האלון של ליאונרדו דה וינצ׳י כשאני מסתכלת בתמונת ענף האלון על כריכת הספר. אני מדמה לי שהענף ועלֵי האלון הסנגויניים של ליאונרדו דה וינצ׳י מעניקים את הרגשת הזמן לתמונת ענף האלון שעל הכריכה.
*
צבע הסנגווין של עֲלֵי האלון ברישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י. אף על פי שיש פה עניין הגיר הזה עצמו, הנוח, היפה, יש פה גם עניין כאילו-חמימוּת-הרישוּם, וכאילו חמימוּת גוּף, כמו קִרבה אל הגופים החיים שזורם בהם הדם.
וניסיתי עוד להבין את כמעט-ריקוּת הסנגווין בכמה רישומים עכשוויים, וחשבתי שיש בהם מחשבת שווא, כמעט מחשבת זיוף בתוך הזמן העכשווי המפוגֵג את משמעויוֹת הסנגוויניוּת, משמעויוֹת אֹדֶם הַדָּם, והמשנֶה את הבעות האמנוּת עכשיו.
*
יום רביעי
כשבן-גביר חומד את הכיכר אני חושבת על צינה דיזנגוף בעיר העִברית, על נעימוּת פיאצה דה לה רפובליקה בפירנצה, על עצי הלימון הקטנים שפרחו שם, על ריבוּי סִגְנוֹנוֹת הבחורות היפניוֹת הנאות שישבו במרפסת בית-הקפה שם, על צורֶך הנעימוּת בכיכרות. וגם על אי-צורֶך הכיכרות במִלה ״יהודי״.
*
בכל זאת, משהו זַךְ היום, כי מונח כאן עכשיו גם ״אצל״ של גנסין.
״מה היה פתאם ללבב נואל זה, שחזר שוב והתחיל צובט, והיה צובט בחום כלפי הנגוהות האילמוֹת הללו כבשנים קדמוניות שנגוזו...איזה חרוז קלוש ונוֹאל: בארצות ובמדינות, אשר רגלי לא דרכה שם...״ [עמ׳ 33]
[הציטוטים מ״השתקפויות בעין זהב״, קארסון מקאלרס, מאנגלית ענת עינהר.
ומ״אצל״, אורי ניסן גנסין.
בתמונה: צינה דיזנגוף]
