יום רביעי, 24 במאי 2017

אֵין לַדָּבָר סוֹף

"רבי יהודה אומר: אף אִשה אחרת מַתְקִינִין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר ויקרא טז וכִפר בעדו ובעד ביתו.
ביתו, זו אשתו.
אמרו לו: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף ."[ משנה, מסכת יומא ]

 אֵין סוֹף למוֹת הנשים ב"אין לדבר סוף"  וכבר ב"אף אִשה אחרת מתקינין לו", ונדמה לי פתאם שכמעט כל המעשים המתוארים במסכת יומא מציגים את אין לדבר סוף, "מַתְקִינִין לו כֹהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול", "ואם של עזאזל מֵת זה שעלה עליו הגורל "לעזאזל" יתקיים תחתיו", "ואומרים לו קרא אתה בפרק שמא שכחת או שמא לא למדת", כאילו המסכת כולה אומרת אין סוף למוֹת הנשים, למוֹת הכהנים הגדולים, למוֹת השֹעירים, לטבילות ולהחלפות הבגדים של הכהן הגדול, ל"כי ביום הזה יכפר עליכם", שיופיע שוב ושוב, ל"מכל חטֹאתיכם לפני ה' תטהרו" [ויקרא טז] הנמשך תמיד. 
המשנָה לא מסבירה את כל זה. ישנה כאן השָֹפָה האומרת פעם אחת "אין לדבר סוף" וסומכת על יכולתן של המִלים להשפיע על כל סביבותיהן. 

כשאני חושבת שוב על מֵיצג מירוּק העצמות והדם של מרינה אברמוביץ, על המיצג עם זאב הערבות של יוזף בויס  [‘I Like America and America Likes Me’] ועל עוד מֵיצגים של האמנוּת, אני רואה בהם את הרצון לאין לדבר סוף. הם לא דומים למשנָה. הם ראוותניים ואַרכניים ולא סומכים על יכולתה של אמירה אחת. הם גם לא סומכים על יכולת ההִתפרשֹוּת של תמוּנוֹת, אבל הם מנסים להשיג את הבעת אין לדבר סוף.  





                                         
יוזף בויס  I Like America and America Likes Me


                                   

                                                 
היפוך העולם, אניש קאפור, מוזיאון ישראל, ירושלים





יום רביעי, 17 במאי 2017

לקראת סוף הסיפור

...היא אמרה פתאֹם דיברנו אחרי הצהרים על ז'וּלי פּיסארו ועל ילדיה. 
כמה מהם נהיו ציירים, היא אמרה, ונזכרה ששניים מהם מתו בגלל מחלות. היא נזכרה שאחד מהם היה נער בוגר.  
נִיל לא שאל למה היא מספרת לו על זה. הוא אמר בוודאי היתה שם משֹאַת נפש של פּיסארו שיהיו ציירים. 
היא אמרה כן, אולי של שניהם.   
והרי היה עוד דבר. משֹאַת הנפש של ז'וּלי. זה הדבר שלא דיברה עליו אחרי הצהרים. הוא מילא אותה עכשיו כאילו היה שֶלָּהּ. 
חיים שלמים עם משֹאת נפש, היא אמרה...  

שוב אני כותבת על ז'וּלי פּיסארו. לקראת סוף הסיפוּר נדמֶה לי שאני יודעת עוד משהו על משֹאות הנפש שלה, ונדמה לי שהן היו עצומות.
אני מהרהרת על קמיל פּיסארו ועליה די הרבה, ואני לא מצליחה לראות אותם בעיני רוחי נחים ממעשיהם, כאילו כל ימיהם ושעותיהם חתרו אל תכליתם.  כמובן, האמוּנוֹת והמעשים והמאמצים שלו ידועים כל כך, אבל עכשיו נדמה לי שאני יודעת עוד משהו גם על אלו שֶלָּהּ. נדמה לי שהם מִצטללים עכשיו. אני קוראת לַסיפור "דיוקן של ז'וּלי פּיסארו". כמובן אני חושבת גם על ציוּר הדיוקן שלה שצייר קמיל.
 אני יכולה לראות בציור הדיוקן את הבעַת ההשחתה המסוימת של תקווֹת הנעוּרים, אולי כמו התעייפוּת אחרי שנים, אבל אני רואה גם את הבעַת נחישוּת הדעת, הצלולה כל כך. דַּעַת טוב ורע, אני חושבת. כל השנים האלו עם דעת טוב ורע גם למען הילדים, וההקפדה הגדולה, וכל זה גם למען ידיעת האמנות, אני חושבת. 
גם קמיל התעייף, וכתב לבנם לוסיין כמה קשה לאדם זקן להמשיך, אפילו בדרכו הצנועה, אבל אחרי כן צייר את ציוּרי השֹדֵרות, את ההִתפרשֹוּת הגדולה, כאילו הגיע אל מין הוכחה של תכלית חייו, ובעצם גם של חיי ילדיו.     
וגם אחרי מותו של פליקס הוא המשיך לצייר זמן מה את ההִתפרשֹוּת הגדולה הזאת, בלי מרכז וקצה, כרעיון אחד גדול. את הרעיון הזה יכול היה להוריש לאמנוּת כולה.   
הוא הוריש לז'ולי את רוב הציוּרים שלו. אני מדמה לי שהיא ראתה בהם גם משהו ממשֹאות הנפש שלה, מתכלית חייה שלה.           




                                     
דיוקן של ז׳ולי פיסארו. קמיל פיסארו. 


                                           
The Boulevard Montmartre on a Winter Morning פיסארו.


יום שישי, 12 במאי 2017

צִיּוּרֵי בית המשפט [courtroom sketches]

                           
courtroom sketch (by Betty Wells) courtesy of Thomas Walsh  [בציור: עורך הדין הממונה  והנער הנאשם, מלוו ]


 בכתבה באתר ה  SMITHSONIAN על אודות תערוכַת צִיּוּרֵי בית משפט בספריית הקונגרס [ Library of Congress] תוארו תולדות ציורי בית המשפט באמריקה, ונכתב שם שהתערוכה מאירה גישות וסגנונות שונים של הציוּרים, ושלגברים ולנשים שציירו את הציורים האלה היתה משימה  בתפישֹת המהוּת של רוצחים, של אנשי מאפיה, של טרוריסטים, של גנבים ומתנגדים לשלטון
האוצרת שרה דיוק אמרה שהאמנים האלה זיקקו בשבילנו את מחווֹת האנשים, את היחסים שלהם עם אנשים אחרים באולם, ורגעים שהגדירו את המשפט. 
אבל רבים מציורי בית המשפט מביעים גם את השאיפה ליופי ולהעלאַת הדמויות וההִתרחשויוֹת המצוירוֹת לדרגת רעיון שיעמוד בזכות עצמו, לכל מה שאולי יקרב אותם אל גבהי האמנות, ולפעמים הם מביעים גם את הכישרון המרגֵש של האמן שצייר אותם
ג'ון אלן מוחמד  והנער לי בויד מַלווֹ רצחו עשרה אנשים ופצעו שִשה בהתקפות ירי שנמשכו לאורך שלושה שבועות בוושינגטון הבירה, במרילנד ובווירג'יניה באוקטובר 2002 . הם החלו את מעשי הרצח כחודש ימים לפני כן  בלואיזיאנה ובאלבמה.  
הם נתפסו כשנמצאו ישֵנים במכוניתם, והמחפשים אמרו שראו אדם ו"בנו", שהיו מַביעֵי כבוד ומנומסים, ותיארו אחרי כן את מוחמד כמקסים ואת מלווֹ כשקט. 
הגבר היורה ג'ון אלן מוחמד נידון ב-2003 למוות, והנער נידון לששה מאסרי עולם רצופים בלי אפשרות חנינה. בית המשפט העליון של  וירג'יניה תיאר את ג'ון אלן מוחמד כמי שבאופן מחושב ומתוכנן, עם כוונה מלכתחילה ועם זלזול אכזרי בחיי אדם, הוציא לפועל את תכנית הטרור שלו.  
נדמֶה שהציורים מבית המשפט מביעים משהו מכל זה. משהו ממראֵה האב ובנו, הנער הנראֶה כתלמיד בית ספר בבגדיו המסודרים, התִּמָּהוֹן המסוים של הנער, הנימוס, הסתירות בתוך המראֶה הזה, כמעט אי יציבות או טירוף בהבעות הנאשמים וגילויי הזלזול, הזעם והשקר בתוך העמדת הפנים של ג'ון אלן מוחמד החוקר את מלוו. וכדבר מובן מאליו מציגים הציורים גם את דמויות השופטים, את הבעות ההקשבה וההִרהוּר שלהם, את דמותו של עורך הדין הממונֶה ודמויות אחרות, לא רק כמי שנמצאים באולם בית המשפט אלא גם כשייכים לדרכֵי הציוּרים עצמם.    
ועוד, יש בציורים האלה גם מין נימוּס או צניעות של הציירים, אולי קצת כמו צניעות של איוּרים לְסֵפֶר, לְסיפור שכבר נוסח, ויש בהם גם מין תום, כמו תום הנאמנות לסיפור שכבר נוסח, בעוד הם גם שואפים אל רעיונותיהם שלהם ואל ניסוחיהם שלהם. שם הם יוכלו לראות משהו מחזיוֹנוֹת האמנוּת.        
                         
[onvicted sniper John Allen Muhammad, standing, cross-examines fellow convicted sniper Lee Boyd Malvo, left, on   Tuesday in a Rockville, Md. courthouse. The two are on trial for 2002 shootings

                      



יום שבת, 6 במאי 2017

כָּל הרָעוּעַ בַּגַּן.

הדשא חלה ווֶרֶד הבְּלוּ מוּן מֵת. ל' אמר שרצוי לשלב זַנים שונים של דשא. חשבנו שנשתול  וֶרֶד אחר בחורף, אבל לא ידענו מה יהא על הדשא. 
י' אמר לפני זמן מה, כשדיברנו על גַּן-עדן, שאלֹהים נטע לעצמו גַּן-בְּעֵדֶן. ראיתי פתאם שבְּגַן-בְּעֵדֶן אלֹהים יצר לעצמו דבר רעוע
כי את הגַן היה צריך לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ [אולי להבדיל מעץ עושה פרי שהארץ הוציאה], בו היו העצים נחמדים למראֶה, שאפשר היה לחמוד אותם, כאילו היו  עשויים להיות תלויים במשהו או במישהו, בו נמצא אִיּוּם המוות, בו היו גילוי העירום והעונש של אכילת העָפָר, אכילת החומר שממנו עשוי אדם, שתזכיר תמיד את חזרת הגוף החי אל החומרים הלא חיים, ובו יָכֹל להיות עִרעוּר ההבדלים שבין אלֹהים ואדם [הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע]. 
והגַן בעדן הראה את כל הרעוע, חשבתי, את התלוּת שלו, את אי היכולת המסוימת שלו, את אִיוּם המוות, את העירום, את ערעוּר ההבדל בין החומרים החיים והלא חיים, ואולי גם את הקצוות המתרופפים שלו כשהיה זקוק לכְּרֻבִים וְללהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. 
כי הגן הוא כמו תמונה, שבה ההִתרחשויוֹת  הן הדימויים השואפים אל גודל הרעיון ואל גודל הידיעה. כך כל הרעוע מודגש מאד.     




                                          
Martin Johnson Heade (August 11, 1819 – September 4, 1904) Magnolias on a blue velvet cloth