כְּסִיל יָמַי

 

כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי

רב כל כך אצל קֹהלת עניין הכסילים, האוכלים את בשרם, העומדים מנגד, וחשובים כל כך הכסילים, והרבה כל כך חשבנו עליהם, ועכשיו כשקראתי שוב את השיר של דניאל, ״קציר ימיי עייף כקש/חסיל ימיי סגול וילדותי/שיר ימיי אלוהִי ורָש/חציל ימיי עגול ועונתי/ניר ימיי עפרוני ודש/כסיל ימיי כותב את דִמעתי״, היה נדמה לי שכסיל ימיי נאצל בתוך השיר, על ידי השיר, כאילו מתקרב אל אלוהִי ורָש. 

 

 

* 

 

 

בבוקר מדאיגות צעקוֹת העורבים, ונקירוֹת הנקָר מדאיגות פתאם, ואילו היתה באה חוחית והיה בא יונק הדבש בתוך הבוקר הזה, אני חושבת מחשבות שווא, כי הדאגות רובצות כאן תמיד, ואני מדברת עם ישראל על ״וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם״ שאמר אלֹהים למשה, על אלהים הכופה בשֵם, על המדאיג בזה, מעבר להשֹגה, כי השֵם שלו מעבר להשֹגה. וכאילו דאגַת העולם כאן.  

 

 

*  

 

    

אני מדברת עִמו על הדאגה הגדולה מפני הִתמוטטוּת המוּסָר שלנו. אבל אני לא יודעת באופן מוחלט מהו המוּסָרי ומהי ההִתמוטטוּת. 

בכל זאת, הדאגה ממשיכה ומטרידה ומזהירה, בלי הידיעה המוחלטת, והרי היא רֶגֶש לא גמוּר שאין לו מנוֹחַ.

 

 

״רואֵי השמש״, ״בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף״ ו״אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ״ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

משכו את לִבי רואֵי השמש, צל החוכמה וצל הכסף, ואת אשר עִוְּתוֹ, ואף על פי ששלושה פסוקים כאן, ושלוש שיחות היו, משיכת הלב גברה לראות אותם יחדיו, ואולי לא טעתה. 

ובשיחה הראשונה כבר ראינו את הנחלה ואת רואֵי השמש כמעט יחדיו, כי חוכמה עם נחלה היא לא חוכמה מופשטת לגמרי אלא שייכת למה שקורה במציאוּת, ואתה צריך לעשות את הנחלה לשלךָ, בזמן ובמקום, ורואֵי השמש הם הריאליה, הברורה לגמרי, ולרואֵי השמש יותר טובה החוכמה עם הנחלה כי יש בה שלווה ומלחמה יחד והם רואים ולא רואה אחד, אמר ישראל, ומשכו את לִבי כל כך רואֵי השמש, כאילו מושג גדול, בשירה, לא כל כך נתפשֹ. והם כמעט מופשטים. 

ובשיחה השניה דיברנו על ״בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף״, דברים שאין להם צֵל וקֹהלת אומר יש להם צֵל [ואם כסף הוא כיסופים, להבדיל מהחוכמה היכולה להכריע, הוא דִמיוֹן], והצל מזכיר את הצֶלֶם, צורה, אבל צל הוא גם הֶעדר אור, ומין ציוּר של הֶעדר גוף שצִלו מוטל, ואצל הרמב״ם צל הוא רע כי הוא העדר אור, וכאן מופיע הצל אחרי רואֵי השמש, כי יתרון דעת החוכמה כאן, כי היא צריכה לדעת את ההעדר ואת היש, אמר ישראל, ורק בחוכמה יש העדר ובמציאוּת אין העדר. 

ובשיחה השלישית דיברנו על מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, הבריאה, ועל מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, אלֹהים וגם האדם. וגם אלֹהים כאן הוא מי, והמעשה כבר עשוי ואלהים צריך לחזור ולהסתכל עליו ולדון אותו, וזה תִמצוּת כל התנ״ך, אמר ישראל, כי התנ״ך עוסק במי ולא במה. הוא עוסק באנשים מסוימים, ורק לאנשים מסוימים אלֹהים מתגלה, ואז הם צוברים כוח ויש תקלה. 

והמעֻוָּת כאן הוא בעצם קיוּם העולם, כי לקיום העולם יש התמודדות עם האל, עם מוחלטוּת האל, כי העולם לא יכול להיות מוחלט, אמר ישראל, ומי יוכל לתקן, האם המוחלט יוכל לתקן או האדם יוכל לתקן. אבל המעֻוָּת הוא בהסכמה של אלהים. ולכן אין מי שממש יתקן, לגמרי, תמיד יִשאר סדק, בחוכמה עם נחלה, ברואֵי השמש. 

 

ואחרי כתיבת הדברים האלה נמשכת הימשכוּת לבי אל רואֵי השמש ואל בצֵל החוכמה בצֵל הכסף ואל עִוְּתוֹ כמעט כמו אל עֵין סערה של שירה, בָּהּ אין סוף חֵקֶר המִלים. 

 

יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ:(יב) כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ:(יג) רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ:

 

גם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מֶה הָיָה [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

שוב עניין הכסילים, כי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ, הכעס אצלם לא בבהלה, יָנוּחַ, וקֹהלת אומר צריך ללמוד מן הכסילים, חשבנו, ושאלנו על הכעס של אלֹהים וחשבנו שלא היתה בהלה בכעס שהביא למבול כי וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, בהדרגה, והכעס הזה, בלי בהלה, הביא להשמדה, והשווינו אותו לכעס במעשה העגל, שהיה בבהלה, ושמֹשֶה הצליח להרגיע אותו, ושאלנו על נֹחַ שלא ניסה להרגיע את אלֹהים, ושאלנו מהו תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, וחשבנו שהיה שָלֵם, וראה את החמס בארץ כשלם, שאין לתקן אותו. וישראל אמר החמס בעיני נוח היה אופציה ממש כמו הוא עצמו. 

ודיברנו קצת על ״אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה״, וישראל אמר כי רק מנקודת מבטךָ שלךָ הוא מה היה, וחשבנו על הַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים כעל הימים של רֵאשית העולם, שאתה יודע עליהם רק מה שנכתב עליהם בספר בראשית. וגם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מה היה. 

 

[אחרי כן, בגלל עניין הכסילים אצל קֹהלת ניסיתי שוב להבין בשיר של דניאל את המִלים ״כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי״] 

 

קֹהלת ז ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 35. עוד פעם ״לא ארץ לזקנים״

 

עכשיו אני רואה שכתבתי אז ״החורג?״ בעיפרון ליד הדיאלוג של צ׳יגר ושל קרלה ג׳ין, והרי רק דמיון מסוים לדיאלוג של החורג ושל הסבתא ב״אדם טוב קשה למצוא״ של פלאנרי אוקונור, ואולי דמיון  מסוים לדיאלוגים ב״הרוצחים״ של המינגווי, ובכל זאת אני יכולה לדמות לי שכל הדיאלוגים האלה כמעט ״טבעיים״ לסִפרוּת אמריקאית. לסִפרוּת של הארץ הזאת. וכשאני קוראת שוב ב״לא ארץ לזקנים״ את ״איך זה שאנשים לא מרגישים שהארץ הזאת חייבת תשובה על הרבה טענות? והם לא מרגישים ככה. אפשר להגיד שהארץ היא רק הארץ, לא עושה שום דבר פעיל, אבל זה לא אומר הרבה...הארץ הזאת תהרוג אותך בלי להניד עפעף ואנשים בכל זאת יאהבו אותה...״, אני חושבת על כמין התאחדוּת דמיונית של הארץ שבסִפרוּת עם הארץ שמחוץ לסִפרוּת, ואני חושבת כמה טבעיים נהיים הדיאלוגים של הרוצחים בתוך ההתאחדות הזאת. 

 

ועוד בקריאה הפעם, מול הדיאלוגים האלה ומול המונולוגים של השריף בֶּל מין השֹתרכות של הדיאלוג של מוס ושל הנערה הטרמפיסטית, מין התרופפות בדיאלוג הזה, עד שהוא כמעט פגם ביצירה, וגם רצח הנערה לא מתקן את זה. 

והמונולוגים של בֶּל ממשיכים ומושכים אותי אליהם, כמו דמותו של בֶּל פועמים בתוך היצירה כמין חיים עמוקים, מתקיימים עם חיי עלילות הרצח שלה. ואם אנסה לראות שוב דמיון מסוים של הדיאלוגים של הרוצח כאן לדיאלוגים בסיפורים של פלאנרי אוקונור אחשוב שהחֲטָאִים בסיפורים שלה זרים וגדולים בלי שיהיה דבר דומה להם, ובלי שתוכל להיות בהם דמוּת כמו דמותו של בֶּל. 

 

[הציטוט מ״לא ארץ לזקנים״, קורמאק מקארתי, עמ׳ 241, תרגם אמיר צוקרמן, עם עובד]