על הרישום. פיתויי התכונות.

 

כמובן, הרישוּם צריך להיזהר גם מתכונותיו שלו, חשבתי שוב. הוא צריך להיזהר מתכוּנַת היותו המַבִּיעַ הכמעט ישיר של מחשבת האמן שהיא כמין מַעֲלָה גדולה שלו, חשבתי, והרי אסור לו לחשוב שמחשבת האמן חשובה כל כך, ומתכוּנַת הלא שלם, הלא גמור, תכונתוֹ יחידתוֹ, הוא צריך להיזהר, כי כשהוא מטפח אותה מאד וכמעט גאה בקַו הנעלם בלכאורה קצותיו של הרישום, הוא עלול לעשות אותה לסיבת הרישום. למין סיבה דַלה. והוא גם עלול לשכוח את הלא שלם הגדול כל כך שהעולם הגדול מראֶה. שהוא לא יוכל להראות. 

וקצת קרובה אל הלא שלם אשליית המלא והריק, וכשהיא מטופחת ומרוממת מדי היא עלולה להיות כדבר נמאס. ברישוּם ״מלחציים בצורת c ״ של ג׳ים דיין כאילו מצדיקה אמנוּת הפופ את קַלּוּת השגת הרקע של החפץ, כאילו דבר ידוע מן המציאוּת כמו החפץ הידוע מן המציאוּת, משהו ש״הועתק״ אל האמנות, אבל הקלוּת פה היא אחרת, היא קלוּת הצֵרוף של מלאוּת ו״נזילה״, מלאוּת והתמוגגוּת, ובעצם קלוּת היופי הקל. 

וכן צריך הרישום להיזהר בהיותו מביע לא רק רעיון אלא גם את רֹשֶם הרעיון, שהוא לכאורה אינסופי, כאילו דומה לרֹשֶם הבריאה, והוא רק רֹשֶם רעיוֹנוֹ של אדם. נדמה לי שהרישום של יוזף בויס הנמשך אל הרישום של לאונרדו דה וינצ׳י מביע כמעט אמונה בהיוֹת הוא עצמו הבעַת רושֶם שמיימי, נמשך ביקום, כמעט אינסופי, ובעת ובעונה אחת מביע אמונה בהיותו מין חֵקֶר מדעי, ראִיית מחשבת אדם. אולי כך, בעת ובעונה אחת, הוא מחשיב עצמו מאד ונזהר מהפרזת חשיבותו. 

וכן בתכונות אחרות וחדשות. מושך לב כל כך הוא השִרְבּוּט של המאה העשרים, לכאורה כמין שלילה, ובעצם גם כמין שיא של תכונת הפשטַת הקַו. אבל נדמה ששיאו, אולי כמו ברישום של סי טוומבלי, גם מגלה את קצה יכולתו. כך, נדמה שגם את הפשטַת הקַו אסור לרישום לסַכֵּן. כמו שאסור לו לסכן את תכונותיו האחרות. גם כשהוא משתנֶה ומתהפך ומבטל תכונות ידועות ורוצה אחרות עכשוויות הוא תמיד בתוך הסכנה. 

ומה לי עכשיו כל המחשבות המובנות האלה, שהן כבר כדוֹהוֹת, חשבתי כשהסתכלתי בקטלוגים ישנים של תערוכות רישום. אבל כמו רגשות חזקים החוזרים ובאים הן חוזרות אלי.    

 

 

[הרישומים למטה: סי טוומבלי, יוזף בויס, ג׳ים דיין]

 

                                                   

Cy Twombly 

                                                         

                       יוזף בויס      

Joseph Beuys

               

 c  ג׳ים דיין.   מלחציים בצורת 

כִּי־אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

כמו זָר יפֶה מופיע הפסוק ״שְׁמֹ֣ר רגליך רַגְלְךָ֗ כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע״ אחרי ״כָּל-הַחַיִּים, הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי...״, אבל לא זר כי שוב הכסילים כאן, מתוארים כאן, נמצאים בבית האלהים כאשר תלך אליו, לא יודעים לעשות רע, מנוגדים לךָ כאשר תלך אל בית האלֹהים.

ואתה צריך להישמר בבית האלֹהים. זה מקום של מלכודת, אמר ישראל בשיחה שלנו,  ובית האלֹהים הוא הבית שבנה שלמה, וגם בית-אל הוא בית האלֹהים, בית שאלֹהים שוכן בו, והוא מסוכן. ועליך להישמר גם מן הכסילים הנותנים זבח בבית האלֹהים כי אינם יודעים לעשות רע, ותמיד גם כסילים בבית האלהים ולא יודעים לעשות רע, לא יכולים לעשות את העולם כמו שאלֹהים עשה, ובעצם לא רוצים לעשות רע, אי השלמות שבעולם. כלומר בית האלֹהים לא יכול לייצג את העולם. הוא לא מיצג את המציאוּת. הוא מקום קדוש. 

אבל אתה צריך להכיר את דרך הרע שהיא אחת הדרכים של אלֹהים כשאתה הולך אל בית האלֹהים, לא ללמוד מהכסילים שלא יודעים לעשות רע, ובעצם לא רוצים לעשות רע בתוך המציאות שהיא רעה. וישראל הזכיר את שנאמר על אברהם, כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. שאצלו צדקה לפני משפט. שלא רוצה לעשות רע בתוך המציאות. שהיא רעה. והוא קצת כמו הכסילים בבית האלֹהים. 

 

 

קֹהלת ד (יז) שְׁמֹ֣ר רגליך רַגְלְךָ֗ כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע: 

 

יוֹמנסִפְרוּת 33. לעשות מכה. סיפוּרים קצרים

 

אני חוזרת אל סִפרוּת ישָנָה כגון ״לעשות מכה״, ונדמה לי שקיוויתי אליה. אני שוקעת בה. יָשָן עונֶג השקיעה. מִלים לא מוֹעדות בסיפוּרים האלה. הן מוצקות. והסיפורים האלה מזכירים קצת סיפורים קצרים אמריקאים אחרים, ונדמה לי שהם והאחרים נשענים אלה על אלה, להמציא את מוצקוּת הסיפור הקצר האמריקאי, את ישירוּתוֹ, את הניצוצות הניתזים מקשיחוּת הסיפור. 

אמריקה עוזרת להמציא את הסיפור הקצר האמריקאי, אני חושבת מין מחשבֶת-מִשאלה לראות בו דבר יחיד, נוצר כך רק באמריקה, ואני לא מבטלת את מחשבת-המִשאלה. הסיפור הקצר האמריקאי הוא מין תקווה בשבילי, אני חושבת. 

 

בטי, הבלונדינית הנאה שבאה עם בעלה ועם בִתה ההרה אל הבית המושֹכר ליד האגם כדי למסור לשופט עשיר ולאשתו את התינוק שיוולד לבִתה, אומרת ״שעדיין אין לה את הדיונות של ילדוּתה וכי האגם המטופש וחסר הריח שם, בחוץ...״ בסיפור ״המליונר״, הכמעט אכזרי בכתיבתו הכמעט משוָה כל מה שהיא מתארת, כאילו היא ארץ שוויון הכֹּל, הרָחָב, הקטנוני, היפה, המרושע, הכמעט עבירוֹת גדולות, הכמעט עבירוֹת רגילות, ומחשבֶת-המִשאלה ורַבִּים מהסיפורים הקצרים האמריקאים מופיעים שוב לנגד עינַי, ונדמה לי שאני מבינה לגמרי את הסיפור הזה. 

 

הסיפוּר האחרון בספר, ״לעשות מכה״, מעלֶה בדעתי את הסיפוּרים של דונלד ברתלמי, כאילו הופעַת הסיפוּרים של דונלד ברתלמי בו. אף על פי שהסיפור הזה לא מצוין כמוהם, אני חושבת, הוא כדבר טבעי עִמם, בעולם הסיפורים הקצרים האמריקאים.   

 

״...אני מתקשר לשופט, לא בתור רמאי אלא בתור אמריקאי אמיתי שיש לו עסק משלו. אני מוכר את עצמי לשופט...אתה כבר לא יודע אם אתה עדיין שייך או לא לדבר הזה שעושה את אמריקה לגדולה״ [״המליונר״, לעשות מכה, תומס מק׳גווין. מאנגלית מיכאל אביב. ״ביתן״ הוצאה לאור] 

 

״בארי חשב על הגברים בבית הקברות של הקונפדרציה. הוא חשב על השיניים של בתו של מייק רויס ועל ׳העתיד׳ שלו. ומעל הכל, הוא השתומם על כך שכלב יכול לרוץ כל כך רחוק עד שבדומה לדברים רבים כל כך לעולם לא ישוב״ [סוף הסיפור ״איש בלואיזיאנה״, לעשות מכה, תומס מק׳גווין. מאנגלית מיכאל אביב. ״ביתן״ הוצאה לאור] 

 

 

                                                   

 

עד הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

היו לא מובנים לנו יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם והַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י, וראינו במדרש את ״יצר טוב דומה לחבוש בבית האסורים. כשהוא (ילד מסכן)...״ ואת ״אל תתחבר לרשע זה יצר הרע שהוא יושב על פתחו של לב״, יצר הרע בפתח הלב כי העולם לא יכול להתקיים בלי יצר הרע, כי הרע הוא העולם הזה, הלא שלם, ויצר הרע הוא מלך על כל האיברים, והמדרש משווה כאן את יצר הרע לָאָרֶץ, ויתרון הארץ תמיד בכֹּל, ויצר הרע הוא דבר גדול וחשוב כמו הארץ, ויצר טוב דומה לחבוש בבית האסורים, הוא רק כמו ילד מסכן, הוא מבקש לעשות מצווה, והמצוות הן לא משהו ששייך לגמרי לאדם אלא הן רק בקשה של מי שחבוש כאן בבית האסורים, אמר ישראל, כדי שהאיברים ירַצו את אלֹהים. 

והתמיהַ אותנו הילד השני, כמעט מסתורי פה, כי כל החיים מהלכים עִמו תחת השמש, ״...אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו״, וחשבתי שיש בו איזה הֵד של ״יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי״, וכאן יש שֵנִי, שֵנִי למְהַלְכִים, ובכל זאת כל זה יגיע אל הבל ורעיון רוח. המְהַלכים תחת השמש, והילד השני עִמם, וכל העם, מהלכים אל הבל. 

וישראל אמר בכל זאת יש גם קשר בין יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם והַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, והוא בהפתעת החוכמה ביֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם, וכך אפשר לחשוב שהילד השני, המתלווה למְהַלכים, הוא הלא-חכם. 

 

 

 

קהלת ד: (יג) ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד: (יד) כִּֽי־מִבֵּ֛ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ (טו) רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו:  (טז) אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ: 

 

מסכתות קטנות. 

דבר אחר אל תתחבר לרשע זה יצר הרע שהוא יושב על פתחו של לב. כשהוא מבקש לעשות עבירה הוא כופף את כל האיברים שהוא מלך עליהם שנאמר ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד (קהלת ה' ח'). יצר טוב דומה לחבוש בבית האסורים. כשהוא (ילד מסכן) מבקש לעשות מצוה סובב את כל האיברים לעשות רצון אביהם שבשמים כדי שיתרצו לאביהם [שבשמים]. ועליהם הכתוב אומר טוב ילד מסכן וחכם (שם ד' 

על הרישוּם. נוֹשְבים סוֹבבים מן הציוּרים

 

 

כמו דבר שחינוֹ אבד מעט כך נהיו בעינַי תיאורֵי רבים מרישוּמֵי הדיוֹ של רמברנדט כמרמזים, כ״מעֵין הערות לציוּן מחשבת פתע או התרשמות חולפת...״. 

עכשיו ראיתי אותם כנושבים סובבים הולכים מן הציוּרים של רמברנדט וחוזרים אליהם, כמעט בניהם של הציוּרים של רמברנדט, מכירים את הידיעה הגדולה של הציוּרים המראים כמעט כל נסתר. 

כך ראיתי אותם גם כשהם רישוּמֵי הכנה. בלי הגיוֹן סדר הזמנים. רק הסובבים ההולכים מן הציוּרים והחוזרים אליהם, בקַוֵּי הדיוֹ שלהם הֵדֵי התעמקוּת הציורים בפרטים, סימני המְלֵאוּת. 

ואולי כל זה לא נכון. ובכל זאת דימיתי לי שאִילו היה הציוּר של רמברנדט אלוהִי היו רישוּמֵי הדיוֹ האלה כמלאכיו המתהלכים והשָטים בארץ. 

 

ושוב מושכים אותי אליהם הרישוּמים של לאונרדו דה וינצ׳י. כאילו בוראֵי הרישוּם כולו. בלי צורֶך הציוּר. 

 

                                                

רמברנדט. פרט מרישום הכנה

 רמברנדט

 

סָפֵק על טובים השנַיִם מן האחד [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

טובות התכונות הדומות שלהם, אומר המדרש, תכונת הגברתן ותכונת הצורֶך בתורגמן, הוא אומר, ״ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון קח לך גברתן כמותך״, ו״משיב הקדוש ברוך הוא ואומר לו למשה תן לו תורגמן ליהושע״. 

הם טובים בתכונות, אמר ישראל, אבל כך גם כל אחד מהם טוב, ודיברנו על תן לו תורגמן ליהושע, מי שמעביר משפה לשפה, כמו שיהושע היה למשה שהיה כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אבל גם יהושע זקוק לתורגמן, כל מנהיג זקוק לו, להעביר לשפת העם, שניהם זקוקים לתורגמן.

״ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר״, ישראל דורשים מיהושע שילמד וידרוש כשמשה עדיין חי, ויש ספק על טובים השנַיִם, והרי בלי תורגמן הם לא טובים. 

וכאילו המדרש אומר העֶצֶב של משה הוא כשהם שנַיִם, ״היה משה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו״, כאילו אומר העצב של משה הוא בטובים השנַיִם, כאילו אומר העצב הוא במשה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע, כשהנהגת יהושע בזמן חיי משה. ושאלנו למה אלֹהים אמר שבני אהרון הם כאילו בניו של משה, וישראל אמר בני אהרון הם בני כהן, ואלֹהים אמר בן של אהרון מחליף אותך, וזה מפתיע, כביכול העברַת תפקידו של משה להיות כהן. אלֹהים כאן מתעתע במשה. כמו אומר לו נכשלת בהנהגה המדינית ולכן תהיה בממד הכהן. ו״אף אדם שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר״. על פתחו של כהן. 

 

 

 

 

[מדרש סתרי דברים, מדרש הלכה. 

ספרִי דברים פרשת נצבים פיסקא שה

+במדבר כז יח+ ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון קח לך גברתן כמותך. קח לך אינו אלא בלקיחה לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשין מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו שיהא קורא עמו ושונה עמו אוכל עמו ושותה עמו וגולה לו סתריו וכן הוא אומר +קהלת ד ט+ טובים השנים מן האחד +שם /קהלת/ ד יב+ והחוט המשולש לא במהרה ינתק משיב הקדוש ברוך הוא ואומר לו למשה תן לו תורגמן ליהושע ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר ויש אומרים העמידוֹ מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיה משה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע מה היה אומר ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו כך היו דבריו של יהושע רבי נתן אומר היה משה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו אמר לו הקדוש ברוך הוא במה אתה מתעצב בלבך שלא עמד אחד מבניך והלא בני אהרן אחיך כאילו בניך הם אף אדם שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר]״

 

על הרישום. הקַו של אנגר

 

כאילו הרגשַת ידיעה שלֵמה בקַו הצלול, אני חושבת לרגע, אבל אני טועה, אני חושבת, כי מה שנראֶה לעתים כמעט כצלילוּת שָמַיִם הוא מין הגעה אל קצה יכולתו של הקַו הנוצר על הארץ, הלא שלֵמה, שאין בה נַחַת. והצורך של הקַו בצלילוּת השמים ברור כל כך, היא כמעט תַראה לו את מה שלא יוכל לדעת, את מה שאין לדעת. רק כמעט. 

ונדמה שקַל לדעת את הגוּפִים שעל הארץ, כאילו הם נהירים כל כך על הארץ, 

אבל הרי הוא המַשרה על דמויות הגוּפים את הצלילוּת המבהירה אותם, המַנְהִירָה אותם. 

ולפעמים הוא יפה כל כך באשליית צלילוּת השמים ובאשליית התבהרוּת הגוּפים. 

 

הקַו [גם כשהוא מתעבה] יוצר את צלילוּת הדמוּת ב״רישוּם הכנה או פרופיל מאדאם אנגר״, אבל נדמה שהיתה גם צלילוּת הפָּנִים שמחוּץ לרישום. כה חזקה השפעת הרישום. 

וברישום ההכנה עם הידַיִם נדמה שהקַו כמעט נמשך אל הציוּר, כאילו טוֹבֵל בו, בַּמְלֵאוּת, ואף על פי שהוא צלול נדמה שהוא מסכים גם לשקוע בתוך הציור. 

 

כשאני מנסה שוב להבין את הקַו הטהור של לאונרדו דה וינצ׳ אני חושבת הוא אינו נמשך אל דבר.  

 

 

[רישום הכנה. ז׳ן אוגוסט דומיניק אנגר. Ingres

 

רישום הכנה. ז׳ן אוגוסט דומיניק אנגר. 

 

רישום הכנה או פרופיל מאדאם אנגר. ז׳ן אוגוסט דומיניק אנגר.]

 

                                                    

 

 

                                                  

*

*

העולם הזה, שברא אלֹהים, לא מספיק [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

היום דימיתי שהמדרש מאציל מעצמו על מִלּוֹת הפסוק טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד עד שהן מביעות גם אותו, אבל היה עלי לגלות שהבעתן חזקה וחודרת אל לִבּו שלו. 

כך הייתי בשיחה על ״טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם:(י) כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ״ ועל ״דבר אחר טובים השנים מן האחד העולם הזה והעולם הבא״, וראינו כמה טובים השְנַיִם מן האחד ב״טובים השנים מן האחד העולם הזה והעולם הבא״ כי העולם הזה, שברא אלהים, לא מספיק, וישראל אמר יש כאן מין גיחוך על הנבואה שבה רק עולם אחד, ועולם הבא הוא רעיון של המדרש, לא של אלֹהים, לא ברא אותו אלֹהים, והמדרש לא אומר מהו העולם הבא, זה דבר לא ברור כי בנבואה אין עולם הבא. וזאת ביקורת על אלֹהים. ועוד טובים השנים מן האחד באיש ואשתו, לא מפני שאלֹהים ברא את האשה להוציא את האדם מבדידותו אלא בגלל עמלם, של שניהם, בשוויון.  

ועוד, בידיעת טמא וטהור, הדבר הגדול הזה, ״...אמר על הטהור טמא ועל הטמא טהור אם יש אחד להחזירו עליהם הוא אומר כי אם יפול האחד יקים את חבירו (שם שם י'״, כי הטמא והטהור לא היו ברורים דיָם, והם תלויים בהסכמה, ושנַיִם טובים כאן מן האחד כי הם הקובעים מהו טמא ומהו טהור, הם רוב. והם יכולים לבטל את ההלכה שגם היא נקבעה בהסכמה. ויכולים גם לבטל את טמא וטהור. 

ודיברנו עוד על העולם הזה והעולם הבא, כי העולם הזה לא יוצר הסכמה עם העולם הבא, הם לא עוזרים זה לזה, ויש להם רק הכרחיוּת. וחצי מהם הוא מחשבת-אדם. 

 

 

 

 

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יח

הוא אומר טובים השנים מן האחד (קהלת ד' ט'): דבר אחר טובים השנים מן האחד העולם הזה והעולם הבא: דבר אחר טובים השנים מן האחד זו איש ואשתו: אשר יש להם שכר טוב בעמלם (שם) [אלו] תלמידי חכמים שהיו יושבים ושונים. עבר אחד מהם על הפרק [עבר] על ההלכה אמר על הטהור טמא ועל הטמא טהור אם יש אחד להחזירו עליהם הוא אומר כי אם יפול האחד יקים את חבירו (שם שם י'). אבל תלמיד אחד שהוא יושב ושונה עבר על הפרק ועבר על ההלכה אמר על הטהור טמא ועל הטמא טהור אם אין שם אחר להחזירו עליו הוא אומר ואי לו האחד שיפול ואין שני להקימו (שם

 

קֹהלת: (ח) יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עיניו עֵינ֖וֹ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֥ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא: (ט) טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם:(י) כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ: (יא) גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם:(יב) וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק:

 

 

על הרישוּם 2. זִכְרוֹן הסנגווין

 

הסנגווין רובץ באשליוֹת הבשֹר והדם, באשליוֹת השרירים והצלעות, כמעט אומר שרק עִמו יהיו אשליוֹת הבשֹר והדם משפיעות עלינו כל כך, כמעט מרמֶה אותנו כך, 

אבל אסור לסנגווין לפתות אותנו מאד, הרישוּם המצוין לא מרשה לו, הרישום הסנגוויני לא מרשה לסנגווין להציג עצמו כעיקר דמוּת הדם והבשֹר, אבל הוא כמעט מציג עצמו כך, כאילו הוא בתוך עצם קיוּמוֹ של הרישום, כמעט כמו הדם והבשֹר בקיוּמוֹ של הגוף החי. 

והקַו הסננגוויני כאילו מוכיח את ידיעתו את עומק הגוף ואת פְּנֵי הגוף, ברַכּוּתוֹ ובחוזקו הוא כמו יודע את מעברֵי הצורות הרַכּוֹת ואת קצוֹת הצורות הברורות, ולפעמים הוא מתאים את תנועת הקווים המקבילים בשטחֵי הצל ובמעברי שטחֵי הצל והאור למבנה הגוף, מעַגֵּל קצת את הקווים המקבילים, בידיעתו, ברַכּוּתוֹ, כמעט באהבת הגוף. וכאילו גם רְגָשוֹת בסנגווין.  

 

ועוד, לרגעים נדמה לי שהסנגווין ברישוּם עלֵי האלון של לאונרדו דה וינצ׳י וברישומי נופים קָרֵב גם הוא אל הבעַת הדם והרגשות. כך אני משלָה את עצמי. 

ובכל זאת אני חושבת, עכשיו, שהסנגווין לא יכול להביע את רצונות הרישוּם העכשווי. הוא עכשיו רק גָּוֶן. 

 

 

[Studies of a reclining male nude: Adam in the fresco 'The Creation of Man' Drawn by: Michelangelo

, מיכלאנג׳לו]

 

 

                                                 

מיכלאנג׳לו

                                                      

על הרישוּם, או על זיכרונות הרישוּם

 

בהתחלה על הרישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י. כאילו הוא תחילת הרישוּם. 

אולי טהור, אולי זאת המִלה הנכונה, אולי הקַו טהור, אולי זה תיאור נכון, אולי אפשר לראות שהקַו מופשט, לא חֵלֶק מן הטבע, אולי קו עד אֵין-חֵקֶר, קו חותר אל חֵקֶר, והחקר המדעי הוא כבר כמעט כאֵין-חֵקר קצווי האמנוּת. 

אולי אכן קַו טהור, אני חושבת שוב, בלי דבר מתערבב, בלי מוּם, והוא לא רוגש, לא סוער, לא גֵאה, לא שוקֵט, לא נסוג, אין לו צורך בכל אלה, ובכל זאת נדמה שהוא מראֶה לנו את גוּפֵי הסוסים החיים, הרוגשים, את בֹּהַק העור של הידיים החיוֹת, כמעט חיי הידיים, רק נדמה, כי הוא מראֶה רעיון, דימוי דַּק, אולי כמין צֶלֶם, אולי כצֵל-עוֹר דַק. 

ושוב אני מדמה לי שהקַו הזה הוא כמעט בְּרִיאַת הרישוּם כולו, ומגיע עד קצווי הרישום כולו, והוא רעיון ורושמוֹ הנשאר בתוך העולם כולו. 

 

[אחרי כן המחשבה על הצורך בסנגווין הגוּף, על קַו הסנגווין, כמעט זִכְרוֹן הרגשוֹת]