יום רביעי, 26 בפברואר 2020

...בהדגמַת צורה זו של הפצת המחלה [ד"ר וולטר ריד. המשלחת לקדחת הצהובה, 1900]

...ד"ר האנץ' שאל אם ד"ר איימס הזהיר אותו ביחס לסכנה. מורן ענה שלא. מורן סיפר שד"ר ריד הופתע מהחלטתם להתנדב ללא בקשת תגמול כלשהו, ואמר שלפני קבלתם יצטרכו לעבור בדיקות רפואיות, וגם אמר שאם יחלו בקדחת צהובה הוא ישיג בשבילם כל רופא או אחות שיבקשו מהאי של קובה. האנץ' שאל אם ד"ר ריד אמר, אני מצדיע לכם. מורן אמר שד"ר ריד רק עמד בכל זמן השיחה, שנמשכה כחמש עשרה דקות. האנץ' שאל מנין הגיעה האגדה הזאת. מורן אמר שידע על כך לראשונה כשקרא על כך בספר של ד"ר הווארד קֶלי, שהודפס בשנת 1906. 
האנץ' אמר שהרשומות מראות שמורן היה מעורפל בשעה שש בבוקר של חג  המולד, אבל מורן אמר שאכל ארוחת בוקר גדולה, ושהחום שלו היה נורמלי או מעט למעלה מזה, ושבארוחת החג אכל תרנגול הודו עם רוטב חמוציות. אחר כך, כשידע שנדבק במחלה, אמר מורן, היו לו המחשבות ההן על ההימור שהציע קודם לכן בחור בשם ג'רנגן ועל כך שאולי יזכה בחמישה דולר יותר משהיו לו מחשבות על כך שהיה לו חום. ויותר מאוחר, כשסבל מכאבים בכל גופו, אמר לד"ר ריד שכאשר החליט להשתתף בניסויים החליט גם לעשות זאת בלי בכי.
ד"ר האנץ' שאל מדוע ד"ר ריד לא עשה את הניסוי גם על עצמו. מורן אמר שהוא היה מבוגר מדי, שזה לעצמו סיבה מספקת. הוא היה אז בן חמישים, הוא אמר. 
האנץ' שאל אם השיחה של מורן עם קיסינג'ר, כפי שתוארה בספרו של למפסון אכן היתה כזו. 
מורן השיב שהיא לא היתה כזו משום בחינה, והיתה לגמרי דמיונית, ושהוא חושב שלמפסון קיבל את הרושם שלו מגִרסת התיאטרון של המחזה " Yellow jack " .                                                                    
[על-פי האוסף של האנץ', ריד, קדחת צהובה      Philip s. hench walter reed yellow fever collection]    

במשך הזמן השוויתי קצת את ציוּרֵי "כובשֵי הקדחת הצהובה" לציורים אחרים בנושאֵי הרפואה, והיה נדמה לי שהציורים בנושאי הרפואה של הכַתבים הציירים האמריקאים של מלחמת העולם השנייה, המוצגים במרכז הרפואי הצבאי על שם ד"ר ריד, כמו ציוּרֵי כובשי הקדחת הצהובה נהיו במידה רבה לחלק מן ההיסטוריה של הרפואה יותר משנהיו לחלק מתולדות האמנוּת, אף על פי שניסו להביע את גודל הסֵבל והמאמץ האנושי.  
היה נדמה לי שציורים בנושאי המגֵפוֹת והמלחמות היו צפויים להפרזת הסגנון, אבל בעצם רבים מהם לא נמשכו אליה. ראיתי כמה מָתוּן הציור בנושא הקדחת הצהובה של  חואן מנואל בליינס, יליד אורוגוואי, עם דמות האשה הצעירה המוטלת על הרצפה ודמויות הגברים, אולי רופאים, העומדים בפתח. חואן מנואל בליינס, שהיה גם צייר פורטרטים, כנראה סמך גם בציור הזה על יכולת ההתבוננות שלו. אבל כמובן, חלק מהציורים שאפו אל הדגשוֹת הסגנון, ואולי גם אל החירות היכולה לצמוח לעתים מהדגשת הסגנון, אולי כמו זו שראיתי בכמה ציורים והדפסים יפניים בנושא המלחמה, שעשן ההפגזות נראֶה בהם כמעט כפרחים.    



                                            

                   ד״ר וולטר ריד, ראש המשלחת של צבא ארה״ב לקדחת הצהובה  Walter ReedM.D.U.S. Army(September 13, 1851 – November 22, 1902), 
                              
               

יום שבת, 15 בפברואר 2020

מחשבות טועות על "גם הדג ישיר"

בזיכרוני עשויה הסִפרוּת הזאת מהבעַת חלקֵי תודעה, כמעט כמונולוגים פנימיים, וכמעט כמחשבות חלום, אבל מאוחר כל כך הוא הזיכרון הזה וטועות כל כך מחשבות הזיכרון המאוחר, אני רואה כשאני חוזרת אליה אחרי שנים רבות
ונדמה לי שהזיכרון המאוחר הוא רק יְצִיר רצוֹנוֹתי וערגוֹנוֹתַי שלי, אבל הרי היה מוכרח להתערבב בו רושמָהּ של הסִפרוּת הזאת, והרי כמעט כולה עשויה מהבעת זיכרונות עם הכרחיוּת הדִמיוֹנוֹת, וההימשכוּת בַזמן וחלקֵי ההימשכוּת בַזמן, וחלקֵי הידיעה, וישנם בהם גם הזיכרונות האיסלנדיים, זיכרונות הארץ, שאין אדם אחד קובע אותם ושאין גבול לצמיחתם. ואולי גם יש בזה מן הדמיון להבעת חלום שאין אדם יודע לגמרי מה קובע אותו.     

וכמובן, הבעַת הזיכרונות שחלקם מגיעים מן המציאוּת שמחוּץ לסִפרוּת היתה עלולה לגרור אותה אל הגיוֹן המציאוּת שמחוץ לה, אבל היא חותרת אל תוך הגיוֹן הסִפרוּת. הבעות הזיכרון, עם הידיעה, עם הדמיון, עם הפליאה המסוימת, האירוניה והליריוּת, מוכרחות בעיניה להיות הֶגיוֹנוֹתיה שלה

["וכי מה בעצם רצינו מאותו זַמָּר? כלום ייתכן שהיינו עַם של זמרים שנטרפה ספינתם והוטלו ליבשה אל החוף הדומם הזה לפני עידן ועידנים, ומאז ועד עתה לא היינו מצפים אלא לדבר אחד זה, דור אחר דור?". גם הדג ישיר, הלדור לכּסנֶס, עמ' 133, ספריה לעם, עם עובד. תרגום מאנגלית: ג. אריוך]. 
   
[והתרגום לעברית. יש בו יופי אבל גם סִרְבּוּל במבנֵה חלק מהמשפטים וכמה טעויות, כגון "...מזמן לא נראו פנים רציניים שכאלה בארץ שהחיוך המבהיק על שער כתב-העת הוא בבחינת חובה ציבורית" עמ' 209]




                                          

יום שלישי, 4 בפברואר 2020

הסִפרוּת המראָה את מותֵנוּ

כשחזרתי עכשיו אל "רוח עזה בג'מאיקה" חשבתי על הסִפרוּת המראָה את מותֵנוּ, לא בגלל תמונות מותם של ג'ון ושל הקברניט ההולנדי, אלא בגלל דמוּתה של תּוֹדָעַת הילדים בספרוּת הזאת, שהיא כהד, כצל, כדמות לא מוסברת, כשטה באוויר העולם, שקצותיו רחוקים, ובעצם גם כדומָה לספרוּת עצמה, המפליגה אל ההד, אל הצל, אל הלא-מושֹג
והרי בדמות תודעת הילדים כאן נפערות תהומות אי-ההשֹגה גם בגלל השאיפה הגדולה של הספרוּת אל הלא מושג, אל כמעט אין-סוף
כמה געגועים יכולה להעיר בי הספרוּת הזאת, היוצרת את ההד, הצל ותהומות אי-ההשֹגה בדמות תודעת הילדים, וכמה היא יכולה לזרז אותי אל הכרַת מותי, כי הרי 
היא לא רק מראה את תמונות המוות, אלא מראה [כמו כל ספרות מצוינת] את המשָט אל מה שנראֶה כקצווי האוויר, כמקום האחרון, הלא מושֹג, ואת אי-ההגעה

"ושוב היתה תקופת חיים נסוגה לתחום העבר, מתגבשת והופכת מיתוס" נכתב לקראת סוף "רוח עזה בג'מאיקה", וכאילו כל מה שנכתב כאן עד עתה גם הוא נהיֶה מיתוס, כאילו הספרוּת עצמה היא המיתוס, שבו נהיה קלסתר פני אלֹהים בדמיונה של לורה לדיוקנו של הקברניט יונסן, שבו נהיית אמילי למעוררת באביה לא רחמים ולא עונג אלא יִרְאָה, שבו שאלתה של מרת תורנטון "ג'ון! איפה ג'ון?" פונה לעולם ומלואו, המיתוס הנוצָר הלא נגמר, הלא מוסבר, כמעט כמו אי-ידיעה גדולה, בקצווי היכולת האנושית.   

["...לדמות בנפשה שהיא מתפללת אל שודדי הים ולא למענם, וקמעה קמעה נתגלגלו הדברים כך שכל אימת שהזכירו בנוכחותה את אלֹהים היה קלסתר פניו  שדימתה לעצמה דיוקנו של הקברניט יונסן.
ושוב היתה תקופת חיים נסוגה לתחום העבר, מתגבשת והופכת מיתוס". 
רוח עזה בג'מאיקה, ריצ'רד יוּז,  עמ' 174 , תרגום ג. אריוך. הוצאת עם עובד]