שבת. מלחמה
היום מחשבות על המלה ״מָדוֹן״ [שהיא משורש דון], מחשבוֹת-מתנַת-העִברית הרואָה במָדוֹן ובדין את שורש המשמעוּת הקדומה האחת. כך היא רואה במָדוֹן גם משהו ממשמעוּת הדִּין.
*
ומחשבות על נקמה. היא בקשַת הצדק הגדולה, אני חושבת, היא בקשַת צדק נמצא בעולם לא תלוי בְּמקום בִמדינה בחוק בבית-דין. והיא רעיון נמצא בעולם הגדול, כמעט במרומֵי-ארץ. שם נשמרת חשיבותהּ.
*
צִבעונים מארץ אחרת בכד החרס. אני חושבת בגללם על ציוּרֵי הדומם עם פרחים ההולנדים, שהם תמיד בארץ האמנוּת. אני מדמה לי שהיא גם ארצי.
ינואר
לרגע חשבתי שהצעקות על גבול עזה יחזירו את החטופים [הקרובים כל כך]. היה נדמה לי שהצעקות רוֹמִי רוֹמִי שהן דרך הטבע של אִמהּ של רוֹמי להזעיק את בִּתָּהּ אליה החרידוּ את הגבול ואת המשכה של הארץ השומעת את הזעקות.
*
בימֵי האסון מחשבות-פתאֹם על סַיְפָנִי-התבוּאה העדינים שנעלמו מחלקַת השֹדה, אבל הרי אפשר להשיבם, הרי אפשר להשיב להם את חלקַת השֹדה הישָנה.
*
בית-החולים מוזר קצת, בלי גינוֹת, בלי דבר נאה, אבל העובדים בו חביבים כל כך. בבית אחרי-כן מול הגינה אני חושבת על אורֶך הרוח בו הם נושאים את ידיעת מינֵי המחלוֹת.
שבת במלחמה
הבוקר, בגינת החורף, ובמחשבותַי על בְּרֵאשִית, נדמה לי שאני יודעת מהם השמַיִם והארץ. הרי אצטרך להיפרד מהם, אני חושבת, ואני מִתמלאה בצער הפרידה ובצער אי-הידיעה.
*
הטֶבַח והתועבוֹת בשבת באוקטובר, כשהם לא נתפשֹים לגמרי בדַעתי הם גם מין הֱיוֹת ידוע, כתשוּבַת הֱיוֹת ישָן, מכיר את תשובת הדברים הדומים בתוך הזמן, ואני מכירה אותה ואת צַעַר העם שלי הגדֵל והולך.
*
בינתיים בגינת החורף הנרקיסים וצמחי הבר הקטנים בדשא, ובבית זר נוּריוֹת קטנות, וזיכרוֹן שֹדֵה-המון-גּוֹנֵי-הנוּריוֹת.
*
אני מתכתבת בלילות עם בִּתִּי על גַּנִּים, על סִפרוּת, על היומן של קפטן קוּק, על ציוּר, על רישוּם ועל רושֶם, ובעצם אני כותבת לה על אהבתי אליה בתוך כל אלה.
