יום שלישי, 31 ביולי 2018

שוב האסוציאציוֹת והידיעה העדינה שלנו.

...האסוציאציות, הוא כתב עוד, אף על פי שנדמה שהן עשירות כל כך ומפתיעות, הרי הן כמעט מובנות מאליהן. והן פתייניוֹת כמעט כמו הסירנות, ואנו, בתשוקתנו אל המחשבות העשירות, הרחוקות, מאמינים להן. אחרי כן, כשנדמה לנו שהן כמעט קַלּוֹת-דעת, ומטעות אותנו, אנו נמלטים לזמן מה אל בדידוּתנו. 
והרי פיתתה אותי כל כך האסוציאציה המטרידה החולפת בתוך המחשבה על  הציוּרים בנושא קַיִן והבל ועל "מדֵיאה עומדת להרוג את ילדיה" של דלקרואה, כי מדֵיאה המתוארת, העושה את המעשה שכמעט אין דומה לו, כבר כמעט דָמתה לרוצחים האחרים, שבהם גם קין, וכאילו היתה מנסה לשאת למעננו את ידיעת הרצח, כולו, ואחרי כן ראיתי שהאסוציאציה כמעט מכחידה את הידיעה העדינה שלנו. 
והייתי צריך להבדיל בין מדֵיאה וקין, כדי לחזור אל כמעט-הידיעה על קין, אל עדינותה, עם כמעט הבֶּהָלָה של הֶרֶג הֶבֶל והכמיהה אל קין, בלי חֶבְרַת האסוציאציה. הידיעה העדינה לבדה
וכמעט לא הופתעתי מכך שציוּרים מסוימים בנושא הבל וקין נמלטים מן הכמעט-ידיעה, בעדינותה, ואפילו ציור "האבל הראשון [אדם וחוה מתאבלים על הבל בנם]" נמלט, והוא בן דמות של הפייטה כדי למצוא ידיעה ברורה, שלֵמה, המובטחת לו על ידי מותו של יֵשוּ, כי הידיעה על מות ישו שלֵמה בעיניו, וכאילו אין לו עוד היסוס וספק בראייתו את ההֶרֶג והמוות
[כך הוא גם יכול להציג את דמות חוה המתאבלת כדמות אִשה בת זמנו של הצייר, מוכרת מאד, ברורה מאד, עם העורף הענוג, ועם האצבעות הדקות, כמעט כמו תמיד.]  


             

                       
         The First Mourning (in French Premier Deuil) is an oil on canvas painted in 1888 by William-Adolphe Bouguereau     

האבל הראשון [אדם וחוה מתאבלים על הבל בנם]





                                             

                 

Eugène Delacroix - Medea about to Kill her Children

     דלקרואה. מדיאה עומדת להרוג את ילדיה.



                                           
                 
      מיכלאנג׳לו. פייטה.  

Michelangelo's Pieta 



יום שלישי, 24 ביולי 2018

ענף-מַיִם


תמוּנוֹת מיוֹמָנֵי נְשֵי החצר היפניוֹת ומן הציוּר היפני והסיני עלו בדעתי כשקראתי את המִלים "ענף-מַיִם" במחברת לימוד ישנה ולא זכרתי מהו ענף-מַיִם. ופתאֹם היו  התמונות האלו בעינֵי רוחי כמַביעות גם את ענף-המַיִם. 
וכאילו היה ענף-המַיִם שייך רק לַתמונות, צומח בהן, שָט בהן, והוא יפה כמו הגבעולים והעלים של האורכידיאוֹת וכמו פרחי השזיף, הנוטים קצת, אולי אל כיווני האוויר והאור, והמכוונים גם אל הדמיון לַצמחים החיים שבטבע. 
ענף-המַיִם עכשיו הוא יְצִיר התמונות. אני לא מחפשת אותו מחוץ לתמונות המִלים והציוּרים.     

" ...אני מנסה לשכוח, מפני שהצער הוא הֶבֶל. האם אני חוטאת מדי? כך הייתי מהרהרת בוקר אחד כשראיתי עופות מים משחקים חסרי אחריות בבריכה. עופות מים שטים על המים – הם נראים כה שמחים", כתבה מורסקי שיקיבוי לקראת סוף יומניה, שתחילתם היא: "כשהסתיו מתקרב נהייה מקום המגורים של אבי המלכה, באופן שאינו ניתן לתיאור, מעורר חיוך. צמרות העצים ליד הבריכה, השיחים ליד הנחל בגוונים המשתנים, הנהיים עמוקים יותר באור הרך של הערב". 
וסַרַשינה כתבה: "...בחמישה עשר, בגשם כבד וכהה, חצינו את הגבול של הפרובינציה ולנו  באיקדה, בפרובינציה של שימוסופה. מקום המגורים שלנו הוא כמעט מתחת למים. אני פוחדת שלא אוכל לישון. אני רואה רק שלושה עצים בודדים עומדים על גבעה קטנה בתוך אדמת הבוּר". 
וב1058, אחרי נסיעות רבות וביקורים רבים במקדשים, ואחרי שבעלה הלך לעולמו, היא כתבה שביום החמישי של החודש העשירי נהיה הכֹּל כחלום, ושהצער שלה לא יוכל להיות מושווה לדבר בעולם הזה. עכשיו, כתבה, היא יודעת שמצבה  הנוכחי השתקף במראָה שהוצעה למקדש האסה על ידי אִמהּ, כשמישהו שם נראה מתייפח ביגונו. השתקפות המאושרים יותר לא התממשה, היא כתבה, היא לעולם לא תוכל עוד להתממש.   

[תרגום שלי לקטעי היומנים מן התרגום לאנגלית של אֶני שפלי אומורי וקוכי דוי, פרופסור באוניברסיטה בקיוטו. ]     





                       

    Flora and fauna: 'Birds and Flowers,' a 16th-century four-fold screen attributed to Kano Shoei (1519-92), one of Hasegawa Tohaku's rivals. | © IDEMITSU MUSEUM OF ARTS




                                 

              עלי אורכידיאה. מתוך ״גן זרעי החרדל״.  



                                        







           
                           



יום שני, 16 ביולי 2018

הִתְעַלּוּת הַצְּבָעִים. ודמוּת זעירה בָּעוֹלָם [ על "הבוקר אחרי המבול – משה כותב את ספר בראשית" של טרנר].


כאילו דמותו המצוירת של משה זעירה כל כך רק בגלל גודל העולם, אבל הרי ישנו גם הרצון שתהיה זעירה כל כך, כאילו היא נספחת אל הציוּר והיא מין חריגה בתוך הציוּר הנבנֶה על ידי הצְבָעִים המִסתחררים המִתמוגגים המתבהרים העולים השוקעים הנפוגים, ואסור לה להפריע לתבניוֹת הצבע האלו הקובעות את הציור כולו, היא רק יכולה לנסות למצוא לה מין אחיזה בתוך הִסתחררוּת הצבעים וההִתמוגגוּת שלהם. כמו אחיזה ביקום. 

וספר "בראשית", המתאר את בריאת העולם ואת המבול ואת היום שאחרי המבול, ואינו העולם ואינו המבול והיום שאחריו, גם איננו המשפיע על מַעֲשֵֹי הצְבָעִים והציור. הציור [כמו הציור "צל וחושך - הערב של המבול"] צריך להגיע אל הנשֹגב שלו בלי ספר "בראשית".         
  
ועוד משהו. ברישום "כומתת סייסים על הדשא" של יוזף בוֹיס ישנו מין דמיון קצת מטריד לרעיון הדמות הזעירה, דמיון הפרט הקטן בתוך השטח הגדול, אבל הרי זה דמיון פעוט, כי הרישום "כומתת סייסים על הדשא" לא מחפש את גודלו של העולם אלא את גודלו של האדם. [יוזף בויס אמר שתוכן הרישומים שלו הוא החירות האנושית, שהיא השאֵלה הבסיסית של האמנוּת, "גם אם כל מה שאתה רואה הוא כומתת סייסים על הדשא..."].    

[ציטוט דברי בויס מ"קו" 8]    


כומתת סייסים על הדשא  1969


                                                         
  

 William Turner Shade and Darkness - the Evening of the Deluge   טרנר. צל וחושך - הערב של המבול.






     

William Turner    'Light and Colour (Goethe's Theory), The Morning after the Deluge - Moses writing the Book of Genesis'. אור וצבע - הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית. טרנר. 

  



                   
      
         יוזף בויס. כומתת סייסים על הדשא  1969 רישום. 


יום שני, 9 ביולי 2018

בעקבות מחשְבות ביקורת על אחד מציורי המבול של טֶרנר, "אור וצבע – הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית".

...בזמן שחשבתי שצורת העיגול המוארת  ב"הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית" היא סיבת חולשתו של הציור, ושאלתי בלבי מדוע נזקק טרנֶר למה שנראֶה כסִמליוּת, חשבתי גם על הצורות המעגליות הלא סמליוֹת ברישוּמֵי השיטפונות של ליאונרדו דה וינצ'י, שיכלו להאיר באור קצת אחר את הציוּר של טרנר. 
באותו זמן, כשהיה נדמה לי שלא אסע עוד אל מקומות רחוקים, נזכרתי במוזיאון לאמנוּת יפנית קלאסית בקיוֹטוֹ, שהלכתי אליו  בתוך גשם דק, ושראיתי בו את בגדי הקימונו הגדולים העומדים כמו פסלים ואת הרישומים והציורים המחמירים והמתפרצים כאחת. 
ביציאה מן המוזיאון, כששאלתי בחור צעיר שהסיע אדם נכה בכיסא  גלגלים על מקום תחנת התחתית, חייך אלי במין לגלוג האדם הנכה, ששערו הארוך היה אסוף לו מאחור, והראה לי את הדרך. היה נדמה לי שלא נראָה כלל כיפני אף על פי שהיה כמעט בן דמותו של הרופא אדום הזָקָן מהסרט של קורוסאווה. וזמן רב עוד המשכתי לחשוב עליו, והצטערתי על כך שלא פניתי אליו. עכשיו חשבתי גם על מראֵה היער לצד הכביש שירד מן המלון, שבעומקו היתה לחות האזוב. 
גם בציור "ירידת מי-המבול" של תומס קוֹל מופיע האור הגדול, הנראֶה מבעד לפתח המעוגל, ונדמה שהאור והנוף הוורדרד במרחק מראים את התגלוּתוֹ של חסד גדול. 
וגם בתחריט של ג'ון מרטין, "ערב המבול" מ-1828, נראה האור הבוקע מבעד לצורות המעוגלות, הנסחפות, אבל כאן מוארת התגלוּתוֹ של האסון. ג'ון מרטין, הצייר הרומנטי, צייר את עיגול האור הבוקע גם בציורי החורבן של סדום ועמורה ושל פומפֵי, וגם בציור מכות מצרים. 
לרגעים נדמה לי שהציורים האלה עם התפרצוּת האור הגדולה שונים כל כך מהרישומים ומהציורים היפניים, אבל הרי גם בהם יש חומרה, שבה הם דנים את עצמם, ושבה גם הכרַת מורא ההתגלויוֹת. 


[באתר מוזיאון ישראל נכתב שאנחנו מוזמנים לחפש את השמות שלנו בספרֵי הטלפונים שביצירה " מנויי הטלפון", של כריסטיאן בולטנסקי, ש"בהשאלה אפשר לראות בה גם מימוש של ספרי חיים וספרי מתים". 
והרי כך כמעט נוכל לדמות לנו שניתנה לנו הקִרבה הגדולה אל האמנוּת. 
י' ואני דיברנו על " וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה" בספר "ויקרא", וכמעט נראו לנו העירוֹם של האדם בהפשטַת העולָה ומותו של האדם במותו של בן-הבָּקָר. העור הנִפשט, העירוֹם והמוות בתוך ההִתקרבוּת הנכספת אל אלֹהים. 
אבל היצירה "מנויי הטלפון", עם השמות שלנו, כמעט עצמנו, תוכל להיות קרובה לנו כל כך בלי הפשטת העור, בלי העירום ובלי מוֹת בן-הבקר ומוֹתֵנוּ. בקַלּוּת.]     

["ה וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר, לִפְנֵי יְהוָה; וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֶת-הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵדו וְהִפְשִׁיט אֶת-הָעֹלָה; ..."   ויקרא א
  



  •                           
       

The Evening of the Deluge    ג׳ון מרטין

John Martin


                                        

        Light and Colour (Goethe's Theory) – The Morning after the Deluge – Moses Writing the Book of Genesis is an oil painting by the English painter Joseph Mallord William Turner (c.1775–1851), first     הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית. טרנר. 

               




          The Subsiding of the Waters of the Deluge תומס קול