זרוּת וקִרבה כה מטרידות בפסוק שבמסכת יומא במשנה: "מי שנשכו כלב שוטֶה, אין מאכילין אותו מֵחֲצַר כָּבֵד שלו. ורבי מתיא בן חרש מַתיר". האיסור וההיתר חודרים עמוק כל-כך אל תוך הזרות שבאכילת חצר הכבֵד [יותרת הכבֵד] של הכלב, ואל תוך הקִרבה שבניסיון להירפא.
באופן מעורפל כל-כך מתקשרת הקִרבה הזאת אל זיכרון הצלת חיי הילד ז'וזף מייסטר, שהגיע אל לואי פסטר יומיים אחרי שננשך על-ידי כלב נגוע בכלבת, שאף על פי שהוא שייך לתולדות גילוי החיסון, הוא מופיע עכשיו גם כדומה לזיכרון- אגדה.
למחשבה, המעורפלת גם היא, על יכולת הריפוי [או החיסון] של אכילת חצר הכבד של הכלב אין, כנראה, כל סיכוי להתבהר.
גם הפסוק על נברשת של זהב שעשתה הלני המלכה על פתחו של היכל [במסכת יומא], שעל פי התלמוד "בשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע", הזכיר לי דבר אחר - את הטענה של דייויד הוקני שהציור המערבי הריאליסטי המדויק, כמו זה של הנברשת בעלת הצורות המרובות בציור של יאן ואן אייק, התפתח בעזרת השיטה של הקרנת-"צילום" של האובייקטים המצוירים על משטח הציור, כבר מתקופת הרנסנס.
גם אם צדק הוקני, הרי יצירת אשליית האור המוחזר מן המתכת המלוטשת של הנברשת בציור של ואן אייק בוודאי לא היתה תלויה באמצעי-העזר של הקרנת דמותה על הבד. אשליית האור המוחזר היא כמעט הפגנת יכולתו של האמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה