יום שני, 25 בינואר 2016

דברים שבָּטְלוּ

מסכת סוטָה פרק ט': "מִשֶּרַבּוּ הָרַצְחָנִין בָּטְלָה עֶגלה ערוּפה.....  מִשֶּרַבּוּ המְנָאֲפִים פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים... ". [לפי הפירוש כי משרבו הרצחָנים היו מכירים בהם שאלו הם המוּעדים למעשי רצח, וכי דרשו את "ונִקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה"  [במדבר ה לא] שאם אין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקים את אשתו.] 
נדמֶה שמזמן שרבו הרצחָנים והמנאפים בָּטְלו גם אי-הידיעה הגמורה של הרוצח  ושל האשה הסוטָה והידיעה הגמורה שלהם,  
ואחרי כן נדמֶה שלקראת סוֹפהּ מתקרבת מסכת סוטָה אל סוף הידיעה של  דברים כה רבים כמו ענווה ויראת חטא וטוֹבָה וזיו החוכמה, אבל הרי היא לא מתקרבת אל סוף ידיעת ענווה, יראת חטא, טובה וזיו החוכמה ואל סוף הכרָתם, אלא רואָה שהם בָטלו. 
וכשהידיעה וההכרה לא מגיעות אל סופן, נשמרות הכרַת הטומאה והכרַת הרֶצַח, וכמובן גם הרצחָנים שומרים את הכרת הרצח, שהוא מהמעשים הגדולים ביותר שיכול אדם לעשות באדם אחר, כמעט כמו מעשה ההוֹלָדָה, ושמעורר בנו לא רק את הרגשת הזוועה אלא גם את הרגשת היראה והפליאה, כמעט כמו שעושָה ההוֹלָדָה. הרצחָנים כמעט מראים לנו כך את המניעים העמוקים של הֲמָתַת אדם, הקיימים מאז בריאתוֹ.  
 וכן, המשנה אינה מעמעמת את גדרות הדברים כשהם בטֵלים, ונדמה שהן שומרות היטב כל כך גם את מהותם של הדברים הבטֵלים, עד שהם יכולים לחזור ולהתקיים באחד הימים. 
   
בצילום ה"סוֹפרנוס" של אנני לייבוביץ עומדים הרצחָנים ליד שְֹפַת המיִם, כאילו הם מחכים למשיט המעבורת שייקח את המֵתים אל השאוֹל, והפנייה של הצילום אל המיתוס כמו מראָה לנו כמה קדוּם הוא הרֶצַח, וכמה נשמרת הכרת הרצח, שאולי החלה אצל קין, שניסה להתקרב אל אלֹהים לא רק בהבאת מנחָה לאלֹהים אלא גם בגילוי ממשוּת המוות.



                   
סופרנוס. אנני לייבוביץ

יום ראשון, 17 בינואר 2016

צֶלֶם, עַם, שָמַיִם וארץ [2]

קראתי בדף "מִלה אכּדית ביום" שהמִלה האכּדית צַלְמֻ]ם ṣalmu(m) [, צֶלֶם, דמות ושחור, קשורה, כנראה, למלה העברית "צֵל", כדבר אפֵל המוטל לקרקע
ואף על פי שהנברָא בְּצֶלֶם הוא בעל צורה ברורה, גמורה, דימיתי לי לרגע שהצֶלֶם הוא כצֵל כמעט ערטילאי, מוטל, על הנברָא בְּצֶלֶם, על הארץ, צִלֹּו של אלֹהים.  
והעם, שהוא לא בצֶלֶם, אין לו צורות גמורות, והוא מעומעם, עד שהוא כמעט ערטילאי, אבל אינו מתקרב אל הפשָטוֹת השמַיִם, ובעצם, נדמֶה שגם אינו קשור לָאָרֶץ, ושהארץ כלל לא זקוקה לו. הוא דומה קצת לרוח נושבת על פני הארץ, מכירה את מרחבי הארץ אבל אינה מן הדברים המקיימים את הארץ, וחשיבוּתו נוצרת מן הנִבְרָאִים בצֶלֶם הממלאים אותו, הדומים בצורתם לאלֹהים, ושואפים להכיר את השמַיִם כשהם כצֶלֶם מוטל אל הארץ. והעם עצמו יכול פתאֹם להירָאות כמעט לא נחוץ, אבל הוא הקיוּם כמעט חסר הגבולות, המעניק לנבראים בצֶלֶם את הכרַת המרחקים של הרוח הנושבת על פני הארץ. 

ציוּר "בריאת האדם" של לוקה ג'ורדאנו מציג את דמותו של אדם הנברא בצֶלֶם ואת תחילת התולָדות שלו, ואת דמויותיהם של מלאכים ושל אֵלים, כנראה, הנמצאים בשמַיִם ובארץ, אבל לרגעים נדמה שהוא מראֶה גם את תחילת הריבוי היכול ליצור עַם, ומשהו מן הגדרות הרופפות קצת שיהיו לו.


["וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ ". בראשית



                             
The creation of man, 1684–1686, fresco in the Palazzo Medici-Riccardi in Florence

Luca Giordano