יום שני
טילים נורים אל עמק יזרעאל. עמק מולדתי.
מַרְאוֹת דִמְיוֹנִיִּים של שֹדות רוסיים מִתערבים בצערִי כשאני מדברת עם ר׳ על ״מלחמה ושלום״.
מראוֹת בְּדוּיים מִתערבים. הנסיך אנדרֵי פצוע בשדה, יופיוֹ, יְפִי השדה והשמַיִם. כמה קרוב היופי הזה אל הצער.
אני מבקשת לי מנוח כשאני קוראת על עשבים ופרחים ב״גן זרעי החרדל״. רישוּם הנרקיס קרוב כל כך, אבל אסור לי להתקרב אליו מִדי. הוא יצַעֵר אותי.
[״הנִצְחִיִּים של המַיִם״, נכתב לידו. אני מדמה לי את משמעוּת המִלים.]
יום שלישי
לקראת סוף ״החוף הגורלי״. אני רואה מראוֹת דִמיוניים של אדמַת אוסטרליה היום מונחת על שִכבת הגיהנוֹם. שֹדות זרועים, שְֹדוֹת החופש, זיכרונות הצמחים במפרץ בּוֹטַנִי מְכַפְּרִים.
״אין בנמצא טיול או מסע שהוא חדגוני יותר מן המסע בנוף האוסטרלי... אי אפשר לקשור בו כל זיכרון מן העבר. עיניך אינן זוכות לעולם להתענג על ׳איי החורבות המאפירים׳ של מבצר עתיק ונאה כלשהו...הדמיון קופא על שמריו...״ כתב מחפש הזהב ג׳ון שרר על הרִיק ההיסטורי של הנוף האוסטרלי כשלושים שנה קודם לחגיגת המאה. הוא כנראה לא תיאר לו את היווצרוּת זיכרון שִכבת הגיהנוֹם שאנגליה יצרה שם.
[הציטוט מ״החוף הגורלי״, רוברט יוּז, דביר, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש.
התמונה מ״גן זרעי החרדל״.]
