יום חמישי, 26 בספטמבר 2024

יום ב 24 ספטמבר 2024 מלחמה.

 

יום שני 

טילים נורים אל עמק יזרעאל. עמק מולדתי.

מַרְאוֹת דִמְיוֹנִיִּים של שֹדות רוסיים מִתערבים בצערִי כשאני מדברת עם ר׳ על ״מלחמה ושלום״. 

מראוֹת בְּדוּיים מִתערבים. הנסיך אנדרֵי פצוע בשדה, יופיוֹ, יְפִי השדה והשמַיִם. כמה קרוב היופי הזה אל הצער. 

 

אני מבקשת לי מנוח כשאני קוראת על עשבים ופרחים ב״גן זרעי החרדל״. רישוּם הנרקיס קרוב כל כך, אבל אסור לי להתקרב אליו מִדי. הוא יצַעֵר אותי. 

[״הנִצְחִיִּים של המַיִם״, נכתב לידו. אני מדמה לי את משמעוּת המִלים.]

 

יום שלישי 

לקראת סוף ״החוף הגורלי״. אני רואה מראוֹת דִמיוניים של אדמַת אוסטרליה היום מונחת על שִכבת הגיהנוֹם. שֹדות זרועים, שְֹדוֹת החופש, זיכרונות הצמחים במפרץ בּוֹטַנִי מְכַפְּרִים.   

 

״אין בנמצא טיול או מסע שהוא חדגוני יותר מן המסע בנוף האוסטרלי... אי אפשר לקשור בו כל זיכרון מן העבר. עיניך אינן זוכות לעולם להתענג על ׳איי החורבות המאפירים׳ של מבצר עתיק ונאה כלשהו...הדמיון קופא על שמריו...״ כתב מחפש הזהב ג׳ון שרר על הרִיק ההיסטורי של הנוף האוסטרלי כשלושים שנה קודם לחגיגת המאה. הוא כנראה לא תיאר לו את היווצרוּת זיכרון שִכבת הגיהנוֹם שאנגליה יצרה שם. 

[הציטוט מ״החוף הגורלי״, רוברט יוּז, דביר, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש. 

התמונה מ״גן זרעי החרדל״.]



                                                    


 

יום שבת, 21 בספטמבר 2024

ציור סיני של פריחת השזיף

 


ניצן פרח השזיף

 

אני קוראת לו הניצָן הגוֹרָלִי, מסַמֵּל את היֵשוּת של שָמַיִם וארץ, וכשייפָּתח יהיו עלֵי הכותרת רַכּים כל כך כמעט מְפַרְפְּרִים, והוא עלול לא להיפתח, הוא עלול להכיר את צַעַר הקִלקוּל שבעולם, אבל הרי הוא רק מסמל את יֵשוּת שמים וארץ, לא בּוֹרֵא, אלא יודע את זיכרוֹן הבריאה. והציוּר, ציוּר ניצן פרח השזיף, צריך להיות דומה לניצן שבטבע, החי, ועליו להיזהר מאד מטעויוֹת עד שיוכל להיות הדומה לו, הלא חי. 

״הניצן מסמל את היֵשוּת של שָמַיִם וארץ, האבקנים שלו עדיין לא נראים אף על פי שהמהוּת שלהם כבר נִכללת בתוך הניצן. לכן גביע אחד [העטיף החיצוני] ושנֵי עֲלֵי-גָּבִיעַ נִראים, שָמַיִם וארץ הם עדיין יֵשוּת לא מפולגת, ואדם [המיוצג על ידי עלֵה-גביע שלישי] עדיין לא הופיע... ״, נכתב ב״גן זרעי החרדל״. 

ועל שלושים וששה פגמים [טעויות] בציוּר עץ השזיף שיש לזכור נכתב ב״גן זרעי החרדל״, ״...יותר מדי עלֵי כותרת מִתפזרים... עץ שזיף באור ירח עם ירח עגול... פרחים פּוֹנים כולם לאותו כיווּן... ניצנים בהִסתעפויוֹת של ענפים... מעט מדי פרחים בצד המואר, יותר מדי בצֵל...״ 

ידיעה רבה כל כך היה צריך להשֹיג המְצַיֵּר את הניצן הזה ואת פרחֵי השזיף. 

ומה היה צריך להשֹיג אחרי הידיעה.   

 

 

[בתמונה: דוגמאות של ציור פרחֵי שזיף. דיוֹ. ״גן זרעי החרדל״. 

הציטוטים: תרגום שלי מן התרגום האנגלי ל״גן זרעי החרדל״, עמ׳405]

 


                                                       


 

יום רביעי, 18 בספטמבר 2024

ציור סיני של אורכידיאות

 


ציוּר סיני של אורכידיאוֹת [Orchid]

בבדידוּת מרילנד לפני זמן רב עשיתי את המעשה המוזר של לימוד ציוּר סיני, והרי ידעתי שציור סיני הוא תַרבות לא שלי, לא מוקנֵית לי. אבל הִכרתי אז את מִצְווֹת הציוּר הזה, והיה נדמה לי שלא היו רחוקות ממני. כך, שוב ושוב ניסיתי להשיג אותן כשציירתי את עלֵי האורכידיאות ואת פרחֵי האורכידיאות ואת מצבֵי פריחת השזיף כי היו בתוך עומק אי-השֹגַת הציוּר, וכשנפרדתי מלימוד הציור הסיני, לקראת החזרה הביתה, נתנה לי המורה מתנת מִכחול של שְֹֹעַר זְאֵב ואחזתי בו כמו בדבר דִמיוני. 

״אמנות ציוּר האורכידיאות נשענת לגמרי על רישום העלים...״, נכתב ב״גַן זרעי החרדל״, וכן, ״העלים מצוירים במעט הנחוֹת מִכחול, וצריך להיות להם חֵן צָף בקצב עִם הרוח [נעים כמו אֵלָה[... נְשִיבַת אוויר רגיל לא נוגעת בהם. עלים צריכים להסתיר למחצה את האורכידיאות וכמה צריכים בוודאי להיות מצוירים מאחורי הפרחים, תומכים בהם. הם צריכים להיות רשומים צומחים מן השורשים אבל לא באופן שבו יירָאו מופיעים כמקובצים, כצרור,...״. 

אני יכולה עכשיו להאמין שנשיבת אוויר לא רגילה נוגעת בעלי האורכידיאות המצוירים. 

 

 

בתמונות: המִכחול הישן משְֹעַר זאב. האם באמת שְֹעַר זאב?

דוגמאות לציור פרחֵי אורכידיאה, ספר האורכידיאות, ״גן זרעי החרדל״.

 

[הציטוטים: תרגום שלי מן התרגום לאנגלית של ״גן זרעי החרדל״ עמ׳ 324, 325]

 

 


                                                 




                                                           


 

 

יום שני, 16 בספטמבר 2024

בהתחלה יֶדַע קוֹדֵם, לא נֶאמָר [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]



בהתחלה יֶדַע קוֹדֵם, לא נֶאֱמָר [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו

למה ספר תְּהִלִּים מתחיל ב״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים...״ אני שואלת, ויש צורֶך להבין את אַשְׁרֵי, והספר לא אומר למה האיש צריך את האושֶר, אומר ישראל, וגם לא אומר שאושֶר הוא מצב טוב, או אידיאל, ולמה ספר תהלים שאינו מלמד הרבה על אושֶר מתחיל באושֶר, ובגלל השאלה למה הוא צריך את זה כאן ישראל מזכיר את ״מאימתי קורין את שמע בערבין״ בתחילת מסכת ברכות, בלי דיון במהו שְמַע ולמה צריך לקרוא, ונזכרנו גם בתחילת מסכת נדרים עם יֶדַע קודֵם, לא נֶאמר, לא ניתן לבירור, וקיים [ואני חושבת על תחילת סיפוּר קצר]. ולמה האושר שהוא יֶדַע קודֵם נבחר להתחלה, ואין השתוקקוּת אליו, ואין שאיפה אליו, הוא רק מצב של החיים, וכך ההתחלה לא דרמטית. וגם ״האיש״, לא אדם, לא דרמטי. 

ולא הלך בעצת רשעים אומר שהוא בעצם זקוק לעצת רשעים, אומר ישראל, והספר לא יכול לדבר על האושר הזה בלי הרשעים [ובלי החטאים והלצים], והרשעים מיעצים כי יש להם חוכמה, והם חסרֵי נַחַת מן העולם, וכך עצתם טובה. ואיך יודע האיש שהם רשעים, ויש פה רק הידיעה שהם יודעים לתת עצות, והספר אומר שהעצה שלהם לא טובה אבל לא אומר מה יהיה אם האיש ילך בעצת צדיקים, והאם הם יֵדעו לתת עצה טובה. וישראל אומר רשעים מוכרחים להיות בעולם ולכן האיש הזה פוגש בהם. 

ולמה על בדרך חטאים נאמר על עמידה ולא על הליכה, כי דרך החטאים לא כמו העצה היא דבר גמור ולכן אפשר לעמוד בה, הדרך של החטאים בהירה. והלצים, הם מביאים את המציאוּת לגיחוך, ולמה לשבת אִתם, כי הם הכרחיים לחברה מתוקנת, מעמידים בספק. אבל הם גם בתפקיד הנורא של להיות לצים [כמו ליצן חצר], אומר ישראל, וכאן הם רק עם הגיחוך בלי הראִייה האחרת של העולם.

[כשאנחנו מתחילים לקרוא בתְהִלִּים בימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה נדמה לי שאבין משהו מן הימים.]

 

תהלים א: א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב

[מסכת נדרים פרק א

א,א  כל כינויי נדרים כנדרים,]

 

יום שבת, 14 בספטמבר 2024

ועל צוקים מסוכנים.




ועל צוּקים מסוכנים

נדמה לי שאני מבינה את עֵצִים זקנים צריכים להַרְאוֹת כבוד חמוּר ורחמים ועצים צעירים צריכים להופיע כעֲנָוִים וכבַיְשָנִים [בציוּר], ואֶת הם צריכים לעמוד יחדיו מסתכלים אלה על אלה. אני חושבת על נִשְמַת העצים ועל נִשְמַת הציוּר. כן, ואני חושבת בעיקר על נִשמת הציוּר. ונדמה לי שאני מבינה למה לי טאנג עבד לעתים קרובות בדרך של ציור ענף ראשי ברוּחַ כאשר צִייר עצים גְדֵלִים בין סלעים בודדים ועל צוּקים מסוכנים, נדמה לי שהענף המצויר תלוי בבדידוּת הסלעים ובסכנַת הצוקים, ושהציוּר, הלומד את נִשמת העצים והסלעים שבטבע ואת הבדידוּת והסַכָּנוֹת, מתקיים רק עם נִשמתו שלו ועם בדידוּתוֹ וסַכָּנוֹתָיו שלו. אני כמעט מבינה את זה. 

 

ואני חושבת על ציור אחר, של רותקו, שהמִשטחים המרובעים בו מִתאבכים זה אל זה, ואני מדמה לי שרותקו לא סמך לגמרי על משטחים מרובעים סגורים כאילו לא מצא בהם את נִשמת הציור שהכיר, וההתאבכוּת נתנה לו משהו מנִשמת העבר שהכיר. אבל זה רק בדמיוני, והרי הוא ידע שמִשטחים מרובעים מוגדרים וסגורים בציור התקיימו עם נִשמתם. 

 

״...עֵצים זקנים צריכים להַראות כבוד חָמוּר ורחמים, ועצים צעירים צריכים להופיע כענווים וכביישנים. הם צריכים לעמוד יחדיו, מסתכלים אלו על אלו״ 

״...שיטה של ציוּר ענף ראשי ברוח. לי טאנג עבד לעתים קרובות בדרך הזאת כאשר צייר עצים גְדֵלִים בין סלעים בודדים ועל צוקים מסוכנים״. [״גן זרעי החרדל״, תרגום שלי מן התרגום לאנגלית] 

[בתמונות: שיטה (דרך) של ציור ענף ראשי ברוּחַ. ״גן זרעי החרדל״.

Kazimir Malevich - 'Suprematist Composition- White on White', oil on canvas, 1918,

 

 

 


                                                 



 

יום רביעי, 11 בספטמבר 2024

בסֵפֶר העֵצִים, ״גַּן זרעֵי החרדל״,

 

בסֵפֶר העֵצִים, ״גַּן זרעֵי החרדל״, 

״כדי לצייר נוף אתה צריך לדעת איך לרשום עצים. כדי לרשום עצים אתה צריך להיות בראשונה יכול לרשום את הגזע, וענפים ראשיים, ואז לנקד את העַלְוָה, ולבסוף לתאר יער עשיר... 

...שים לב היטב לדרך שבה הענפים מסדרים עצמם, הyin והyang שלהם, אֵילוּ בחזית ואֵילוּ מאחור, אֵילו בצד שמאל ואֵילו בימין. שים לב היטב למתח הנוצר על ידי כמה ענפים הדוחפים קדימה בעת שאחרים נראים כנסוגים. במקומות שבהם, בטבע, יש ענפים רַבִּים, הוסף עוד ופָרֵט, ובמקומות  בהם יש מעטים פַּשֵּט. כך הקדמונים ציירו את הנופים שלהם של אֶלֶף צוּקים ושל עשרת אלפים ערוצים וגיאיות...״

 

אני שואלת על ״לרְשום עֵצִים״, ואני רואה את הצורֶך בלרשום עֵצִים [גם אם ישנם נופים בלי עֵצים וציוּר בלי רישוּם], ואת האמוּנה, והרי העֵצים כאן שהם לא נוף והרישוּם שהוא לא ציוּר הם כנולדים בקצֵה רעיוֹן ציוּר הנוף, רכים, כמעט חלשים, לא יכולים להכיר את כל רעיוֹן הנוף. הם כשחר עֲדִין-אצבעות הקָרֵב אל היום. 

ואני רואה אחרי כן בציוּרֵי הנופים של אלף צוּקים ושל עשרת אלפים ערוצים וגיאיות את היום שאליו הם קְרֵבִים.

 

 

[תרגום שלי מן התרגום לאנגלית. עמ׳ 53. 

התמונה מ״גן זרעי החרדל״]

 

 


                                              


 




יום שבת, 7 בספטמבר 2024

החלטתי בימי אסון לקרוא שוב את ״גן זרעי החרדל״

 

החלטתי בימי אסון לקרוא שוב את ״גַּן זרעי החרדל״

והוא לא מִתבטל אל מול אסון ומלחמה וקִינָה. הוא עניין ארוך בַּזמן לַעֲנוֹת בו. 

והעניין לענות בו הוא עניין האמנוּת, והרוח, ושֵֹֹכֶל, ואמוּנה, ובדיוּן ביסודות הציוּר אומר הספר אתה צריך ללמוד בראשונה להתבונן בחוקים [וכשאני קוראת בספר אני קוראת להם המִצְווֹת] באמונה ואחרי כן לשנות אותם לפי שִֹכְלְךָ ויכולתךָ, והסוף של כל שיטה הוא להירָאוֹת בלי שיטה. וישנם שִשה העקרונות הכמעט מקודשים וששת המהותיים והחיוניים ושש איכויות ושלוש שגיאות ושנים-עָשָֹר דברים למנוע. ואיך יכול אדם להתעלם מהם? ואני קוראת את כולם, כי נאמר בהם שמחזור ה ch’i [נשימה, רוח חיים, כוח החיים של השמים] יוצר תנועה של חיים, ושפעולה של הרוח וכוח המִכחול הולכים יחדיו, ושעל שטיחוּת מִשטח הציוּר להשיג עומק ומרחב, ושעל הציוּר להימנע מרחוק וקרוב לא מובחנים דיים, ומהָרִים בלי רוח חיים, בלי דֹּפֶק החיים, וממַיִם בלי ידיעת מקורָם, וממִשעולים בלי ידיעה של התחלה וסוף. 

האין אלה דברים שאוכל להאמין בהם עכשיו? 

ועוד עלי לחשוב שוב על טענוֹת ההרים והמים והמשעולים המצוירים, טענות הציוּר, עם הרוח והשֵֹכֶל,  הנִראוֹת גם כטענות ההרים והמים והמשעולים שמחוץ לציוּר. 

ואחרי כן עוד על יסודות הציוּר, לפני ספר העֵצִים. 

 

 


                                                 

גן זרעי החרדל

יום רביעי, 4 בספטמבר 2024

גם הרישומים

 

גם הרישוּמים לא ישוּבוּ לאחוֹר, לא יתוקנו, ועֶצֶב הרישוּמים תמיד, ועֶצֶב ועיצָבון בעולם ניתנוּ גמוּרים לאדם ולחוָה, כפְרִי להַשְֹכִּיל, תמיד להשֹכיל ב״הַרְבָּה אַרְבֶּה״ וב״אֲרוּרָה הָאֲדָמָה״, 

והרישוּמים, מה להם לשוב לאחוֹר, הרי חתרו אל קצֵה יְקוּמָם, כמו אל קִצָּם, וגם אל נהרַת קצֵה היקום ואל זיכרון הפצעתָם, ומה להם לשוב מזיכרוֹן חתירתם אל הנְהָרָה ההיא, ומה להם תיקוּן עכשיו, ומה להם דִּין עכשיו, שוב, וצַעַר גדרותיהם.   

 

 

המִנהרות עכשיו ליד הגבול לא זוכרות את נהרַת האור ואת פְּנֵי האדמה ואת בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, רק עֶצֶב תחתיוֹת-אדמה וארץ, ולא שיבה לאחור, אל פְּנֵי האדמה, ולא שיבַת מתים לאחור, והן לא אומרות לחֹלֶד אתה ידידֵנוּ, מְחִלּוֹת בֵּיתוֹ ופקעוֹת ובצלים ימוּתוּ, בלי חֶסֶד מְחִלּוֹת דַקּוֹת, והן לא אומרות אל תביטו לאחור, אין בהן גם חֶסֶד השאוֹל. 

      

 

ומה עֶצֶב יְהוָה, מה הֵשיב לאחוֹר,

״וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.״ 

 

[ומה יהיו יְמֵי השיחות על תְּהִלִּים עִם ישראל]