יום ראשון, 27 בספטמבר 2015

פר ושֹעיר הנשרפים. ועל ציוּר של יאן ברויגל האב.

"וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר הוּבָא אֶת-דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ--יוֹצִיא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׂרְפוּ בָאֵש אֶת-עֹרֹתָם וְאֶת-בְּשָׂרָם וְאֶת-פִּרְשָׁם" [ויקרא טז]

"הָרוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא, אֵינוֹ רוֹאֶה פַּר וְשָֹעִיר הַנִּשְֹרָפִים; וְהָרוֹאֶה פַּר וְשָֹעִיר הַנִּשְֹרָפִים, אֵינוֹ רוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא." [יומא]

זה רואֶה פר ושֹעיר הנשרפים, וזה רואֶה דימוי של פר ושֹעיר הנשרפים בפסוקים שקורא הכהן הגדול, ושניהם מוכרחים כך להכיר משהו מן המוות, חשבתי כשקראתי שוב את הדברים האלה שבמסכת "יומא". 
אולי המשנָה לא התכוונה לראייַת המוות הממשי והדימוי שלו, ובכל זאת בראיית הפר והשעיר הנשרפים ובראיית הכהן הגדול כשהוא קורא נמצאת גם הכרַת הממשי והדימוי.
נזכרתי במשמעות כִּסָּה שבמִלה "כִּפֵּר", כי החטאים אינם נהיים לא-קיימים, אלא הם מכוסים, ודומים ללא קיימים, ונדמֶה שכל מצבֵי החטאים מוכרחים להתקיים זה לצד זה, כמו שמצבֵי הראייה של הפר והשעיר הנשרפים במציאות המוחשית ובדימוי מוכרחים להתקיים.
 ואף על פי שנדמֶה שהרואֶה כהן גדול כשהוא קורא יכיר דבר רחב יותר, בדימוי שכמעט אין לו גבול, הרי הרואֶה פר ושעיר הנשרפים יכיר את החרדה הגדולה שמעיר המוחשי. ובאמת, בעינֵי המשנָה ראייַת כהן גדול כשהוא קורא וראייַת פר ושעיר הנשרפים שוות  בחשיבותן. גודלו של הרושֶם יהיה אחד. 

ועוד, על מצבֵי הציוּר "המשפחה הקדושה" של יאן ברויגל האב. אף על פי שהמשפחה המצוירת והפרחים סביבה הם ציור אחד, הם גם יכולים להיראות כציור בתוך ציור, שבו הפרחים שייכים להערצת המשפחה הקדושה אבל הם גם מין מתבוננים בציור המשפחה הקדושה. ההתבוננות שלהם היא לא רק מתוך הזֵר העגול המקיף את ציור המשפחה, אלא גם ממקומם הראשון, בציורֵי הטבע הדומם של יאן ברויגל האב.   
מצבֵי הציור השונים מתקיימים זה לצד זה בלי קושי, וזר הפרחים יכול להיות  נמצא מחוץ לציור ובתוכו, להיות נמוך המקשֵט את המשפחה הקדושה וגבוה המפאֵר אותה, והמחשבה הרואָה לרגע את זָרוּתוֹ של זר הפרחים סביב למשפחה הקדושה, רואָה גם כמה הוא מתקבל על הדעת בתוך ערבוּב הכוונות של הציור.  



                                              
the-holy-family-by-Jan-Brueghel-the-Elder    


יום רביעי, 23 בספטמבר 2015

פרחים סביב המשפחה הקדושה.

הפרחים המצוירים סביב למשפחה הקדושה יכולים כל כך בקלוּת להיות אמנוּת נמוכה, נחותה, כקישוט, וגם להיות חלק מהאמנוּת הגבוהה לצד הנושא הגבוה של המשפחה הקדושה, כשהם נראים כמעט כמו הפרחים של ציורֵי טבע דומם, ושייכים למין קפיצה רעיונית, קצת מתעתעת, שאולי אפילו מצליחה לעשות משהו דומה לערבוב הטוב והרע, הגבוה והנמוך שעושה האמנות אחרי שנים רבות. 
בעת ובעונה אחת הפרחים מתפתים לקבל על עצמם את תפקיד הקישוט ואינם מתנתקים לגמרי מציורי הטבע הדומם, שהם כה דומים להם, עד שנדמה שרק בטעות נקלעו אל המקום הזה. אבל כנראה הם נקלעו לשם דווקא בגלל האמונה ש"הגעתם" מן האמנות הגבוהה תעזור להגביה את ציור המשפחה הקדושה. 
המשפחה המצוירת, בציור בתוך ציור של יאן ברויגל, חייבת לשמור לגמרי על גובהה, כאילו היא שייכת לציור אחר, וכאילו הנוף הרחוק מאחוריה הוא הד הציורים הטובים, הכמהים אל המרחק, וכמובן, היא גם מוכרחה לסמוך על כך שהפרחים עצמם מצוירים היטב כל כך.  


[לפני כמה ימים קיבלתי באימייל כתבה של חברת "רפאל" על הברז האוטומטי הראשון, שהומצא על ידי אבי, ובה גם מין דיאלוג שלי לכאורה, היוצר מין היסטוריה דמיונית. ההיסטוריה הדמיונית הזאת בתוך ההיסטוריה האחרת נוצרה כנראה מתוך אמונה ביופייה, אבל היא נראית שם כמו קישוט או כמו פיתוי קצת זול.        
אחרי כן קראתי על המִלים "רגליהם המטונפות", שאמר אבו מאזן בדבריו על  קבוצת אנשים שלמה ועל מסגד אל אקצה. בתוך כל ההבעות של המִלים האלו גם זו המתארת את האנשים האלה כנגד רִצפת המסגד המוגבהת מאד כנמוכים, כנחותים, כזולים וכרָע המנסה לחדור אל הטוב.]  





                                                         
Jan Brueghel the Younger 

      

                                                             
the-holy-family-by-Jan-Brueghel-the-Elder

                                                            
                                        



Jan Brueghel the Elder

יום שני, 14 בספטמבר 2015

סוֹפֵי הסִגְנוֹנוֹת.


כמעט מעצם טבעם מוכרחים הסגנונות להגיע אל סופֵיהם. והרי הם מכַוונים עצמם אל דבר אחד, ובהשֹגתו הם מגיעים אל סופֵיהם.
 לפעמים נדמה שההגעה אל סופיהם גם שומרת עליהם מפני תפיחתם וגדילתם אל מה שיחריב אותם.  ולפעמים, כשהם מגיעים אל שִֹיאָם בקצה דרכם, נדמה שאפשר לראות גם את מה שיהיה מעבר לקצה, כמו בציורים האחרונים של מונֶה, שבהם הרעיון האימפרסיוניסטי הגיע אל שיאו, והגיע גם אל היכולת להראות משהו ממה שיהיה מעֵבֶר לקצהו, את ההפשטה, וכמו בציור "שדה חיטה עם עורבים" של ואן גוך, שבו הסגנון שהגיע אל קצהו נהיה חשוף כל כך, כאילו פנימיותו מוצגת לגמרי, כאילו היא הופשטה כמעט מכל דבר. הרעיון העיקרי של הסגנון מסוגל לעמוד כך, כמעט לבדו, לקראת קצהו. 
וכמובן, סופיהם של הסגנונות לא נועדו לאפשר תחילתם של סגנונות חדשים אלא רק להראות את הגעתם של הסגנונות אל מטרתם. את ההבעה הגמורה שלהם. הם לא מתים, הם רק נמצאים אז בקצותיהם.    

ריבוי הסגנונות ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס יכול לכאורה לבטל את סופו של הסגנון, אבל  בעצם הוא כמעט שואף אל ביטול הסגנון עצמו. נדמה שדווקא ריבוי צורות הכתיבה של "יוליסס", שכמו מערבב כוונות רבות כל כך, מצליח להתעלות מעל כוונת הסגנון. נדמה שהוא מצליח לא לאפשר לריבוי עצמו להיות לסגנון.
מבחינה מסוימת "יוליסס" הגיע אל קצה ריבוי צורות הכתיבה, שאחריו יהיו כמה ניסיונות ליצור את בני דמותו, אבל תהיה גם השאיפה הלא גמורה לביטול הסגנון.      
  

  

                               
מתוך ״יוליסס״. תרגום : יעל רנן.