[מקדש אלף הפסלים בקיוטו, ו"איסוף הכרוב"].
כשהעליתי צילוּמי רישומים ישנים מאד שלי אל המחשב, כדי לשמור אותם, ראיתי כמה מהר הודגשו כל פגמיהם, וכאילו נעלם כל דבר אחר שראיתי בהם בעבר.
אחר-כך, בזמן שקראתי את הכתבה ההיא ב"גרדיאן" על הצילומים הישנים בצבע של לונדון משנות העשרים של המאה הקודמת, שבה נכתב על היותנו תיירים בעבָרנו, הנעשֶה מתוק יותר בהסתכלות מן המרחק, חשבתי על הכרחיות הִשתנוּת התמונות הישנות בעינינו.
טענת הִשתנוּת התמונות הישנות בעינינו בגלל נוסטלגיה או בגלל נקודות מבט אחרות שלנו כמעט לא מעניינת כבר, אבל אולי נקשרת אליה גם המחשבה שהתמונות עצמן הן המשכנעות אותנו לראות בהן את ההִשתנוּת.
המחשבה הזאת הזכירה לי כמה קשה לדעת מהִסתכלוּת ממושכת בשורות הפסלים במקדש אלף הפסלים בקיוטו אם הפסלים זהים, או בעלי פרטים שונים, ואת ההסתכלות החוזרת ונשנית שלי בציור איסוף הכרוב מן הספר Tacuinum Sanitatis, שהפכה את שאלת יחסֵי-הגודל של קלחי הכרוב המצוירים למטרידה יותר ויותר. לא בגלל עניין הפרספקטיבה של המרחקים, אלא מפני שהציור כמעט לא הרשה לי לדעת באופן סופי את מהות יחסי-הגודל של הפרטים המצוירים בו.
בהסתכלות אחרונה, עכשיו, נדמה לי שקלחי הכרוב הגדולים המצוירים בחלקו העליון של הציור, כלל אינם גדולים יותר ממה שהיו צריכים להיות, וששאלת המרחק שלהם כלל אינה קיימת, מפני שהם מופיעים שם כמו כותרת לציור כולו, או כמו משפט פתיחה של סיפור, שמצליח לומר את עיקר תוכנו של הסיפור כולו.
עכשיו נדמה לי שהפסלים הזהים וציור קלחי הכרוב כמעט הכריחו אותי לראות את הִשתנוּתָם.
אני לא יודעת אם הרישומים המצולמים הישנים שהעליתי אל המחשב הכריחו אותי לראות את הִשתנותם, עם הִתבלטוּת הפגמים, או שעשה זאת המבט החדש שלי, באופן דומה בעצם למה שעושָה הנוסטלגיה, כשכוחָהּ גובר על זה של התמונה עצמה.
בכל אופן, כשהתמונות הישנות מכריחות אותנו לראות בהן את ההִשתנוּת, הן סומכות על כך שכל מה שנמצא בהן הוא בלתי מתבטל, ואינו עומד להיעלם. .