יום שלישי, 31 באוגוסט 2021

״וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר...״, לא כְּמָה שנאמר [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


לא כְּמָה שנאמר, והרי המדרש מראֶה את ההבדל שבין ״וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַֽחֲצֵֽנוּ״ שבספר דברים ובין ״... וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים...״ שבספר שמות, כי בפסוק בספר דברים אין זכר למשה ולברית בין הבתרים ולסיבה של העינוי על ידי המצרים, אלא רק סיבת הצעקה [העינוי], והם צעקו אל אלֹהים, ואילו בשמות, רק אחרי מות המלך שגרם להם את העבודה הקשה הם זעקו, אבל לא זעקו אל אלֹהים. 

בספר שמות מתאים להם להיות עבדים והם לא מבקשים מאלֹהים שיחלץ אותם מן העבדוּת. רק המלך קובע את המציאוּת, לא אלֹהים, אמר ישראל בשיחה שלנו. וכך, כשההגדה אומרת כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, זה לא כְּמָה שנאמר. כי הם זעקו אל המציאוּת, לא אל אלֹהים. והשוועה עלתה מעצמה. בניגוד לרצונם של בני ישראל, אמר ישראל. 

ולפני כן, על וַיָּרֵעוּ אתָנוּ ועל וַיְעַננּוּנוּ ועל עֲבדָה קָשָׁה, שתחילתם ב״וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם״, והחזרה של המדרש אל ספר שְמוֹת, כאילו אל המקור. ובמקור הזה ״פֶּן יִרְבֶּה״, וישראל אמר המצרִים ראו שבני ישראל בגלות ואינם בני הארץ, ויש כאן הגדרה עמוקה לגָלוּת, אי נאמנות לארץ שבה הם נמצאים. אפילו במצרַיִם שהיא כגן עדן הם לא רצו קשר לאדמה. ואין כאן שום האשמה של המצרִים. ועוד במקור הזה ״שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו״ ויש כאן כמו שנאה-אהבה, המצרים רצו אותם ואת המסים וגם פחדו מהם, ואותה שניוּת גם ב״וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה״העִברים בנו את פתום ואת רעמסס, את מקור הכוח של מצרים. ועוד, ״וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״, והדרשן שאמר בפה רך, אמר שפרעה הצליח ברַכּוּת לשכנע את בני ישראל להיות עבדים, בפיתוּי, כי תכונת העבדים היתה בהם. יעקב אמר אֶעֱבָדְךָ, ומאיפה הנטיָה שלו להיות עבד ללבן, אמר ישראל, הוא איש תם יושב אהלים, להבדיל מעשָו איש יודע צַיִד, שעוסק בשאלות חיים ומוות. יעקב לא עסק בשאלות הגדולות, ולא היתה לו שאיפה לשלוט, עם הסיכון של שולט ונשלט. 

 



[[וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה. 

וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. 
וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו בְּסִבְלתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה. אֶת פִּתם וְאֶת רַעַמְסֵס. 
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. 
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. 
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ 
- כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה. 
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב. 
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים. 
[שמות ב כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה׃ כדוַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ {ס}]]

 



 

יום שני, 30 באוגוסט 2021

יוֹמנסִפְרוּת 3

 


כן, המונולוג של מוֹלי [פֶּנֶלוֹפי] לא יודע שיש לו אוהבים ומחַזרים רבים אבל  נהיֶה דומֶה קצת לפנלופי שהמחַזרים הרבים היו צובאים אצלה על הבית כל הימים והָמוּ בהיכל עטוּי הצללים ואילו היא עָרגה אל אודיסאוס הנהדר ואמרה "מה רם האיש לוֹ ערגתי, כי תמיד אזכור זה הגבר, שתהילתו נפוצה ברחבי הֶלַאס ובאַרְגּוֹס התיכונה", והרי גם המונולוג של מוֹלי שמחזרים רבים רוצים שיהיה בשבילם חָזוּת כל ״יוּליסֶס״ זקוק לרם ולנהדר, לכל ״יוליסס״. הוא כחלקיק בתוך ״יוליסס״.  

 

 

״...הבחורים היפים האלה שהצצתי עליהם בחוף של מארגייט מאחורי הסלע עומדים ככה בשמש ערומים כמו איזה אל או משהו ואחרי זה לקפוץ אתם לים למה כל הגברים הם לא כאלה לפחות היה לנו איזה פיצוי לנשים כמו הפסלון המקסים הזה שהוא קנה הייתי יכולה להסתכל עליו מהבוקר עד הערב...״ 

...השמש זורחת לכבודך הוא אמר ביום ששכבנו בין השיחים של הרודודנדרון בגבעת הואות׳ עם החליפה האפורה מטוויד והכובע קש שלו ביום שהוצאתי ממנו הצעת נישואים כן בהתחלה נתתי לו חתיכת עוגה מהפה שלי וזה היה שנה מעוברת כמו עכשיו כן לפני 16 שנים אלהים אדירים אחרי הנשיקה הארוכה ההיא הפסקתי כמעט לנשום כן הוא אמר שאני פרח הרים...״ [מתוך הפרק פנלופי, המונולוג של מולי, ״יוליסס״, ג׳יימס ג׳ויס, תרגמה יעל רנן] 

  

 

["מה רם האיש לו ערגתי, כי תמיד אזכור זה הגבר, שתהילתו נפוצה ברחבי הֶלַאס ובאַרְגּוֹס התיכונה". אודיסיאה. תרגם אברהם ארואטי]

 

 



                                       


        

אודיסיאה (תרגום אברהם ארואטי

הומרוס 

יצא לאור ע"י הוצאת מאגנס, בשנת 2012


 

 

יום שבת, 28 באוגוסט 2021

יוֹמנסִפְרוּת 2

 

מין צער פעוּט בגלל תרגום ״ begat ben Maimun and ben Maimun begat Dusty Rhodes and Dusty Rhodes begat Benamor and Benamor begat ״ ל״...הוליד את בן-מיימון ובן-מיימון הוליד את עודד הנודד ועודד הנודד הוליד את בן-אמור...״, אבל הרי עניין המצאַת התולָדות הרציני-לא-רציני ב״יוליסס״ יכול בקלוּת להימשך בתרגום לעברית, להמציא לא-דסטי-אפרים-רודס- footballer, עודד הנודד, עם כמעט רצינוּת-לא-רצינוּת היהודי הנודד בתולדוֹת בְּלוּם, ובכל זאת הצער הפעוּט, הזעיר, וכמעט עֵדֵי אופי שלו בדמותם הישָנָה של תרגומֵי שֵמות בסִפרוּת לשמות עבריים, אולי בעיקר בסִפרות ילדים, כגון עליזה, בארץ הפלאות, ודני ב״שׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה בְּמַאי אוֹ דָּנִי רוֹכֵב אֶל הַיָּם הַדְּרוֹמִי״, ועֵד מסוג אחר, הסֵפֶר ״עודד הנודד״. 

 

 

...״ begat Christbaum and Christbaum begat ben Maimun and ben Maimun begat Dusty Rhodes and Dusty Rhodes begat Benamor and Benamor begat Jones-Smith and Jones-Smith begat Savorgnanovich and Savorgnanovich begat Jasperstone and Jasperstone begat Vingtetunieme and Vingtetunieme begat Szombathely and Szombathely begat Virag and Virag begat Bloom et vocabitur nomen eius Emmanuel.״

 

״...משה הוליד את נוח ונוח הוליד את...ובן מיימון הוליד את עודד הנודד ועודד הנודד הוליד את בן-אמור ובן-אמור הוליד את ג׳ונס-סמית וג׳ונס סמית הוליד את...וויראג הוליד את בלום et vocabitur nomen eius Emmanuel[״וקראת שמו עמנואל ״ישעיהו ז]

 

[הציטוטים מ״Ulysses״ , ג׳יימס ג׳ויס, ומהתרגום של יעל רנן לעברית, ״יוליסס״.]

 

 

                                                

עודד הנודד. צבי ליברמן. 

 

 

יום שישי, 27 באוגוסט 2021

יומן סִפְרוּת 1

 

החזרה אל ״חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן מראש גרם המדרגות, נושאת קערה מקציפת סבון עליה נחו צלובים...״ עם הידיעה הברורה שיהיו בַהמשך ״אָרָד לְיַד זָהָב שמעו את ברזל-הפרסות, מהדהד-פלדה...״, ו״...חול זה עסק אבוד. שום דבר לא צומח עליו. הכל נמחק. אין סכנה שאניות גדולות יגיעו הנה...״, ו״כי יש לה כזאת תפיסה מהירה, לגרטי מק׳דאול, בדברים כאלה, והיא תיכף הבחינה שהאדון הזָר שישב על הסלעים והסתכל היה קוּקוּ. קוּקוּ. קוּקוּ.״, ו״מה היה התוואי המקביל שעברו בו בלום וסטיבן בדרכם חזרה...האם גילה בלום חפיפת יסודות-דמיון בתגובותיהם השוות והשונות על חוויות הקיום...״, כל היפה, החורג, המשתעשע, היודע והריבוי שכמעט אין למְנוֹת אותו. 

האם אזנַח בו משהו בגלל הידיעה הברורה? 

 

[הציטוטים מ״יוליסס״. ג׳יימס ג׳ויס. תרגמה מאנגלית יעל רנן. זמורה ביתן, ספרית פועלים] 

יום חמישי. 26 באוגוסט.       

 

 

יום שני, 16 באוגוסט 2021

כל תיאוּרי יופיָה של יצירת אמנוּת...

 


  

 

כל תיאוּרי יופיָה של יצירת אמנוּת ותיאורי הִתעלוּתָה, מקוריותה, הִתנגדותה, אכזריותה, טְמירוּתה ורַעַד הלב בה לא יוכיחו שהיא אמנוּת טובה או מצוינת, אמרתי לו, והיפוכיהם לא יוכיחו שיצירת אמנוּת אינה אמנות טובה, ומה נשאר לי, מין ידיעה כמעט מוחלטת, בלי הוכחה, על אמנוּת, ובכל זאת הרצון לתאר אותה, את יופיָה, את טמירותה, את אכזריותה, את הרעד בה, כי התיאור יכול להתקרב אליה מעט, כמעט לראות את הלא-מושֹג בה, כמעט להראות את הלא-מושֹג שלה כשהוא עצמו יהיה קצת דומה לה, שואף אל לא-מושג, אל אי-יכולתו. 

כשהסתכלתי עכשיו בתיאור של יצירת אמנוּת שכתבתי לפני שנים היה נדמה לי שהתקרבתי אז מעט אל האמנוּ‎ת ואל אי-יכולתי. 

 

״על ציור הנשים המקוננות היא כתבה: הוא כבר יודע כל מה שלמד הציור המערבי, אז בשביל מה לו להראות את כל זה, ובכל זאת הוא מעריך את נִשמת הדברים מאד, ומאמין שהקינה הגולמית שלו נעשית כמעט מפוארת בצבעי הטורקיז שלה. 

בספר על אמנות סינית מצאתי תיאורים והוראות לציור דמויות בתוך נוף, כפי שנכתבו בספר ״גן זרעי החרדל", ובהן ההוראה שהדמויות חייבות להתאים לנוף המסוים, באופן שהמסתכלים בציור ישאפו להתחלף אִתן. מהבחינה הזאת, אולי ניסתה הקינה היפה שלו להיות ציור סיני, אף על פי ששמרה על הרישול העכשווי שלה, ועל האופי הקישוטי של הצלחת המצוירת. 

הפרחים, הנראים כמו נופלים אל מים, בעוברם מן האזור הירוק של המקוננות אל הרקע בצבע טורקיז, משרתים לכאורה את דו-המשמעות של ריאליזם וקישוטיוּת, כשהם באמת מפֵרים אותה. בתוך מכלול ההפרות של הציור קשה לדעת מי המכוונות ומי המוטעות, ולאט לאט מתגבשת בי המחשבה, שהציור מקבל חלק מהמשמעויות שלו מן המִלים שמתארות אותו. האם הוא שונה בכך מאד מן הציור הסיני, שמתאר את הדמויות שלו במִלים: דמות הולכת על הר בסתיו, דמות עומדת לבדה בנוף פתוח ומצטטת שירה, דמות רצה הביתה באור ירח, ועוד.

כתבתי לג'ני ששמרתי את צילום הציור, שאולי יהיה מהעומדים בזמן, שלקיום הגבולי שלו תהיה זהות מוצקה. שאלתי אם היא חושבת שהמִלים המתארות אותו יהיו חלק מהזהות המוצקה שלו, ואם שמות כמו נוף חורף, פברואר או יום קודר, וכמו מעוף, ניחוח, שירים אל הים, שהם שמות של ציורים מופשטים, לא עשו אותו הדבר.״ בסוף ״הגדרת הצמחים״, הוצאת כרמל]

 

יום שבת, 14 באוגוסט 2021

וַיִשְׁרְצוּ [שיחות עם ישראל פיבקו]


אף על פי שאמרו אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר, ושֶׁלא יָרַד יַעֲקב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, אמרו גם שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם, ופָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ, ובְּדָמַיִךְ חֲיִי. 

והרי אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר שלהם הוא כמתערער בתוך כל פרשנות ״אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרָב״ כאן, וכאילו מרעיד כך את כולה.

והוא גם על פי הדיבור של האחים ב״וַיאמְרוּ אֶל פַּרְעה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ... וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ...״, האחים שרצו להיות רועי צאן בעם של עובדי אדמה, ושלכאורה יחזרו לכנען אחרי שיהיה בה מרעה לצאן, אבל בִקשו שגושן תהיה כנען, אמר ישראל, כלומר יָרדו להשתקע בגושן, ואחר כך מִלאו את הארץ, כל מצרַיִם נהיתה ארץ שלהם. ופרעה אנוס על פי הדיבור שלהם. 

ובהמשך שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם, שכנראה המצרִים או אלֹהים ציינו אותם שם. ואם מצוינים שם הוא על ידי אלהים יש רצון של אלהים שזה יהיה שם [״אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם״ יהיה שם], כדבר בנוי בהם. אי הרצון בארץ ישראל כטבוע בהם. וכן, למה הם צריכים להיות מצוינים-נבדלים בארץ שקִבלה אותם בחמלה, כלומר הם קוראים תיגר על מצרַיִם, וזאת בעיה, וההגדה בעצם אומרת דבר קשה עליהם. אבל האם זה אנוס עליהם. הכל כאן התחיל באנוס על פי הדיבור, ויש כאן מין ערמומיות, אמר עוד ישראל, ככל שאתה מקיים יותר את התורה היא יוצרת ערמומיות. 

ולא שוֹקֵט גם ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאד מְאד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם״, כי פרו וישרצו לא ברור לגמרי, סתום, ולכאורה המִלים מבראשית ״פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ״ מסבירות את הפסוק משְמוֹת, אבל בשמות התופעה גדולה יותר מזו של בראשית כי נכנס באמצע ״ישרצו״. ומניטו, אמר ישראל, אמר שכאן העם שִכפל עצמו בצורת ביטול עצמי, ביטול של המשפחה והשבט, וכאילו במצרַיִם הם מין מוטציה, שאין בה נאמנות לעִברים אבל גם לא למצרִים. ועדיין לא ראינו כל מה שיש  ב״וַיִשְׁרְצוּ״. 

ולבסוף, הרַעַד ב״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי ״, בהתבוננות ודיבור של אלֹהים על העם, התבוננות מרגע הריבוי, וכנערה, ועד עירום ועריה, עַם ישראל בלי זהות של באים מארץ אחרת, והוּסַף כאן, דווקא בסוף הפרשנות, וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְוָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, ויש כאן תחושה של נבואה על דבר רע שיהיה. כאילו כבר האשמה שלה ב״בְּדָמַיִךְ חֲיִי״. היא כנהיית טמאה, בדָמֶיהָ.


 

[״אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרָב. 
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. 
וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלא יָרַד יַעֲקב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיאמְרוּ אֶל פַּרְעה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶן. 
בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבותֶיךָ מִצְרַָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלהֶיךָ כְּכוכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרב. 
וַיְהִי שָׁם לְגוי - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם. 
גָּדול עָצוּם - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאד מְאד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם. 
וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי ״
[

 

 [[יחזקאל טז הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ... וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ.  ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.  ז רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים:  שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.  ח וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה]

[

יום ראשון, 8 באוגוסט 2021

אָנוּס לא ברור. ״אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


הגענו בשיחות הנמשכות ממרחק אל פרשנות חכמים לפסוק ״אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרָב״, והסגירה שלה כאן [כבר לא כל אדם ואדם מהעם דורש]. ואָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר לא בהיר. הוא בגלל דיבוּר אלֹהים בברית בין הבתרים אבל גם בגלל אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה מסֵפֶר דברים, אלא בברית בין הבתרים לא הוזכרה מצרַיִם [בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם], ובפסוק של ספר דברים אין בכלל ארץ ישראל אלא רק מצרַיִם, כלומר אנוס לרדת למצרַיִם, אין לו בפסוק הזה אפשרות אחרת, וזה הטריד את חז״ל. והרי אברהם לא היסס לרדת למצרים, וכך גם יעקב, והדבר הזה הציק לחז״ל, ולכן הכניסו את אנוס על פי הדיבור, את הקישור לברית בין הבתרים, אמר ישראל, ואנוס נשאר לא ברור, אמורפי, ואפילו אירוני.

וכן, אלֹהים רצה שיֵרדו ושלא ירצו להיות שם, אמר עוד, ומכל זרעו של אברהם נשאר לו רק יעקב בשביל זה [ישמעאל היה כמעט בן מצרַיִם, מדיָן היה קרוב למצרַיִם וקשור אליה, ועשָו קיבל את הר שעיר מאת אלֹהים], כך שבעיקר אנוּס כאן אלֹהים. אלֹהים אנוּס על פי הדיבוּר שלו לאברהם, כי נשאר לו רק יעקב שיירד למצרים.

 

[אחרי כן המשכנו אל ״וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלא יָרַד יַעֲקב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם...״ ואל תְּהִיָּה על להשתקע ולגור]

 

[״אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרָב. 
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.״ ]


[בראשית: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה
.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.]

 

יום שישי, 6 באוגוסט 2021

זַלְזַל

 

הסיפוּרים לילדים ב״אֲבִיטַל וזַלְזַל״ של סבי לא מצוינים, אבל הם נחמדים כל כך, כימֵי ילדוּתי, אני חושבת, והם השפיעו מין חביבוּת ואהבה על ימֵי ילדוּתי, ואף על פי שהם בדוּיים הרי שְמִי ושְמוֹת אחי ובן דודי בהם כאילו נועדו להוסיף השפעַת אהבה עלינו. 

כשהסתכלתי היום בתצלום ישן מאד של סבי בחולצה רוסית בשדוֹת העמק, חשבתי על השם ״זַלְזַל״ שנתן לַכלב בסיפורים האלה, והצטערתי שלא ידעתי מדוע קרא לכלב זלזל, ואף על פי שלא חשבתי שקרא לו כך בגלל ״צנח לו זלזל״ של ביאליק נמשכו מחשבותַי אל הזלזל של ביאליק. 

בכל זאת, חשבתי, אולי גם בגללו נשאר הכלב זלזל אהוב עלי. עָדִין וקל ולא בתוך סִפרוּת מצוינת, אבל גם כאילו נולד מדָּבָר מצוין. 

[וכשקראתי שוב בסיפורים האלה, הבדויים, הרחוקים כבר, היה נדמה לי שבמִלים ״נעמי, זוֹ הקטנה השְמַנְמֹנֶת והעליזה, אמנם קצת פחדה לרְכֹּב על כלב...״ נראֶה יום מימֵי ילדוּתי. קַל כזלזל.]

                                              

                                                  


 

יום שלישי, 3 באוגוסט 2021

מה הסיפוּר הקצר

 

תמיד דאגות הסיפוּר הקצר, כמו דאגותיו אחרֵי ״הייתי רוצֶה שתכתבי סיפוּר פשוט עוד פעם אחת,״ של גרייס פיילי ו״סיום הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום, אבל גרוע מכל הוא להתחיל להתחיל להתחיל״ של דונאלד בארתלמי והדומים להם, כשמוכרח היה לגווֹעַ גַּן-חֲמוּדוֹת הסיפוּרים הקצרים המסתכלים על עצמם, הסיפורים הכאילו-לא-סיפורים, 

והסיפורים הקצרים עכשיו עדיין מציצים אל הגַּן שגווע, והיכן ימצאו עוד גן נחמד כזה, ונדמֶה להם לרגעים שהוא וגנֵי-סיפורים קצרים אחרים שכבר גוועו מכסים את הארץ, ושהם עצמם נעים ונדים בין גוויוֹת-הגַנים, אבל הם רואים גם את זרעֵי הגַנים שנִזרו ברוח, ומרגיעים כך את דאגותיהם, כרואים גַנים חדשים נובטים על הארץ. 

ואולי גם הזמן הארוך כל כך מרגיע את דאגותיהם, כמין הוכחה ליכולתם להגיע אל החדשים, ואף על פי שנדמה לפעמים שהם בעיקר נעים ונדים בין הישָנים, הם יכולים לראות את הנביטה של החדשים. ולחשוב שהיא מטבע הדברים. 

וכמובן, הם דבר דַּק ויכולים כמו הזרעים הדַּקִּים להתקיים על האדמה וגם בזרִיית הרוח. 

[ודַקוּתם מרגיעה גם אותי.]    

 

 

[״הייתי רוצֶה שתכתבי סיפור פשוט עוד פעם אחת, הוא אומר,״, מתוך הסיפור ״שיחה עם אבי״. גרייס פיילי. תרגם משה רון.

״סיום הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום, אבל גרוע מכל הוא להתחיל להתחיל להתחיל״ מתוך הסיפור ״הגולם״. דונאלד בארתלמי. תרגם משה רון]

 

 


                                               

 ״סיפורים אמריקאים משנות ה69 וה79 מה הסיפור שלך״

 

 

 

יום שני, 2 באוגוסט 2021

תְּהִיָּה של לָבָן על ארץ ישראל [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


מה ביקש לבן בספר בראשית, אמר ישראל, להציל את רבקה מעבד אברהם ומהליכה לארץ ישראל [נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ], והרי תרח סבו רצה ללכת אל ארץ ישראל והוא ביקש למנוע זאת ממנה, וכאילו מלכתחילה ביקש שלא יהיה יעקב, וכן, הוא איש שלום [הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם], ובארץ ישראל, במשפחה שלו שָם, אין שלום, ויעקב ברח מעשו ובעצם יעקב ביקש לעקור את עצמו ממשפחתו בארץ ישראל, מאחִיו, וקרא לאנשים ליד הבאר ״אַחַי״, והתְּהִיָּה של לבן כל הזמן היא על ארץ ישראל, והוא ביקש לעקור גם את לֶךְ־לְךָ של אברהם, כי רצה את הארץ שבה הוא חי. 

ואיך אפשר לעקור את הכֹּל, אמר עוד ישראל, ״הכל״ כאן הוא אבסורד, כדי להראות כמה זה מסובך אבל גם כמה זה רציני, לעקור מההתחלה, שהיא לֶךְ־לְךָ, כדי שלא יתקיים עוד. 

ודיברנו על אברהם כאֲרַמִּי אבֵד אָבִיוהוא יָרַד למצרַיִם [כאילו לשם היה לֶךְ־לְךָ] כי אלֹהים לא עמד בהבטחה שלו לברך אותו בארץ ישראל, אבל לא רצה לחזור, אלא שלחו אותו משם, וכל זה ״אובד״. ודומה למעשה של יוסף. 

אבל חז״ל הולכים כאן אל יעקב, ששמו ישראל, שילווה את עַם ישראל, ואל לבן שאצלו היה יעקב. והם מדברים על לבן מפני שהוא אלטרנטיבה לארץ ישראל. כמעט כמו מצרַיִם. אבל חזקה יותר, כי הוא מצאצאי עבֶר, והוא הדומֶה.  

 

[צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: 
אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרָב. ]