יום שלישי, 15 ביוני 2021

מקום, והוא לא מקום [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]


אחרי עניין הימים והלילות עניין המקום, ״בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא״, והוא לא מקום כי הוא המקום המבורָך, כי הברכה מוציאה את הדבר המבורָך מן המציאוּת הקיימת והופכת אותו לדבר מקודש. 

ויש כאן ויכוח עם הנצרות שבה כל מקום שיֵשוּ דָרך בו נהיה מקודש, אמר ישראל בשיחה הזאת, ואצלנו אלֹהים הוא הקדוש, ואלֹהים הוא מקום ולא מקום, והוא קדוש. לא מקום כמו המקומות הממשיים שישו דרך בהם. ויש פה מין עליונות שהיא עליונות של רעיון. 

ויש כאן גם הוא, שהוא הרחקה, אמר ישראל, תמיד גם הרחקה מאני ומהוויה שלי, וברוך הוא תמיד לא ממשי. וברכה היא אִי-נַחַת מהמציאוּת, והיא כתיאוּר החָסֵר, ויש גם אי-נחת מאלֹהים, וצריך ‎לברך אותו כי יש בו חיסרון. 

ואז, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, ובשיחה הנמשכת שאלנו על דִּבְּרָה תורה ועל כְּנֶגֶד

 

[בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה:]

יום רביעי, 9 ביוני 2021

על עניין הַלֵּילוֹת. ״עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא...״ [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

מיהרתי בכתיבה אל ״עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא... כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות״, להתחיל בבֶן זומָא, כי בן זומָא הפך דברים [קצת כמו שהרעיש את העולם. ״ויעש אלהים את הרקיע זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם״], והראָה את צורֶך הלילות, לדוּן את יציאַת מצרַיִם. 

אבל תחילת השיחה שלנו היתה על ״...וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית״, ושאלנו למה היה חשוב לתלמידים לעצור את הסיפור בסוף הלילה, לעצור את סיפור יציאת מצרַיִם, וישראל אמר כי קריאת שמע היא לאיחוד של אלֹהים, תפקידה הוא האחדוּת, והאחדות גוברת על יציאת מצרים, ומה יש ביציאת מצרים שהוא לא אחדות? מעשה העגל. כי בני ישראל אמרו שהעגל הוא שהוציא אותם ממצרים. והניסיון לראות את אחדות הטבע דרך אלֹהים [שגם בו יש ניגודים] חשוב בעיני התלמידים מסיפור יציאת מצרים. 

ושאלנו על עניין הלילות, כי על פי תַּנָאִים מזכירין יציאת מצרים בלילות, ומזכירין כאן הוא עיסוק בעניין הגאולה, קשור לעם, אמר ישראל, והוא צורת דיבור אחרת על יציאת מצרַיִם, וזה קשור לשמע ישראל, איחוד ההפכים, הכרזה על האל האחד, והאם גאולת ישראל היא בבוקר או בלילה, והרי הלילה הוא במידת הדין, אדם מול עצמו לבדו, ואילו הגאולה היא מידת חסד, וכשהם מדברים בלילה זה כי כל יציאת מצרים צריכה לעמוד לדין. ובלילה הם מסַפְּרִים, דָנִים את יציאת מצרים.

וחז״ל אומרים, בעצם, האם יזכרו את יציאת מצרים בגאולה הסופית, ואומרים לומדים על הגאולה האחרונה מזו של יציאת מצרים, מאי הוודאות של יציאת מצרים. ומה משמעות יציאת מצרים באחרית הימים, האם שעבוד מלכויות יהיה עיקר ויציאת מצרים טפל לו. 

כשהמלכויות אובדות, נכשלות בתיקון עולם, משועבדות על ידי ההיסטוריה, מישהו יכול לבוא במקומן, אמר ישראל, ואז, עַם ישראל באחרית הימים יוכל לתקן, וזה התחיל ביציאת מצרים, בממלכת כּהנים וגוי קדוש, ונכשל בחטא העגל, אבל ישראל חוזרים תמיד לנאמנות לאלהים.

וכאן שעבוד מלכויות נהיֶה עיקר, כלומר ראיית יציאת מצרַיִם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות וחזרה אל הייעוד של יציאת מצרים לתיקון עולם. 

ומה ראו החכמים שהיו מְסַפְּרִים כל אותו הלילה, האם הם ראו את יציאת מצרים גם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות. ובֶן זומָא אומר שהגאולה, כמו יציאת מצרים, מתחילה בלילה ולא ביום. ומְסַפְּרִים בלילות, לדון את יציאת מצרים. 

והוא אומר ב״חַיֶּיךָ״ שהיחיד חשוב יותר מהעם, אמר ישראל, רק חייךָ שלך מקיימים את חיי העם. ואומר אתה צריך להכניס לחייךָ את ממד הלילה, החושך, ההיפך מההתבוננוּת, אחד חלקי שִשים של מוות, וזמן של מידת הדין, ואומר כך כל ימי חייך צריכים להיות עִם חלל, העולם שלך צריך להיות עִם חלל. וחשבנו גם  מורעָש, העולם שלך צריך להיות מורעָש.  

  



[מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית. 
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילות עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכּור אֶת יום צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָיְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות. וַחֲכָמִים אומְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעולָם הַזֶּה. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימות הַמָּשִׁיחַ:] 

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב 

 שנה. מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: +דברים ט"ז+ למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח. 

 

גמרא. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: +ירמיהו כ"ג+ הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו.]

 

יום ראשון, 6 ביוני 2021

כשהם צריכים להכריע כל פעם מחדש במהי גְּנוּת [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 


על מהי גְּנוּת שנאמרה במִשנה ב״מתחיל בגנוּת ומסיים בשבח״ אמר רַב ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״עֲבָדִים הָיִינוּ״, וכאן זה כבר דיוּן על הגְּנוּת של עם ישראל בעבר והתלמוד הבבלי אומר כאן באופן מוחלט יש גנוּת ושבח בעבר של ישראל [לא אמירה של אב מסוים אחד כמו במִשנה]. וגנוּת צריכה כל פעם להתברר מחדש כי רע וטוב לא ברורים לגמרי, אמר ישראל בשיחה שלנו, רע וטוב בעץ הדעת לא ברור לגמרי. 

וכשהם צריכים להכריע כל פעם מחדש במהי גְּנוּת הם משתלטים על מושג טוב ורע, אמר. 

והגְּנוּת היא לנו בגלל הרצון להיות עבדים [זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים..] ולמצרַיִם שהפכו אותנו לעבדים, וגנוּת ושבח נהיים קשורים זה בזה, כי בגנוּת יש גם שבח, כי העבד שזוכר את הקישואים משבח את האדון, בעצם. ויש גם גנוּת של אלֹהים [וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה].

וכאילו עם ישראל משתוקק להיות עובדי עבודה זרה ב״תחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל העם...״, והגְּנוּת כאן היא רק לעם ישראל, והרי בסיפור שהמציא יהושע [אין בו ישמעאל, וההליכה של יעקב אל לָבָן, ויוסף במצרים] אין שום שינוי מ״וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ עד ״יָרְדוּ מִצְרָיִם״ והם ממשיכים להיות עובדי עבודה זרה. וזה אומר תיזהרו באבותינו, אמר ישראל. 

אחרי כן המשכנו אל ״וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם״, אל מהו מְסַפְּרִים, אל סיפוּר שהוא יצירה, יצירַת תמוּנה, קרוב לִבריאה.

 

 

[בבלי, פסחים קטז: בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. מַאי בִּגְנוּת? רַב אָמַר: ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ״. [וּשְׁמוּאֵל] אָמַר: ״עֲבָדִים הָיִינוּ״. ]

 

[עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 

תְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:]

 

יום רביעי, 2 ביוני 2021

אלֹהים לא היה מנסה שוב להוציא אותנו [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

כאילו בלי תכלית ב״וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא...״ אבל ישנה תכלית ברורה, כי ב״וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם״ היינו מקיימים את פרעֹה לתמיד [אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ], אנחנו עצמנו היינו שומרים את קיומו של פרעֹה. והרי בזיכרון של ליל הסדר נמצא גם הזיכרון שפרעה כמעט ניצח את אלֹהים, ואילו אלֹהים לא היה מצליח להוציא את בני ישראל ממצרים היה פרעה נשאר תמיד בעולם. כמעט נצחי. כמעט כמו אלֹהים. 

ואלֹהים לא היה מנסה שוב להוציא אותנו. הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם

ויש שאלה אם יש משהו שכופֶה על רצון האל, אמר ישראל בהמשך השיחה, וכאן התשובה היא שכל זמן שישראל יוצאים בחסד ולא בזְכוּת תמיד יש קטרוּג על ישראל, קטרוג מצד האמת. 

והרי ״ וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים...״ והנִסים מראים שלא הכירו באלֹהים  ושיצאו בגלל הפחד של המצרים מאלֹהים ולא בגלל רצון או מעשה שלהם עצמם. 

וכאן נאמר גם לבנֵי בנינו לא תהיה זכות לצאת ממצרים. כי הם לא ירצו לצאת.

 

 

[עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 

תְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:]

 

שמות יג יז:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. .