יום רביעי, 26 ביוני 2024

יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

שבנו אל ״עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ״ ואל השיחה שלנו בימֵי רָעָה. ומה אם לא תֹאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תִּחְיֶה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תֹאמר ויהיה לך חֵפֶץ בימי הרעה, אמר ישראל. וראינו ב״עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים״ את עניין האור, כי ראינו גם את עניין האור של היום הראשון בבראשית, ״וַיְהִי אוֹר״ [נברא לפני בריאת השֶמֶש ובלי קשר לשמש], ואת אובדן האור הזה כאן, אובדן גדול בתוך העולם. אסון בתוך העולם. 

והחושך, קיים לפני האור [וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם], עומד שם לגמרי לא קשור באור, קשור בתֹּהוּ, וכשקֹהלת קושר את החושך לשמש הוא מקטין את האֵימה, אמר ישראל. 

והאור הראשון, אמר, כאילו לא נמצא [בספר בראשית האור הראשון לא נעלם] כשקֹהלת מחבר את היום הרביעי של הבריאה ליום הראשון. 

ודיברנו מעט על ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״, על היפוך סִדרי עולם בשִיבָה של העבים אחר הגשם, אבל יפות כל כך המִלים האלו ואנו יכולים לתאר לנו בוודאוּת את השיבה הזאת, והיא אינה מטילה עלינו אימה. 

ודיברנו עוד על העבים כאן הזקוקים לגשם כדי לדעת לאן לשוב, ועל העבים היכולים לשוב אחר המבול, אחר גשם המַבּוּל, כי תמיד ישיב המבול את העבים היכולים לגרום עוד מבול. 

 

 

קהלת יב: וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג) 

 

[בראשית:  יב  וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.]

                                              


 

 


יום רביעי, 19 ביוני 2024

השָֹדֶה הוא כמעט כארץ [ושדות הקרב]



 

השָֹדֶה כמעט כארץ, חשבתי, וראיתי את הַשָּׂדֶה מול השמַיִם כארץ מול השמַיִם ב״וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם״, 

וחשבתי על ידיעה רחבה ואי-ידיעה רחבה ב״וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו״ [כשאין לספר בראשית צורך לומר מה אמר קין] ועל השֹדה ב״וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה״, כי היה נדמה לי שגם השדה רחב וגדול כידיעה ואי-ידיעה, וכאילו גם רוחַב ״וַיֹּאמֶר״ בו, בשְֹדֵה ההֶרֶג,

וחשבתי על שֹדות הקרב, והם שֹדות המלחמה, והיה נדמה לי שגם הם רחבים כארץ, ונולדים כמעט עִמה, ואין המוחשי שבהם מתאֵר את המופשט שבהם, וההֶרֶג והמוות בשֹדות המלחמה כמעט מכירים את הלא נתפשֹ הישן העתיק של ההֶרֶג בשֹדה ההוא, קרוב כל כך ל״מוֹת תָּמוּת״ שאמר אלֹהים לאדם, כמעט קרוב לרֵאשית הארץ. 

 

ולא ידעתי לגמרי מהו השדה ב״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת ערב״  שידיעה ואי-ידיעה על מי האיש ועל אהבה בו.  

 

[כשחשבתי על השֹדות הזרוּעים על ידי בני האדם, שבדִמיוֹנוֹתיהם שטחֵי הבר הגדולים, השוויתי אותם לשֹדה בספר בראשית, שאינו צריך לדַמות לו שהוא כארץ, כי הוא כארץ, והיה נדמה לי שהארץ הגדולה בדמיונותיהם של השֹדות הזרועים.]  

 

 

 

 

 

בראשית ב: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם הוְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, 

 

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם,   

 

בראשית: ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ זהֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ 

 

פרק כד: סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים סדוַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.  {פ}

 

 יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת