זיכרון אמנוּת 16 שָֹנֵאתִי את

 

שָֹנֵאתִי את מין התחלה של רעיוֹן הַפְשָטָה בציוּר של פרח, הפשטה חֶלקית בְּציוּר, מתערבבת בתוך הלא-מופשט, ואת האמוּנה החֶלקית שבזה, אמרתי, וישראל אמר אמוּנה חלקית היא עבודה זרה, והיה נדמה לי שהבנתי מהי עבודה זרה, ורציתי לקרוא עבודה זרה להפשטה חֶלקית באמנוּת. רציתי את חֻמְרַת האמנוּת, את הגעַת הרעיוֹנוֹת עד קִצָּם. 

 

כאילו בלי כל קשר לחומרת האמנוּת אנחנו מדברים היום על טומאה [גם ב״אדיפוס המלך״, טומאת הרצח], אבל נדמה לי שבגלל הצורך בקְצוֹת הרעיוֹנוֹת אנחנו מדברים גם על הטומאה. אנחנו מדברים עליה בקְצוֹת יכולֶת ההבנה שלנו וכמעט ברֵאשית היווצרוּת הרְגָשוֹת שלנו. 

אחרי כן, כשנדמה לי שאני מבינה את חומרת האמנוּת, עדיין כמעט-הבנַת הטומאה וכמעט-יכולתֵנוּ לראות את פָּנֶיהָ.  

 

בתמונות:

Tennyson

Jasper Johns

“Ocean Park #54,” Richard Diebenkorn

 

 

                                              

 

זיכרון אמנות 15 ״...כתב יוּז שמונדריאן

 

״...כתב יוּז שמונדריאן נזקק לציוּרֵי הפרחים כדי להימלט מהרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, וכדי לאפשר להם להחזיר לעצמם את המשמעויות שיוחסו להם. בניגוד לכותבים אחרים, שהדגישו את הצורך של מונדריאן לצייר מדי פעם יופי ידוע ומוסכם, הדגיש יוז את הצורך שלו להציל את המשמעויוֹת של הציורים המופשטים, כדי שיוכל להמשיך ולהאמין בהם.״ [מ״הגדרת הצמחים״, הוצאת כרמל] 

שמרתי בלִבִּי את הדברים של יוּז, והחשבתי כל כך את הרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, ואת האמוּנה בציוּר המופשט, ונזכרתי עכשיו בדברים האלה כשראיתי את צילום ציור הכריזנטמה של מונדריאן, שיש בו כמין פירוּק צורות, כמין התחלה של רעיוֹן הַפְשָטָה בציוּר של פרח, והיה נדמה לי שציור הכריזנטמה אינו יכול לעזור להציל את המשמעויוֹת של הציורים המופשטים בגלל התחלת רעיון ההפשטה בו, שכמעט פוגם באי-ההפשטה שבציור הפרח, והיה נדמה לי שהתחלַת רעיון ההפשטה בו כמעט לא נזהרת מאמוּנה חֶלקית. 

 

[חשבתי אחרי כן שכמו רוב הדברים הישָנים, החיים והמתים, החוזרים ומזכירים את עצמם, כך חוזרים גם הדברים של יוּז, כגעגועֵי העתיד שלנו.]

 

 

בתמונות: Piet Mondrian .Chrysanthemum

Piet Mondrian Arum lily   

 

 ,

                                                      

מונדריאן

 

יוֹמנסִפְרוּת 41. זיכרונות סִפְרוּת של פונטנה ב״השטכלין״

 

בתחילה אני קוראת בו מפני שהוא של פונטנה, ומופיעה אצלי מין מחשבה על זיכרוֹנוֹת הספרים האחרים של פונטנה בו, כאילו רק מחשבת-מִשאלה, רק ברצוֹנוֹתַי, וכאילו מין יצר מפתֶה לראות בדוּבסלב הזקן משהו מאביה של אפי בריסט, ואחרי כן כמעט נדחֵית מחשבת-המִשאלה, כמחשבה מטופשת, והרי בדרך אחרת הולכת היצירה הזאת. 

אבל שוב מחשבת-המִשאלה בסוף הקריאה, והמחשבה על הכרח זיכרוֹנוֹת הסִפרוּת, כמו הכרח רוחות הסִפרוּת, כמעט רפאֵי הסִפרוּת, ואני חושבת על מוֹת אפי בריסט, ועל מוֹת כריסטינה ב״ללא תקנה״, ועל מוֹת דוּבסלב ב״השטכלין״, כאילו הכרח סוֹפֵי היצירוֹת כהכרח סוֹפֵי החיים, ואני חושבת שהסִפרוּת של פונטנה בכל זאת שומרת בה את זיכרונותיה שלה, אולי כמו עֶצֶב נמשך, אולי כעצב ״הכניעה השקטה לחוקיוּת...״, ונדמה לי שהמִלים של  בריסט, ״זה באמת שדה רחב יותר מדי״, בתוך העצב הזה.

 

ואולי באמת רק במחשבת-המִשאלה כל זה, ובכל זאת, מחשבת-המִשאלה, מפרפרת, רופפת, רצויה לי כל כך. 

ואני קוראת גם את אחרית דבר שכתב רועי כנען, ואני צריכה להרהר עוד בעניין השֵמוֹת, ולהרהר בדברים אחרים שמאירה אחרית הדבר. 

 

 

״...כל דבר בא בתורו״

״...המון דברים בחיים קשורים לתעלומות כאלהֿ״

״...אבל הרי בסוף גם אצלם אתה משלים עם המציאוּת״ [השטכלין, תיאודור פונטנה, עמ׳301, 354, 359, הוצ׳ אפרוח, תרגם רועי כנען]

 

״...מה ראוי לאדם שיעשה ומה ראוי לו שלא יעשה, גם זה שדה רחב״ [אפי בריסט, תיאודור פונטנה, עמ׳ 114, תרגמה נילי מירסקי ]   

 

                                                   

כריכה אחורית של ״השטכלין״

  

 

 

אחרי תערוכת הרישוּמים האחרונה כתבתי

 

אחרי תערוּכַת הרישוּמים האחרונה כתבתי 

״ההפרעוֹת של הרישוּם. אני שונאת רישוּם. לִרְשום אֵין-גוּף, אֵין-זיכרוֹנוֹת. דבר מיותר. דבר אפשרי, חַי״. 

האם הרישוּמים האחרונים, שכמעט נִכספו אל קִצָּם, הראו לי אז בבהירוּת רבה יותר שרַבּות הפרעוֹת הרישוּם, ואין לו נחת, ואין לו הרגשַת כי טוב. 

וכמה עלי לשנוא את הרישוּמים שלי, לעולם לא לראותם כקרובים, אלא לרְצוֹת את התרחקוּתם. שם כבר לא יכירו בי ובנפשי. 

והאם כמהתי אל רישוּמים בלי גוּף, בלי זיכרונות, ואל דבר מיותר, דבר אפשרי, חַי, ואחרי כן לא יכולתי עוד לִרְשום, והרישומים רק בעינֵי רוחי עִם אֵין-גוּף. 

אבל הזיכרוֹנוֹת, אני חושבת, הרי הרישוּמים זקוקים להם, לא לזיכרוֹנוֹתַי אלא לזיכרונות הרישוּם כולו, זיכרונות כל תולדותיהם, ונדמה שהרישוּמים, שהם כמין רושֶם נִשְאָר, יודעים שגם הזיכרונות הם כמין רושֶם נשאָר, שהוא דבר ולא דבר, השֹגה ולא השֹגה. שהוא בנפשם. 

 

 

                                                

רישומים. נעמי ולך. מתערוכה בגלריה ״מבט״ תל אביב.