יום שלישי, 29 בינואר 2013

ההיזכרוּת בְּצילום הדיוקן של מגריט ...




   ההיזכרוּת בְּצילום הדיוקן של מגריט גררה אותי אל כמה זיכרונות מהזמן שהיכרתי לראשונה את ציוריו של מגריט, ואל ההרגשה הישָנָה שלי שהם היו בעת ובעונה אחת ציורים ולא-ציורים, ושחלק מהרעיונות שלהם לא היו רעיונות של ציור, אלא רק הודגמו בעזרת הציור. עכשיו, כשעדיין אני מרגישה את ההרגשה הישָנָה והלא-לגמרי בהירה ההיא, אני חושבת באופן לא לגמרי בהיר שדווקא ציור המִקטרת, המצהיר גם במִלים על רעיון הציור, הוא לגמרי ציור [בלי הלא-ציור], ואני לא מנסה להבהיר לעצמי את המחשבה הזאת. ובעצם, גם בגלל "מפתח החלומות", "משחק ניחושים", "הקוסם", "השיר של הסערה", "רוח ההרפתקה" ועוד ציורים שלו, כמעט יכולה להתערער הרגשַת הלא-ציור.                           
את הרפרודוקציות של ציורי מגריט ראיתי לראשונה אצל אחד המרצים שלי, כשבעצם הוא התכוון להראות לי איזה דבר שנכתב אודות "וֶרֶד לאמילי" של פוקנר, שגם אותו לא היכרתי אז. קירות חדר-העבודה שלו היו מכוסים לגמרי במדפים עם ספרים, שחלקם רבצו זה על גבי זה, ועל הרִצפה ניצבו ערימות רבות מאד של ספרים ושל ניירות, אבל החדר היה גדול, ומואר, והמרצה שלי דילג בעליזות בין הערימות כשחיפש את המאמר על "ורד לאמילי". בכל אופן, כשנתקל בספר הרפרודוקציות של מגריט, הוא הראה לי אותו מפני שחשב אז די הרבה על הרעיונות של הציורים של מגריט, וכנראה גם הרגיש שהרעיונות והציורים הם בכל זאת דבר אחד.
על "ורד לאמילי" חשבתי יותר מאוחר שהוא נדד קצת אל "בשוכבי גוועת", ואולי יותר מאוחר גם אל "סופת שלכת" ואל "מאה שנים של בדידות" של מארקֶס, ובעצם, המחשבה הזאת היתה דומה למחשבות ולהרגשות הקצת ערטילאיות, שקשה לתאר באופן שלם את סיבתן.


                                                                        
                                                                                       דיוקן  עצמי של מגריט 

 



יום חמישי, 24 בינואר 2013

עוד על אבק הפחם ב"המהגרים" ...


עוד על אבק הפחם ב"המהגרים" של זבאלד.
תיאורי אבק הפחם הנערם ושכבות-הפחם הנמחקות של הרישום של מקס פרבר, שלכאורה הם מעֵין מנבאֵי-אסון, אינם מצליחים להיות חלק מהרגשת האסון המתפתחת בספר כולו, וכך, גם תנועתה לכאורה של דמות-האמן של מקס פרבר אל הִתפרקות החומר לאַין אינה מצליחה להצטרף אל התפתחות האסון.                             
ואמנם, דמות-האמן שלו נעשית כמעט מיותרת כשזכרונותיו המסופרים וזיכרונותיה הכתובים של אמו מצליחים לעשות זאת, ואז נדמה גם שאסונותיהם נהיים למין המשך של אסונותיהם של ד"ר סֶלווין, של פאול ברייטר ושל אמברוז אדלוורת. וכשהזיכרונות מצליחים לשמור על רצף הרגשת האסון, הם כמעט מתַקנים את מה שנפגם בהפרזת הכתיבה על דמות-האמן, ומצליחים כך גם להעניק לדמותו של מקס פרבר את הקִרבה אל הדמויות האחרות, שהיא הכרחית כל-כך בספר הזה, שבו מוכרחים להצטבר כל הדברים הדומים זה לזה.     
וכך, גם מותו של נגן קרן היער, שהוא אחד הדברים הדומים המצטברים, נהיֶה למהדהד בתוך היצירה כולה לא פחות משמהדהדים האובדן והמוות של ד"ר סלווין, של פאול ברייטר ושל אמברוז אדלוורת. מותו הפתאומי של נגן קרן היער, כשאר הזכרונות המסופרים והכתובים, כמו פוסח על אובססיית אבק הפחם, שלכאורה יכלה לתאר גם אותו, ומגיע אל ליבו של האסון הנמשך.          

נזכרתי פתאם בצילום שראיתי לפני שנים, של רנה מגריט בחדר עבודתו, כשהוא לבוש בחליפה טובה, ולידו כַּן הציור, הניצב בקצה השטיח הגדול הפרחוני. הצילום הזה, שהוא בעצם דיוקן של אמן, יכול ללמֵד על הקושי שבתיאור דמותו של אמן, אני חושבת. החליפה הטובה, החדר המסודר ושאר פרטי הצילום יכולים להראות לנו משהו מדמות-האמן של מגריט, אבל אינם יכולים ליַצֵג את עיקר הרעיונות שלו אודות האמנות, או את כל הקשרים שבינם ובין דברים רבים אחרים. נדמה לי שהצילום גם מצהיר על כך שלא ינסה להיות  סמל לרעיונותיו ולאמנותו של מגריט, אף על פי שבגלל אופיים של חלק מהרעיונות ומהיצירות היה יכול להתפתות לעשות זאת.   

                           צילום אחר של מגריט בעבודתו.          
 
        
   
   

יום ראשון, 20 בינואר 2013

ההפרזה של זֶבאלד, וציורי "מגנוליה...

                                               טבע דומם. מורנדי


                                                                                 מגנוליה על קטיפה כחולה. הד     


ההפרזה של זֶבאלד, וציורי "מגנוליה על קטיפה כחולה" של הד ו"טבע דומם" של מורנדי.
חזרתי השבוע לחשוב על מה שנראֶה לעתים כהפרזה סגנונית בכתיבה של זבאלד, שנדמה שהיא יכולה להיות מוצדקת על-ידי המטרה הגדולה של כתיבתו כולה, ושבכל זאת היא נראית גם כפגם בתוך הכתיבה.          
אף על פי שההפרזוֹת של ההִצטברות וההיסחפות העצומות של אבק הפחם מן הרישום של מקס פרבר ב"המהגרים" ושל הניירות ודברי-הדפוס של ג'נין דקינס ב"טבעות שבתאי", למשל, הן לכאורה ההפרזות של מעֵין אובססיה פנימית של הנושאים החשובים ביותר של היצירות האלה, ושלכאורה היסחפות-החפצים הבלתי-נשלטת שבהן דומָה להיסחפות חלקֵי-הנופים והאֱנוֹשוּת הנחרבים, הן נראות גם כאובססיה הנכפית על היצירה. ואף על פי שבהיסחפות-ה"דוממים" האלה אל התוהו מבקשת היצירה של זבאלד דבר שונה כל-כך ממה שמבקשים ציור המגנוליה על קטיפה כחולה, וציור הטבע הדומם של מורנדי, שהדוממים בהם מהודקים כל-כך במרכז הציור, הרי היא גם מבקשת את מה שמבקשים הציורים האלה יותר מכל  -  להשיג את הקיום המרוחק של הדוממים, שבו הם נהיים מייצגיו של רעיון מופשט, המתרחב בתוך היצירה כמעט ללא גבול.          
אבל הפגם המתגלה באובססיית היסחפות ה"דוממים" של זבאלד, הוא דווקא התקלקלות- היכולת להתפשט מאד בתוך היצירה. בקריאות חוזרות של "המהגרים" ושל "טבעות שבתאי" יכולתי כמעט להרגיש שהכותב עצמו שואף כל-כך להשגת רעיון ההיסחפות עד שהוא מאבד את היכולת לסמוך על קיומו הנפרד אבל העדין כל-כך של הרעיון, ובעיקר ראיתי שוב את חדירתו ההרסנית של הסגנון אל מה שהוא עצמו יצר בדרכים עדינות.                  
ועוד על הטבע הדומם של מורנדי ועל המגנוליה על קטיפה כחולה של הד. הם מתקיימים על הגבול שבין עומק הסגנון ובין יכולת ההתפרצות ההרסנית שלו, ובעיקר מסתכֶּנֶת המגנוליה, הנוטָה כל-כך אל פיתויי האור והאפֵלה. 



     

   

יום שבת, 12 בינואר 2013

עוד בעניין הציור ודמות-המוות.


                                          [מרטין ג'ונסון הד]     
                                   
עוד בעניין הציור ודמות-המוות. על הדמיון שבין ציור המגנוליה של מרטין ג'ונסון הד וציורי טבע דומֵם עכשוויים, שבהם אובייקט מצויר בודד [ כגון ציור לשון- פרה  של ישראל הרשברג, ציור הכרובית של ארם גרשוני], שהוא דמיון הסיבות העמוקות של בידוד האובייקט המצויר. 
בידוד האובייקט המצויר בציורי טבע דומם עכשוויים היה בעינַי הצגת חזרַתו של נושא הטבע הדומם, כאילו הכריז הציור באופן חדש על נושא הטבע הדומם, שבו יוכל האוביקט הדומם האחד לשאת בתוכו את זִכרון כל הדוממים של הציור. אבל עכשיו, כשאני משווה את הציורים האלה לציור המגנוליה של הד, נדמה לי שהצגת האובייקט היחיד יכולה להדגיש גם את הופעת מראֵה-המוות בתוך הציור. וכשהיא עושה זאת, ונדמֶה שדמות-המגנוליה ודמויות-הדוממים הן רוחות הרפאים הרחוקות, אפשר לראות את הדמיון שלהן לדמויות הדיוקנאות של בני-האדם, לנופים המצוירים ולכל מה שנמצא במרחקֵי-הציורים.                
[המגנוליה המצוירת, המתרחקת גם בגלל בֹּהַק האור ועומק האפֵלה, הדוממים, הדיוקנאות ושאר הדברים המצוירים אכן נהיים דומים להעלאת האיל לעולָה, שקֵרבה את אברהם אל מראֵה מותו של יצחק והרחיקה אותו ממנו מאד. ]      


File:Rosa Bonheur with Bull , by E L Dubufe.jpg

 [דיוקן הצירת רוזה בונר . 1857. אדוארד ל. דובופה ]
                                      





                           

יום רביעי, 9 בינואר 2013

משהו על אִי-מותו של...

                                  
  מגנוליה על קטיפה כחולה Martin Johnson Heade  1885-1895

משהו על אִי-מותו של הציור.       
בזמן שהסתכלתי השבוע בציורים עכשוויים חשבתי על טיבה של הטעות שטעו האמירות על מוֹת הציור. אפשר כמובן להסביר מדוע הציור לא מת מתוך התבוננות בתולדותיו ובתולדות האמנות, אבל חשבתי על כך שהציור לא מת גם מפני שבמידה מסוימת הוא מראֶה לנו את מותנו בעודֶנו חיים, בתוך מרחקיו הגדולים, ומהבחינה הזאת אין לו תחליף. דמות המוות, הנראית כה מרחוק, כמו הציור עצמו נהיית לדמות הנשגב, שאיננו מתיימרים לשייכו אלינו, אבל ההכרה שלנו שואפת אליו.       
המחשבה הזאת מסבירה לי פתאם דבר אחר  -   את הקרבַת האיל על ידי אברהם, שאֶת סיבתה העמוקה התקשיתי לראות. אברהם לא התבקש להקריב את האיל, אבל הוא הקריב אותו כדי לראות את דמות המוות בעוד יצחק חי, חשבתי עכשיו. כמעט כמו בְּהסתכלות בִּתמונה הוא התקרב כל-כך אל המוות והיה רחוק ממנו בעת ובעונה אחת, ומהבחינה הזאת, גם להקרבַת האיל לא היה תחליף. היא נהיתה התמונה שההכרה שלו כמעט הגיעה אליה.                         

יום שבת, 5 בינואר 2013

                                                         דיוקן של ג'יין אוסטין
       
בגלל כל הדיבורים על מר בנט והתוכניות שלו הלכתי קצת אצל מר בנט מ"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין, ונזכרתי בטענה שג'יין אוסטין עסקה בכתיבתה בנושאים לא- חשובים, צרים ופעוּטים.   
ובאמת, כשמשווים את עניניהָ של משפחת בנט מ"גאווה ודעה קדומה" לענייניהָ של דורותיאה ברוק של ג'ורג' אליוט, למשל, אפשר לחשוב שמשפחת בנט עצמה כמעט לא-חשובה, ובכל זאת, הרי היא מוצגת לפנינו בכל פניהָ, בשנינותה, בחוכמתה, בטפשותה, ביושרה, בחביבותה, בקַטנותה, עד שהיא נהיית מוּכרת לנו כל-כך, ומבטלת את חששותינו ביחס לטִבעה.
הו, כמה רגועים אנו יכולים להיות כשמרת בנט וחמש בנותיה לא מצליחות להוציא מפיו של מר בנט תיאור משביע רצון של מר בינגלי, כשכל מה שמר בנט מסתיר הוא העניינים הפעוּטים האלה, וכמה אסירי-תודה אנו יכולים להיות לשנינות, לחוכמה, לטפשות, ליושר, לחביבות ולכל מה שאנו מכירים במשפחת בנט.                                     

יום רביעי, 2 בינואר 2013

Wednesday, 7th. Moderate...


Wednesday, 7th. Moderate breezes and Clear weather; found the Variation to be 21 degrees 4 minutes West. Wind West-North-West; course South by West; distance 92 miles; latitude 40 degrees 29 minutes North, longitude 10 degrees 11 minutes West; at noon, Cape Finister North 13 degrees East, 49 leagues.
Thursday, 8th. Fresh Gales and Cloudy weather. A.M. Past by 2 Sail, which were standing to the North-East. Wind West-North-West to West by South; course South 4 degrees East; distance 111 miles; latitude 38 degrees 33 minutes North, longitude 10 degrees West; at noon, Cape Finister North 12 degrees East, 88 leagues.   [מן היומן של קפטן קוק]

מחשבות על כתיבת הבלוג החזירו אותי אל קריאה ביומן-הספינה של קפטן קוק, שנדמה  שתכליתו ברורה כל-כך. אבל עכשיו נדמה גם שרֶצֶף הכתיבה המתמשך על מזג האוויר, על מצב-הים והרוחות, על ניווט הספינה ומצבה, נהיֶה דומה לרצף משטחֵי-המים הגדולים של הים, ושתכליתו של היומן מתפשטת מאד בתוכו. 
קשה לדעת אם קוק רצה לתאר את מראֵה משטחי-הים הגדולים כשדיווח על תנועת הספינה בתוכם, אבל גם קשה להאמין שלא חשב רַבּוֹת על מראֵיהם כשכתב את דיווחיו. ופתאם אני יכולה לראות שרצף הכתיבה של היומן דומֶה קצת גם למשטחי-הציור והרישום המופשטים של המאה העשרים, וכמעט כמוהם מחזיק את רעיונותיו בפני-השטח הכמעט אחידים, ובמה שרובץ מתחתיהם. הִתפשטות יומן-הספינה של קוק אל עֵבר הציור והרישום משמחת אותי עכשיו מאד, ולרגע נדמה לי שקוק שיער ברגעי הכתיבה את ההתפשטות הזאת.