יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 10. בחזרה אל ״הנִבחר״.

 


כמעט בנוחות הנפש קראתי את ״הנִבחר״ בלי הכרַת הסיפוּר הרובץ כמעט מתחתיו, בלי החשש היכול לצמוח מרביצת הסיפוּר היָשָן תמיד. אבל הִכרתי, אחרי כן, את יכולתו לצמוח כשקראתי את ״יוסף ואֶחָיו״, כי עצום כל כך הצורך של ״יוסף ואֶחָיו״ להתקיים עם ספר בראשית, כשבעצם ספר בראשית נהיֶה מין תמיכה רובצת תחתיו וגם העִרְעוּר שלו.

 

בחזרָתי אל ״הנִבחר״ מופיע זִכרון אדם וחוָה שהיו כעֵין אח ואחות ואברהם ושרה ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ואהבת מפקד בּוֹר-בית-הסוהר ב״יוסף ואֶחָיו״ וכמעט ידיעה על בריאתם המשותפת של האסור והמותר. 

ונדמֶה לי שיוסף יפה-התואר הנבחר העולה מבור תחתיות אל קצה ייעודו הוא תחילתם של יפֵי-התואר, הנִבחרים, הקרובים למותר ולָאָסוּר, אצל תומס מאן. 

וכן, כאילו מ״בראשית״ אל הסִפרוּת של תומס מאן עוברת מין ידיעה ישָנָה על הֱיוֹת יפֵה-התואר לנִבחר. כמעט כמין חוק. 

 

[ועוד בחזָרתי, כדבר מובן מאליו, הצורך של הסיפור עצמו להיות נִבחר]

 

[״מצביונה של מלכוּת יש בו יותר מן השרוי לו לפי שנולד בחטא גדול שכזה״

״בן חמש-עשרה ובן שש-עשרה, היה הנער יפה-תואר...״ . הנבחר, תומס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול.     

״יחסו של אדם אל נערה אשר כבר אל אִמהּ הוא נמשך ברגשי אהבה, יש בו מידה מסוימת של יסוד אבהי, ולפיכך מתעוררים כנגד קשר הנישואין עמה חששות פנימיים". יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול. 

 

ודמיון יְפִי האח והאחות המולידים בחטא ליפי הנער ב״מוות בונציה״: ״...לקלסתר הנער החיוור והעדין״, ״יפיפיים בקלסתרם החיוור...״ (הנבחר), ״ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג...״ (מוות בונציה)]

 


                                                       


יום רביעי, 6 באוקטובר 2021

זו הדֶּבֶר. הַדָּבָר הַזֶּה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


היתה לנו תהייה על הדֶּבֶר ועל הִדְבִּיר ועל דָבָר שהוא דבר נאמר, ועל דִבּוּר, שיש בו כיליון, וישראל אמר בעברית הדיבוּר יצר את האור ויכול ליצור כל דבר, גם כיליון, וכשאלֹהים אמר יהי אור הוא אמר את זה בתוך חלל, והדיבור יָכֹל למלא את החלל בכל דבר, באור, בכיליון. 

וכאן, הדֶבֶר הוא יד ה׳ הוֹיָה. יד ה׳ ולא דיבור, ובכל זאת קיימת גם ההרגשה שהוֹיָה, הנדיר הזה, לא מוחשי לגמרי. 

ונִשְעַנּוּ קצת על דברֵי פרופסור פלוסר, ״בחבקוק ג 5 מדובר על דֶּבֶר בקשר להליכת ה׳ בפארן. בתרגום השִבעים הוא מתורגם דָּבָר [לוגוס] כאילו דֶּבֶר ודָבָר הם אחד.״ אם כן, דיבור של אלֹהים על פי התרגום הוא חזק [אחת מהמכות], בעל כוח, אבל במדרש כאן אין לאלֹהים כוח עצום, אלא יד חזקה, כלומר יד פיסית ולא דיבור. זאת חולשה של אלהים. יד חזקה היא חולשה. עם ההזדקקות לתואר ״חזקה״. וכך אפילו הדֶבֶר הוא חולשה כי יש חולשה ב״חזקה״. וכן, הדֶּבֶר הוא הראשון הממית בין המכות, הראשון שאלֹהים ממית בו, אבל המוות הזה לא הביא לכניעת מצרים, אמר ישראל. 

וחשבנו, אם כך, ״הַדָּבָר הַזֶּה״ בהמשך הפסוק בשְמוֹת כמעט מחזֵק את יד ה', כי אולי ״הַדָּבָר״ מביע גם דָּבָר נאמר ודיבור, וחשבנו שהמדרש יודע שיש חולשה ב״ בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר״, ורוצה את הוֹיָה ואת ״הַדָּבָר הַזֶּה״.    

 

 

 

 

[וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. 

 

בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד ה' הויָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאד. ]

 

[שְמוֹת: ט,ג הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד.  ט,ד וְהִפְלָה יְהוָה--בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם; וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּבָר.  ט,ה וַיָּשֶׂם יְהוָה, מוֹעֵד לֵאמֹר:  מָחָר, יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה--בָּאָרֶץ.  ט,ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, מִמָּחֳרָת]

 

                                                  



 

 

יום שבת, 2 באוקטובר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 9 [עוד על ״נחל קופר״]


 

לפעמים כמה מִלים נוגהוֹת בנֹגַהּ דק על הספר כולו ונדמה אז שהוא כולו נוגֵהַּ. המִלים ״1045ליש״ט ניתנו לאלן דוהרטי, האומנת הזקנה של בֶּרְק, אשר יצאה בעקבותיו לאוסטרליה זמן-מה לאחר צאת המשלחת לדרכה״ נוגהות לקראת סוף הספר, פתאֹם, כמעט כתעתוע, כמעט כמו אותם ״מראות תעתועים מוזרים נִכחם על פני המישור״ או כשַחַר-דק-פתאֹם על פני המישור.  

אלן דוהרטי האומנת הזקנה של בֶּרְק היא כמין חֶזיוֹן-תעתועים-פתאֹם על פני הספר, כמעט עלומה אבל נוגהַת בְּנֹגַהּ-בהיר-פתאֹם שלה ושל בֶּרְק ושל עָבָר שלה ושלו, ושל יציאתה בעקבותיו לאוסטרליה [כשהוא בן 39], ושל מסעו אל לב היבשת, ושל מותו שם, ואולי של הרגשת אסון ושל אהבה ארוכה בתוך הזמן. 

 

כשחיפשתי לפני שנים ידיעה כלשהי על אלן דוהרטי האומנת הממשית של בֶּרְק לא מצאתי דבר, והשוויתי אז את דְּמוּת-הסִפְרוּת שלה לדמות מינקת רבקה בספר ״בראשית״, כי המִלים ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת״, פתאֹם, נוגהות על רבקה, על יעקב, על עזיבתו הארוכה, על דבר אבוד. 

 

 

[דבר אחר. שוב ראיתי איך תיאוּרֵי חקירוֹת הוועדה והעדויות שנִתנו לה, לקראת סוף הספר, מראים לא רק את העָלוּם של המסע ושל תוצאותיו, אלא גם משהו מן העָלוּם הטבוּעַ בסִפרוּת עצמה.]

 

 

[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]

 


                                              

A dog's eye view: Mud Desert from Desolation Camp. Ludwig Becker's last painting before he died on the ill-fated Burke and Wills expedition, 1861. Courtesy State Library of Victoria, ID H16486,ציור אחרון של בֶּקֶר, לפני מותו