יום ראשון, 24 במאי 2015

הִתנגדוּת הסיפור הקצר.



כשאני חוזרת לקרוא את "ליל החוּזרָרים" של קלייר קיגן אני חושבת שוב על ההִתנגדוּת של הסיפור הקצר להִתארכוּת העלילה ולקפיצוֹת דרך של העלילה. 
אני חושבת על כך בעיקר בגלל עלילת חיי הילד של מרגרט ובגלל קפיצוֹת הדרך שלה, שיש בהן מין תיאור נחפז של שלבי התפתחוּת הילד.   
עלילת חיי הילד ממהרת כל כך אל סוף הסיפור כי הוא סיפור קצר, וקפיצות הדרך אכן מצליחות לקצר את סיפור העלילה של הילד, אבל אינן מצליחות לשמור את תכונות הסיפור הקצר. לכאורה הן יוצרות מין תִמצוּת, אבל אין בהן הדברים שרק לכאורה נאמרו, ושהם מעֵין קוֹל בתוך הסיפור.
ההתנגדות הקשה המוצקה של הסיפור הקצר לקפיצות הדרך האלה דומָה קצת להתנגדות שבדמותה של מרגרט, שהתכוּנוֹת שלה, כמו חומרי הגוּף, נועדות להחזיק מעמד כל ימיה, ולהיות מין כוח מנוגד לתכונות אחרות.      
כך, נדמה שקפיצות הדרך בוגדות לא רק בדמות הסיפור אלא גם בדמות העיקרית המתוארת בו, דמותה של מרגרט.        
אבל העיקר הוא לא ההתנגדות של הסיפור הקצר להתארכוּת העלילה ולקפיצוֹת הדרך שלה אלא ההתנגדות כתכונה, כמו תכונת חומר קשֶה, או כמו תכונת כוח מנוגד. ההתנגדות היא אחת מתכונות החומר הקשה הבונֶה את הסיפור הקצר.   

יום שלישי, 19 במאי 2015

אורך הרוח של "ללכת בשדות הכחולים" של קלייר קיגן.


בתחילת הקריאה בסיפורים מין הרגשה שכבר קראתי  את הדבר הזה, לא את הדבר הזה אלא דבר כזה, אבל מיד אני רואה באופן ברור דבר אחר שיש בהם, שהוא כמו תוֹלָדָה חדשה בקצה תולדוֹת הסִפרוּת.
התולדה החדשה אינה חותרת נגד מה שהיה לפניה, והסיפורים, השומרים בתוכם את התולדות ארוכות הימים, יכולים להגיע אל מעמקיהם במין אורך רוח, בלי החשש שיִמעדו, בלי החשש  שהתיאורים  הרבים שבהם יהיו לבני לוויה שרירותיים,  ובלי החשש שהתולדה החדשה שבהם תהיה לא מוצקה דיה.  
אין בסיפורים בני לוויה. התיאורים, העלילות והדמויות קיימים בגלל סיבותיהם שלהם, ואף על פי שנדמה לעתים שסיבות הטבע המתואר הן גילוי דברים בעומק הדמויות, הוא קיים מסיבותיו שלו, כיצור עצמאי. הוא גם לא נועד להיות משענת  לאורך הרוח. התַרבוּת הארוכה היא התומכת באורך הרוח.

האם בכל זאת נחלש אורך הרוח ברגעים אחדים?  האם הפנִייה אל חלקֵי עלילות מסוימים, כגון זה של האב המתעלל מינית בבִתו ב"מתנת הפרידה" וזה של המרַפא הסיני ב" ללכת בשדות הכחולים ", היא זניחת תולדות הסִפרוּת הארוכות למען הרוחות הנושבות מחוץ לספרות?  נדמה שברגעים האלה הסיפורים לא סומכים על יכולתה של התולדה החדשה להחזיק מעמד. נדמה שהם פונים אל מה שאולי הוא נושאים עכשוויים דיים, ואינם סומכים על כך שהתולדה הזאת חדשה דיה.

 
[דיברתי עם ר. לפני זמן מה על המִלה "תַּרְבּוּת", שבתנ"ך היא מלה יחידאית ומופיעה בפסוק " וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים...". האם "תַּרְבּוּת" בפסוק הזה מתארת את הריבוי דרך התולדות, את המשכיוּת ה"אנשים חטאים"? בכל אופן, היא בוודאי מתארת את הריבוי ואת גודלו, ומן התיאור הזה יכלה אחר כך המשמעות שלה לגדול ולהתפשט.]                 

 
 
 

יום שישי, 8 במאי 2015

משהו על המשל.



בגלל העניין של מר בנט והתוכניות שלו והעניין של השותפים האחרים נזכרתי בשועל ובחסידה במשל של לה פונטיין. אבל המשל איננו תלוי כלל במר בנט  ובשותפים. החיוניוּת שלו צומחת לא מיכולתו להציג מין בן-דמות של תכונה, של אדם, של מצב, אלא מכך שהוא אינו מציג בן-דמות של כל אלה אלא מציג דמויות משלו. אמנם הן לא מפותחות מאד, אבל כמעט כמו שדמויות הסיפור הקצר נשענות על מה שהסיפור כבר אמר לכאורה, הן נשענות על מה שהמשל כבר אמר לכאורה. והן לא זקוקות לנמשל.

לשועל שבמשל יש די עניינים משלו. יש לו עניינֵי הידידות, סֵבר הפנים, הנקמה, הבושה וגם העניין הנסתר קצת של התרנגולות, והוא לא זקוק לעניינֵי אלה שמחוץ לַמשל. אמנם לה פונטיין כתב בסוף המשל "הו רמאים, למענכם כתבתי זאת...", אבל המשל לא זקוק לזה. והרי המשל מכיר היטב את דמויותיו, כמעט כאילו הכיר את תולדותיהן ואת כל מעשיהן.

[זה מזכיר לי פתאֹם את המִלים "אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה... ", שאמר משה לפרעה, כי הכיר בתולדות מצרַיִם ובערכן על פני האדמה.]

 ולבסוף, בגלל הדאגות בעניין מר בנט והשותפים נזכרתי גם בסווירש ובד"ר טנצר מ"פנים אחרות" של עגנון, ש"שעה טובה שכזו שטוני הרטמן נפטרה מבעלה לא ראו אפילו בחלום". סווירש הוציא את סוככה מידה ונטל את שתי ידיה ואחריו נטל טנצר את ידיה בידיו והביט בה ב"אותו מבט צונן ואורב של בעלי הנאה שהנאתם מפוקפקת בידם."  הם, כמובן, לא קשורים לַמשל ולמידת החיוניוּת שלו, אבל הם מעוררי דאגה גדולה, יותר ממה שמעוררים השועל והחסידה.

 

[הציטוטים מ"פנים אחרות" של עגנון].





יום שבת, 2 במאי 2015

כמובן, הסיפוּר הקצר והרישוּם, ומה שהם לכאורה אמרו



כמובן, הסיפוּר הקצר והרישוּם, ומה שהם לכאורה אמרו 
כמובן, הסיפוּר הקצר והרישוּם דומים קצת זה לזה במין חתירה אל היותם הבעַת רעיון, כמעט רק רעיון, אל היותם צִמצוּם, והם דומים גם בהישענוּת הרבה שלהם על מה שהם לכאורה כבר אמרו, על מה שלכאורה כבר הראו. וכשהם נשענים על מה שלכאורה כבר אמרו, כמעט קל להם להחזיק בַצִמצוּם, והרי כעֵין תוכן ממשי מקיף אותו ומבטיח שלא יקרוס אל אי-תוכן
והם אינם מצפים שהקוראים והצופים ידַמו את מה שלכאורה כבר נאמר, אלא רק שיכירו את קיומו הלא מוחשי. והרי עם הכרת קיומו יוכלו להרגיש שהנאמר לא-לכאורה, הדבר הקצר הזה, הוא גדול דיו
זה, כמובן, לא מתאר את עיקר הסיפור הקצר והרישום, שהוא בחדירתם אל תוך אמת נראֵית ומשוערת כאחת, כמו עיקר האמנוּת כולה

[ועוד כמובן, משהו אחר, הקִרבה הגדולה של אמת נראֵית ומשוערת של האמנוּת אל אמת נראית ומשוערת של המדע, למחשבות-המִשאלה בו, מחשבות-אמוּנה, כגון על תאים הורגים ונהרגים, על טִי אן אף ווירוסים.]    
            
   
      
             
    
 

                                               
ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר