כְּסִיל יָמַי

 

כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי

רב כל כך אצל קֹהלת עניין הכסילים, האוכלים את בשרם, העומדים מנגד, וחשובים כל כך הכסילים, והרבה כל כך חשבנו עליהם, ועכשיו כשקראתי שוב את השיר של דניאל, ״קציר ימיי עייף כקש/חסיל ימיי סגול וילדותי/שיר ימיי אלוהִי ורָש/חציל ימיי עגול ועונתי/ניר ימיי עפרוני ודש/כסיל ימיי כותב את דִמעתי״, היה נדמה לי שכסיל ימיי נאצל בתוך השיר, על ידי השיר, כאילו מתקרב אל אלוהִי ורָש. 

 

 

* 

 

 

בבוקר מדאיגות צעקוֹת העורבים, ונקירוֹת הנקָר מדאיגות פתאם, ואילו היתה באה חוחית והיה בא יונק הדבש בתוך הבוקר הזה, אני חושבת מחשבות שווא, כי הדאגות רובצות כאן תמיד, ואני מדברת עם ישראל על ״וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם״ שאמר אלֹהים למשה, על אלהים הכופה בשֵם, על המדאיג בזה, מעבר להשֹגה, כי השֵם שלו מעבר להשֹגה. וכאילו דאגַת העולם כאן.  

 

 

*  

 

    

אני מדברת עִמו על הדאגה הגדולה מפני הִתמוטטוּת המוּסָר שלנו. אבל אני לא יודעת באופן מוחלט מהו המוּסָרי ומהי ההִתמוטטוּת. 

בכל זאת, הדאגה ממשיכה ומטרידה ומזהירה, בלי הידיעה המוחלטת, והרי היא רֶגֶש לא גמוּר שאין לו מנוֹחַ.

 

 

״רואֵי השמש״, ״בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף״ ו״אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ״ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

משכו את לִבי רואֵי השמש, צל החוכמה וצל הכסף, ואת אשר עִוְּתוֹ, ואף על פי ששלושה פסוקים כאן, ושלוש שיחות היו, משיכת הלב גברה לראות אותם יחדיו, ואולי לא טעתה. 

ובשיחה הראשונה כבר ראינו את הנחלה ואת רואֵי השמש כמעט יחדיו, כי חוכמה עם נחלה היא לא חוכמה מופשטת לגמרי אלא שייכת למה שקורה במציאוּת, ואתה צריך לעשות את הנחלה לשלךָ, בזמן ובמקום, ורואֵי השמש הם הריאליה, הברורה לגמרי, ולרואֵי השמש יותר טובה החוכמה עם הנחלה כי יש בה שלווה ומלחמה יחד והם רואים ולא רואה אחד, אמר ישראל, ומשכו את לִבי כל כך רואֵי השמש, כאילו מושג גדול, בשירה, לא כל כך נתפשֹ. והם כמעט מופשטים. 

ובשיחה השניה דיברנו על ״בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף״, דברים שאין להם צֵל וקֹהלת אומר יש להם צֵל [ואם כסף הוא כיסופים, להבדיל מהחוכמה היכולה להכריע, הוא דִמיוֹן], והצל מזכיר את הצֶלֶם, צורה, אבל צל הוא גם הֶעדר אור, ומין ציוּר של הֶעדר גוף שצִלו מוטל, ואצל הרמב״ם צל הוא רע כי הוא העדר אור, וכאן מופיע הצל אחרי רואֵי השמש, כי יתרון דעת החוכמה כאן, כי היא צריכה לדעת את ההעדר ואת היש, אמר ישראל, ורק בחוכמה יש העדר ובמציאוּת אין העדר. 

ובשיחה השלישית דיברנו על מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, הבריאה, ועל מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, אלֹהים וגם האדם. וגם אלֹהים כאן הוא מי, והמעשה כבר עשוי ואלהים צריך לחזור ולהסתכל עליו ולדון אותו, וזה תִמצוּת כל התנ״ך, אמר ישראל, כי התנ״ך עוסק במי ולא במה. הוא עוסק באנשים מסוימים, ורק לאנשים מסוימים אלֹהים מתגלה, ואז הם צוברים כוח ויש תקלה. 

והמעֻוָּת כאן הוא בעצם קיוּם העולם, כי לקיום העולם יש התמודדות עם האל, עם מוחלטוּת האל, כי העולם לא יכול להיות מוחלט, אמר ישראל, ומי יוכל לתקן, האם המוחלט יוכל לתקן או האדם יוכל לתקן. אבל המעֻוָּת הוא בהסכמה של אלהים. ולכן אין מי שממש יתקן, לגמרי, תמיד יִשאר סדק, בחוכמה עם נחלה, ברואֵי השמש. 

 

ואחרי כתיבת הדברים האלה נמשכת הימשכוּת לבי אל רואֵי השמש ואל בצֵל החוכמה בצֵל הכסף ואל עִוְּתוֹ כמעט כמו אל עֵין סערה של שירה, בָּהּ אין סוף חֵקֶר המִלים. 

 

יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ:(יב) כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ:(יג) רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ:

 

גם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מֶה הָיָה [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

שוב עניין הכסילים, כי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ, הכעס אצלם לא בבהלה, יָנוּחַ, וקֹהלת אומר צריך ללמוד מן הכסילים, חשבנו, ושאלנו על הכעס של אלֹהים וחשבנו שלא היתה בהלה בכעס שהביא למבול כי וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, בהדרגה, והכעס הזה, בלי בהלה, הביא להשמדה, והשווינו אותו לכעס במעשה העגל, שהיה בבהלה, ושמֹשֶה הצליח להרגיע אותו, ושאלנו על נֹחַ שלא ניסה להרגיע את אלֹהים, ושאלנו מהו תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, וחשבנו שהיה שָלֵם, וראה את החמס בארץ כשלם, שאין לתקן אותו. וישראל אמר החמס בעיני נוח היה אופציה ממש כמו הוא עצמו. 

ודיברנו קצת על ״אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה״, וישראל אמר כי רק מנקודת מבטךָ שלךָ הוא מה היה, וחשבנו על הַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים כעל הימים של רֵאשית העולם, שאתה יודע עליהם רק מה שנכתב עליהם בספר בראשית. וגם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מה היה. 

 

[אחרי כן, בגלל עניין הכסילים אצל קֹהלת ניסיתי שוב להבין בשיר של דניאל את המִלים ״כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי״] 

 

קֹהלת ז ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 35. עוד פעם ״לא ארץ לזקנים״

 

עכשיו אני רואה שכתבתי אז ״החורג?״ בעיפרון ליד הדיאלוג של צ׳יגר ושל קרלה ג׳ין, והרי רק דמיון מסוים לדיאלוג של החורג ושל הסבתא ב״אדם טוב קשה למצוא״ של פלאנרי אוקונור, ואולי דמיון  מסוים לדיאלוגים ב״הרוצחים״ של המינגווי, ובכל זאת אני יכולה לדמות לי שכל הדיאלוגים האלה כמעט ״טבעיים״ לסִפרוּת אמריקאית. לסִפרוּת של הארץ הזאת. וכשאני קוראת שוב ב״לא ארץ לזקנים״ את ״איך זה שאנשים לא מרגישים שהארץ הזאת חייבת תשובה על הרבה טענות? והם לא מרגישים ככה. אפשר להגיד שהארץ היא רק הארץ, לא עושה שום דבר פעיל, אבל זה לא אומר הרבה...הארץ הזאת תהרוג אותך בלי להניד עפעף ואנשים בכל זאת יאהבו אותה...״, אני חושבת על כמין התאחדוּת דמיונית של הארץ שבסִפרוּת עם הארץ שמחוץ לסִפרוּת, ואני חושבת כמה טבעיים נהיים הדיאלוגים של הרוצחים בתוך ההתאחדות הזאת. 

 

ועוד בקריאה הפעם, מול הדיאלוגים האלה ומול המונולוגים של השריף בֶּל מין השֹתרכות של הדיאלוג של מוס ושל הנערה הטרמפיסטית, מין התרופפות בדיאלוג הזה, עד שהוא כמעט פגם ביצירה, וגם רצח הנערה לא מתקן את זה. 

והמונולוגים של בֶּל ממשיכים ומושכים אותי אליהם, כמו דמותו של בֶּל פועמים בתוך היצירה כמין חיים עמוקים, מתקיימים עם חיי עלילות הרצח שלה. ואם אנסה לראות שוב דמיון מסוים של הדיאלוגים של הרוצח כאן לדיאלוגים בסיפורים של פלאנרי אוקונור אחשוב שהחֲטָאִים בסיפורים שלה זרים וגדולים בלי שיהיה דבר דומה להם, ובלי שתוכל להיות בהם דמוּת כמו דמותו של בֶּל. 

 

[הציטוט מ״לא ארץ לזקנים״, קורמאק מקארתי, עמ׳ 241, תרגם אמיר צוקרמן, עם עובד]

 

                                                   

 

                                          

זִכְרוֹן אמנוּת 13 כצל רעיון

האם רק דימיתי לי את הצל ב״שלושה דגלים״ של ג׳ספר ג׳ונס, ובכל זאת כמעט ראיתי שכמעט רעיון כאן מטיל צל, כי דמויוֹת הדגלים כאן כרעיון, אבל הן גם כדמויוֹת מטילות צל בציור קלאסי, דמות דגל מטילה צורתה על דמות דגל מטילה צורתה על דמות דגל, 

וכאילו דגל מראה דגל מראה דגל כאילו בלי הרצון לנשֹגב של האמנוּת, אבל הרי צל כאן, צורת דמות נטבעת בדמות, ואשליית עומקים אל כמעט נשֹגב, באמנוּת פופ. 

 

 

ואף על פי שאולי רק דימיתי את הצל כאן נזכרתי בצל הקיקיון אצל יונה [לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ] ובשיחה עם ישראל על סיבת הצל הזה כי כבר היה ליונה צל הסוכה [וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל] ולמה צל הקיקיון, ובגלל צל צורות הדגלים חשבתי על צל הקיקיון על יונה כי הוא צל צוּרַת הקיקיון, צל צורת מה שאלֹהים זימן לו. קצת כצל רעיון. 

 

 

וחשבתי עוד על הדגלים המוארים לגמרי בלי חשיבוּת מקור האור, ושרירותיוּת הצל אם כך, רק למען יחדור אל עומֶק הציוּר, וחשבתי על האור הידוע בציוּרים של רמברנדט, שהוא לכאורה הפוך מזה של ציור הדגלים, נופל רק על חלקים מסוימים בציורים, אבל גם מקורו חסר חשיבות, חשבתי, כאילו הוא קיים כמעט מעצמו, עצום בקיומו, כאילו יוכל להטיל את צל הגופים אבל כמו-צל-לא-צל סביב, לא צל-הגופים, אלא העומקים הכהים המקיפים את הגופים, העומקים הכהים העצומים, לא שייכים לנפילת האור על הגופים אלא הם עניין אחר של הציורים, הם כמעט עניין המרחקים הלא-נראים של הציוּר. 

 

 

 

 

[ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר.  ו וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל-הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה.]

Jasper Johns

Three Flags 
1958

 

טוב וחביב [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

על שתי שיחות, על ״חביב שם טוב מארון הברית״ [קֹהלת רבה], על חוזקו של שֵם, ועל ״טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ״, על אפשרות ברורה לדין. ושאלנו על מי חביב, וישראל אמר ארון הברית הוא גילוי של הברית של בני ישראל עם אלֹהים [וחז״ל אמרו שיש בו לא רק לוחות הברית אלא גם שברי לוחות הברית, כי התורה בנויה על הברית ועל שבירת הברית], וכאן, חביב שם טוב, שמו של האדם חזק יותר מהברית, חביב על אלֹהים או על בני ישראל, ואם חביב על אלֹהים הרי אלֹהים מעדיף את השם, את ההגדרה, על פני המעשים שלו, שכאן הם התערבות בעולם של האדם בעזרת חפץ ולא בעזרת שֵם. 

ובשיחה על ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ דיברנו קצת על אחרית ואחֵר, ואחרית הימים היא ימים אחרים, אמר ישראל, ובאחרית דבר יודעים יותר מבראשית דבר, ובאחרית יש הכרעה, וטוב אחרית דבר כי יש בה התרת ספקות. וחשבנו אם כן שבראשית יש משהו קצת דלוח, וישראל אמר שבאחרית יש אפשרות ברורה לדין, אפשרות לדין שעומד בבהירוּת גדולה יותר. 

וחשבנו, כמובן, על רֵאשית העולם, שבה וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, הרֵאשית לא היתה מסַפקת, ואילו היה אלֹהים בורא את הרֵאשית כטובה, כי אז היא כבר כאחרית, טובה, בלי התפתחות, בלי תנועה. 

 

 

אחרי הדברים האלה הלכתי כהרגל כמעט אל הסִפרוּת ואל האמנוּת הפלסטית [המטרידות תמיד] כי הן מגדירות דברים ומבהירות את הדין, והרי הן לא מראות את הנמצאים במציאוּת, כגון העמק שלנו וההרים סביב ושאר הדוממים, והחיים, אלא הן מגדירות את הגדרותיהן ומעמידות את הדין מולן, כמעט באכזריוּת.  

 

 

 

קהלת פרק ז פסוק ח - יח

(ח) ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ:(ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה:(יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י

 

קהלת רבה. ג אמר ר' שמעון בן יוחאי חביב שם טוב מארון הברית שארון הברית לא הלך אלא שלשה ימים, שנאמר (במדבר י') וארון ברית ה' נוסע לפניהם, ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, מנא לן מדוד שנאמר (ד"ה =דברי הימים= א' י"ד) ויצא״

 

יוֹמנסִפְרוּת 34 ״העסק-ביש הזה בויה מרולאנה״

שוב חשבתי על עניין הפרטים הרבים כל כך ב״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״, מין שייכים ידועים לחקירת הרצח וגניבת התכשיטים אבל שייכים בעיקר לאופני הסִפרוּת הזאת, ולרגעים חשבתי שכמה מהפרטים מיותרים, אבל האם לא היה נפגם ריבוּי הפרטים בלעדיהם, והרי הריבוּי הזה הוא כמין אין-קֵץ של הסִפרוּת [המרומֵם את אין-קֵץ חקירת הרצח וגניבת התכשיטים], והיה נדמה לי שהסִפרוּת הזאת שואפת בעיקר אל אין-קץ [אולי קצת כמו ״יוליסס״], וכדבר מובן מאליו אין לה צורֶך שלם לדעת מי הרוצח, אלא רק הצורך להיות העסק-ביש הגדול של הסִפרוּת, עם עניינֵי הרצח והגניבה והחקירה והעניינים הנלווים והעניינים האחרים ועם הסגנונות השונים הגבוהים והנמוכים וזיכרונות התַרבוּת החזקים והרפויים. כל העסק-ביש הזה. 

 

 

״...היפיפיות, בנות ונוס האומללות מהכפר, מוצקות, נטועות על שני טְלָפים, שכל חתיכת בגד הוא חלום בשבילן באור המיובש והאכזרי של היום תחת שמש אוגוסט, בין שזיפי הבר והשלף. כל חתיכת בגד, הרהר פומי, חסד שנידב להן המסתורין, המסתורין המוזהב והערפילי של העיר, הרהר. הבגדים, הפינוקים, הבשמים, בבקבוקונים...נתיך זהב, המפיק אור כה רב בלילה, כמו סמל, כמו רשיון כניסה לטקס אורפיאי, כניסה אל המקום שממצים בו את החיים עד תום. סחף-חושים שאי אפשר לדעת אותו בלי שינחו אותך פנימה, אבל הלב מנבא וחולם אותו בלילות [ריחות שום בהבל הפה], את חיה! חיה תחיי! אילם, עולה...״. העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה, קארלו אמיליו גאדא, עמ׳ 152, 153, תרגם מאיטלקית מירון רפופורט, הספריה החדשה]

 

 

 

[דבר אחר. עכשיו בחזרה שלי אל הספר הזה דמות מוסוליני צפה ועולה לכאן, נלעגת ואיומה.]  

 

 

 

                                                  

שֵם, יום המוות ובית אֵבֶל [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

כמובן, שאלנו על ההשוואה כאן, כי כמעט אי אפשר להשוות שֵם לשמן טוב, ובכל זאת קֹהלת משווה את השֵם, שהוא הגדרת משהו באופן שלם [אלֹהים והאדם קוראים שֵמוֹת], לשמן טוב, שהוא תופעה, וקֹהלת אומר שההגדרה טובה יותר מהתופעה, 

וב״י֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ״ יום המוות טוב מיום הִוָּלְדוֹ, וישראל אמר בהִוָּלְדֽוֹ הגדרה של צֶלֶם חדש, ולמה המוות טוב יותר, כי המוות מגדיר לגמרי את המאמץ של הצֶלֶם המסוים הזה. 

וטוֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה, ואין כאן אָדָם אָבֵל אלא בית אֵבֶל, וכמובן גם עניין הטומאה בבית אֵבֶל, טומאת המוות, ובכל זאת הבחירה כאן בטומאה, וטוב ללכת, לא טוב להגיע, ההליכה טובה ולא ההימצאוּת בבֵּֽית־אֵ֗בֶל, בהליכה יכול אדם לדעת על הטומאה אבל לא יצטרך לנגוע בה. כי יש כאן תכלית הידיעה. ו״וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ״, זאת הידיעה על המוות ועל הטומאה. והוא צריך להתרחק ממוות ומטומאה אבל אין לו מִפלט מהליכה אל בית אֵבֶל, אמר ישראל. 

 

 

[התחלתי לכתוב את הדברים האלה ביום השיבוש הלאומי, ובדִמיוני ראיתי את צורֶך ידיעתו של יום השיבוּש על טוֹב שֵׁם מִ-, על כמעט היקָשרוּת שמו שלו לטוֹב שֵׁם מִ-, לטוֹב יום המוות ולטומאה. והרי דימיתי לי שבשם של היום הזה היתה ידיעה על דברים שכבר נִשתבשו, על השיבוש תמיד, על הפחד מן השיבוש מיום הִוָּלְדֵנוּ עד יום המוות. רק בדִמיוֹנוֹתַי כל זה.]

 

 

 

קֹהלת: ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ:(ב) ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ:

 

 

בראשית א: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה 

בראשית ב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת,

 

המָשָל והנִמְשָל אצל ראש הממשלה

 

בסְבַך המשל והנמשל משפט שלֹמה הוא המשל, ובנִמשל המדינה היא הילד [הַיָּלוּד] החי, ואוהבֵי המדינה שאינם מסכימים לגזרהּ לגזרים הם אִמו האמִתית של הַיָּלוּד החי, ומי בנמשל האִשה שהַיָּלוּד החי אינו שלהּ, מי הם בנמשל אלה שהמדינה אינה שלהם, ובמשל, כמובן, יש גם ילד מֵת, של אחת משתי הנשים, וכאילו מין בְּלִיל הילד המת והילד החי, והילד החי כמעט תחליף לילד המת, ומין עובדה ברורה של היוֹת הילד החי רק של אחת מהן, והמשל לא כל כך יפה לנמשל, ובכל זאת, הרי יפים לנמשל ״רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ״ ו״הָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ״.       

 

 

מלכים א, ג: טז אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת--אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו.  יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת.  יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת.  יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו.  כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי.  כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי.  כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ--זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.  {פ}
כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי-חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת.  כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה--גְּזֹרוּ.  כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ:  הִיא, אִמּוֹ. 

 

                                                  

               . 

 

מחשבות על תמונות לא מדויקות

מחשבות על תמוּנוֹת לא מדויקות שיוצרת ההִסטוריה הטרידו אותי, וקראתי שוב אצל יוסף בן מתיתיהו ״אלא על אשר לא חס אף על חיי אחיה הצעיר, יהונתן [המכוּנה אריסטובוּלוּס]. הלה, בהיותו בן שבע-עשרה שנה, הועלה קודם על ידי הוֹרדוֹס למעלת כֹּהן גדול. אך מיד לאחר העלאתו הוּמת, ושוב בפקודת הורדוס. היה יום חג, והצעיר לבוש בגדי הקודש עלה לשרת לפני המזבּח, ויהי בראות אותו בני העם, שמילאו את המקדש, פרצו בבכי – כי זכוֹר זכרוּ את בית החשמונאים, המודח על ידי הורדוס, והעלם הוא הנצר האחרון לשושלת. עוד בלילה ההוא ציוָה הורדוס, שנמלא קנאה עצוּמה, להעביר את הבחור ליריחו. ושם נטלוּ לו, בפקודת המלך, חיילים זרים והטבּיעוּהוּ בבריכה ומת״, 

וראיתי בעינֵי רוחי את הכֹּהן הצעיר, ואת בִּכיים של בני העם, ולא ידעתי אם אכן בני העם בכו כי זכור זכרוּ את בית החשמונאים המודח על ידי הורדוס והעֶלֶם הוא הנצר האחרון לשושלת. לא ידעתי אם מדויקת התמונה שיצרה ההִסטוריה. 

 

באיזו קלוּת יוכלו להיעלם סיבות בִּכיינוּ שלנו בִּתמוּנוֹת לא מדויקות.  

 

 

 

*

 

״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״ שוב אחרי שנים, וסְבַך הזיכרון עכשיו כאילו מראֶה לי את סְבַך היצירה, ובסבך הזיכרון גם מחשבות לא ברורות על כאילו דמיון של בלש המשטרה כאן לבלש המשטרה ב״החטא ועונשו״, כנראה בגלל סבך השפה ותעתועֵי החקירה, וישנה גם מין מחשבה לא ברורה על גניבת התכשיטים ועל הרצח, והמחשבות האלה [וגם מחשבה ברורה על דמיון חלקֵי סגנוֹן כאן לחלקֵי סגנוֹן ב״יוליסס״] הן בתחילת הקריאה, ואני רוצה שלא יתבטלו בהמשך הקריאה. 

 

״...אבל כל העסק הוא תולדה של שושנת עילוֹת שלֵמה, הנושבת בגבו כמערבולת (כמו שש עשרה הרוחות בשושנת הרוחות, המתלכדות כחצוצרה בשפל הציקלוני) ולבסוף סוחטת את ׳פשר העולם׳ המעולף לתוך תהומות הפשע״ [״העסק-ביש הזה בוִיָה מרולאנה״, קארלו אמיליו גאדא, עמ׳ 6 , תרגם מירון רפופורט]         

 

 

אני חושבת על תמוּנוֹת מדויקות באמנוּת ובסִפרוּת, וכאן, ב״העסק-ביש הזה בוִיָה מרולאנה״, תמונה של שושנת עילוֹת, מדויקת בתוך הסִפרוּת, ויכולה גם להיות דימוּי של עילוֹת פשע שמחוץ לתמונה, של הורדוס, של קליגולה, של נירון, של ממשלוֹת.

 

 

                                                

 

הַנֶּ֖פֶשׁ שלֹ֥א תִמָּלֵֽא, הֶחָכָ֖ם, הַכְּסִ֑יל, הֶעָנִ֣י, לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים והֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

כמין תִמצוּת סיפור גן עדן, עִם לְעָבְדָהּ ועם האכילה מעץ הדעת, אנחנו רואים עכשיו במִלים ״כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ״, כי האדם נוצר כדי לעבוד את האדמה והונח בגן עדן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, והוציא אותו מגן עדן הדיבור שלו [כשהתחבא] הנקשר לאכילה מעץ הדעת, ובגן עדן, עם תכלית האדם לעבוד את האדמה מתוארים עוד רק הדיבור והאכילה שלו. ונדמה לנו שהעמל כאן, אצל קֹהלת, לא הולך אל הנפש, כי וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא, וכך, נדמה שהעמל לא הולך אל נֶפֶשׁ חַיָּה, כאילו מתבטלת כאן קצת הגדרת האדם כנֶפֶשׁ חַיָּה. ואנחנו מדברים על מין מערבולת בשלושת הפסוקים כאן, עם הַנֶּ֖פֶשׁ שלֹ֥א תִמָּלֵֽא, עם החָכָ֖ם והַכְּסִ֑יל פתאֹם בתוך הפסוקים, עם העָנִ֣י הדומה לכסיל כי הוא יודע לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים, ועם הֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ, ואנחנו רואים בתוך המערבולת את אי-יכולתה של הנפש להתמלא, את חולשת נפש חיה. 

 

ואנחנו מדברים גם על המדרש, ״כי מה יותר לחכם מן הכסיל, מה לעני יודע להלוך נגד החיים אלא מה יעשה ילך אצל גדול ממנו בתורה ויבאר לו משנתו״, ועל העני היודע להלוך נגד החיים, הבוחר להיות עני כמו שהכסיל בוחר להיות כסיל. ולא ברור במדרש מי יבאר למי, אף על פי שנדמה שהגדול בתורה יבאר לעני, ולמה הליכה אל גדול בתורה מנוגדת ל״הלוך נגד החיים״, אומר ישראל בשיחה שלנו, ויש כאן שאלה על תפקיד התורה, שהיא מבט-על על המציאויוֹת [מניטו], שתפקידה להראות את הכיוונים השונים ויתרונות וחסרונות בכל כיוון, אבל התורה היא גם אידיאה, שאליה שואפים, ומה מתוך אלה יבאר כאן הגדול בתורה לעני, את המציאויות השונות או את האידיאה. ואם הוא יבאר לו את האידיאה הוא דווקא יבאר את ההליכה המסוימת נגד החיים, שאותה העני כבר יודע.

וכן, ״גדול ממנו בתורה״ אומר שלעני יש כבר ידיעה בתורה, ומתוכה הוא הולך נגד החיים. 

 

 

קהלת ו : (ז) כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא:(ח) כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים:(ט) ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:(י) 

 

קהלת רבה: קהלת רבה (וילנא) פרשה ו

א [ח] כי מה יותר לחכם מן הכסיל, מה לעני יודע להלוך נגד החיים אלא מה יעשה ילך אצל גדול ממנו בתורה ויבאר לו משנתו, ד"א מה לעני יודע, מה לעני בנכסיו להלוך אצל העשיר מה יעשה ילך ויעסוק בפרקמטיא, ד"א מה לעני

אחרי פורים 2023

 

בחזרה אחרי שנים אל ״הסהרורים, פָאסֶנוֹ או הרומאנטיקה״ של הרמן ברוך נדמה לי שהאירוניה הרַבָּה היא מין קלקול בתוך יצירת הסִפרוּת, ובכל זאת כמעט מבטלוֹת אותו היכולות האחרות הגדולות של היצירה. 

 

 

*

 

בהמשך הקריאה ב״ראשיתה של רומא, מייסודה של העיר״ של טיטוס ליוויוס: ״באחד בחודש החמישי נכנסו לתפקידם לוקיוּס לוקרטיוּס, סרוויוּס סולפיקיוס, מרקוס...נקבע כי לוקיוס לוקרטיוס וגיוס אימיליוס יעמדו בראש המערכה נגד הווֹלסיניים, בעוד שאגריפה פוריוס וסרוויוס סולפיקיוס יֵצאו נגד הסָפינים... 

...הקול ציווה עליו להתריע בפני המגיסטרָטים כי הגָאלים קרֵבים...״ [עמ׳ 369, 370]. 

דברים דומים זה לזה שוב ושוב בחמשת הספרים של ״ראשיתה של רומא״. ונדמה לי שהם מתארים את יֵצֶר הקיוּם העצום של עַמים ואת אשליית בני האדם על שייכוּת האדמה.   

 

 

*

 

בפורים אנחנו מדברים על הפחד שלנו ממעשֵי הממשלה. אנחנו פוחדים אפילו מן הגַּסּוּת. אי-ראִיית הדברים העדינים, אי-ידיעת ריחוּף הדברים. 

 

 

אני חושבת שוב על עליסה ועל הכִבשה הסורגת שהיו להן אפשרויות הדברים המרחפים כדבר כמעט מובן מאליו. 

 

 

*

כשמפכ״ל המשטרה אמר ״כפי שהבהרתי כבר, עיתוי ההחלטה נקבע על ידי השר לביטחון לאומי בלבד״, חשבתי על ״וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל״ [בראשית ג].

 

 

לצוּד אותו במצוֹדים גדולים [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

אנחנו מדברים על יְפִי המִדרשים וכמובן דברֵינוּ על יופי לא מספיקים, וראִיית המדרשים כראִיית דברים אחרים, כגון שירה, לא מספקת, וכך גם מין דימוי שלהם כמצודים גדולים שלרגע עולה בדעתי, ובכל זאת הדימוי הזה מראֶה לי לרגע את גודל כוחם. כי גם אותו קשה לתאר. 

אבל יכולנו לראות במדרש שרשעים בני האדם שנבראו, ״וירא ה' כי רבה רעת האדם. זש"ה יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. (קהלת ו א) אמר הקדוש ברוך הוא ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם...״, ויכולנו לראות שב' שמשים שנתן ה׳ לכל אחד מהם יוצרים סָפֵק, כי כשיש שניים יש ספק, וישראל אמר העולם הוא ריבוי שבו חיָב האדם לבחור, אבל האדם חיָב לרצות את שתי השמשות, כי הן קיימות, ותפקידן להאיר, וכך, הן שוות בהארה, וכשבני האדם מתדבקים בשמש הרע זה לא שונה מהבחירה בשמש הטוב. וגם לא ברור כאן מהו הטוב ומהו הרע. ואלֹהים מתלונן כאן על הבריאה שהוא עצמו ברא. 

וראינו במדרש מנין נברא יצר הרע, ״עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האברים שבו, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע״, כי אלֹהים ברא את האדם בצלמו, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, ואמר לאדם מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, ביקש שהאדם יחליף אותו בעולם, ואחר כך התנחם על הרע שעשה, בני האדם. כי מצד אחד האדם בצלם אלהים ומצד שני הוא הרע. ומקור יצר הרע הוא אלֹהים, כי האדם בצלמו. אלֹהים ברא את יצר הרע. ויצר הרע מחשב על האדם לצוד אותו במצודים גדולים. 

והוא בעצם יצר קיוּם, הרצון של האדם לקיים את עצמו, אמר ישראל, והאדם תמיד נרדף על ידי הצייד הגדול הנקרא יצר הרע, שמחשב לעשות מצודות גדולות על האדם. והאל צריך את הפרזַת יצר הרע כדי שיצר הרע יצליח, אמר עוד, אם יצר הרע מצליח לכבוש את האדם, אלֹהים מצליח לכבוש. 

 

 

 

אגדת בראשית (בובר): ד"א וירא ה' כי רבה רעת האדם. זש"ה יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. (קהלת ו א) אמר הקדוש ברוך הוא ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם, נתתי לכל אחד מהם ב' שמשים, אחד טוב ואחד רע, והם מניחים השמש הטוב ומתדבקים ומתחברים עם הרע, ומניין, שכן מצינו שאמר שלמה עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. (קהלת ט יד) עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האברים שבו, ובא אליה מלך גדול זה יצה"ר, ובנה עליה מצודים גדולים מפני שיצה"ר מחשב על האדם לצוד אותו במצודים גדולים. 

 

קהלת ט:  יד עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט; וּבָא-אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים.

בראשית ו: ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.

 

                                           

                                          

 

״וֶרֶד לאמילי״ וקריאת שֵמוֹת, ודִמְיוֹן, וקִלְקוּל [2]

ויליאם פוקנר אמר על השם וֶרֶד לאמילי "...הנה אִשה שקרתה לה טרגדיה, טרגדיה שאין לשנותה, ושום דבר לא יכול להיעשות בקשר לכך, וריחמתי עליה, וזאת מין הצדעה, בדיוק כאילו רציתָ לעשות מחווה למישהו, לאִשה תגיש ורד". אף על פי שהשם "ורד לאמילי" פורַש הרבה בדרכים שונות ועל ידי אנשים שונים חשבתי שדווקא בתיאור השֵם כהגשַת וֶרֶד על ידי פוקנר אפשר לראות את הרוחות הנושְבות בו, שחלקן  מוכָרות וידועות וחלקן מגיעות אליו ממקומות לא ידועים. יכולתי לתאר לי את רוחות האנשים, המקומות, הפרוזה והשירה, החלומות והבזקֵי הרעיונות שיכלו להתקיים בתוך השֵם הזה. 

אולי גם זִכְרון אמילי דיקנסון, שלא הניח לי כשחשבתי על "ורד לאמילי", הוא אחת הרוחות האלה, אני חושבת עכשיו. ואף על פי שהיא נראית קצת כאיזו רוח שרק אני יצרתי לי, היא כמו שייכת אל  הרוחות הנושבות שאת חלקן לא אוכל להכיר. 

ובעצם, אני חושבת, בגלל רושֶם הרוחות הנושבות אין לשֵם "וֶרֶד לאמילי" צורך בהסברים, והוא מצליח להיות מעֵין מתבונן מן החוץ בַּסיפוּר וחלק מפנימיותו של הסיפור כאחת. הוא עושה זאת היטב כל כך, עד שהידיעה שאין בסיפור עצמו דבר על אודות וֶרֶד וההרגשה שבכל זאת יש שם ורד בעל חשיבות כמעט לא סותרות זו את זו. 

 

ונדמה שכמו שְמוֹת יצירוֹת האמנוּת היכולים להיות גודרים גם את מה שאינו נמצא ושנדמה שבכל זאת הוא נמצא, כך השמות כולם, גודרים בתוכם גם את מה שנדמה שהוא נמצא, את מה שהם מדמים. וגדרות הדמיון לא פרוצות גם הן. 

וכמעט אני מתפתה להשוות מעט את השֵמוֹת לאמנוּת עצמה המראָה את הנראֶה והלא נראֶה, אבל לא, הרי האמנוּת שואפת אל הלא מושָֹג שאין דבר גודר אותו. 

 

 

ואיך אוכל להשווֹת בתוך כל מה שיקראו לו בני האדם את קריאת השֵמוֹת המשַבשת, והמקלקלת דבר בעולם, והמולידה תּוֹעֵבָה, לקריאת שְמוֹת יצירוֹת האמנוּת?

עוד על שֵמוֹת. ועל דִמְיוֹנוֹת.

שוב ראיתי את יְפִי מִלּוֹת הרפואה כשקראתי את ״צל הלב והמיצר ברוחב תקין״, וכמעט לא שאלתי מהם צל הלב והמיצר, ודימיתי לי את צל הלב שאין אור נופל עליו, בחשכת תוֹך הגוּף, ולא חשיכה גמורה, ולא כמו צלמוות, אלא צל בשר ודם חיים, מראֶה לי את קיומם, את פעימתם. 

ודימיתי סכנה במיצר, דימיתי שחלשים חומריו, ובכל זאת הרי הוא מזכיר מקומות ויֵמים וגדות והרים ויכולתי גם לדמות את המיצר הרחב דיו, והוא כמין דימוי, כמין תמונת מיצרֵי-ים רחבים. 

וחשבתי שוב על קריאת השֵמות, הגודרים, המגדירים [וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ], והיה נדמה לי שבתוך גדרותיהם גם מה שיוכלו לדַמות. היה נדמה לי שקריאת השמות יודעת שיהיה בתוך גדרותיהם גם הדמיון שאינו ידוע לגמרי, ושבכל זאת, גדרותיהם יגבילו גם אותו. 

וחשבתי על כמעט שיחה שהיתה לנו על השם ״גֶּדֶר אוֹהֲבִים״ של ספר השירה של גלעד חי. כי השם ״גדר אוהבים״ לא רק מגדיר את הספר הזה אלא הוא גם מזכיר לנו את הלא לגמרי ידוע שבתוך גדרות השֵמות. 

 

 

[אני חושבת גם על אשר יִקְרָא לו האדם עכשיו, אשר ישַבֵּש בו האדם, יקלקל בו, יכַער בו, וכמעט תּוֹעבה בְּמַה שיקרא לו.] 

 

 

 

רָעָה רַבָּה על האדם ואיש נוכרי [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

הפעם לא עֹשֶׁק רָשׁ אלא רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל־הָאָדָם, רעה על האדם, לא האדם עושה אותה, וכנראה בהמשך הפסוקים הרעה היא במעשה של אלהים, אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד, והעושר מאלהים ממלא את נפשו של האיש [וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ]. כי הוא בא מאלהים, אמר ישראל. ורציתי גם לראות באיש נֶפֶשׁ חַיָּה, שהיא בספר בראשית, והיה נדמה לי שאלהים נותן את כל זה כדי לקיים את נפש חיה שבאיש. את חייו. וחשבנו שהאיש זקוק לזה. 

אבל מיד גם מופיעה ההתאווּת של האיש, אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה, ומופיע איש נוכרי, כמו בְּתוך סיפוּר מופיע איש נוכרי, זר, והוא יאכל מזה, ולא ברור איך הופיע, אבל הרי גם הוא במעשה של אלהים, והרי אלהים לא יַשְׁלִיטֶנּוּ לֶאֱכֹל כי יופיע איש נוכרי, כי איש נוכרי צריך להגיע, כי אלהים נתן לאדם עושר ונכסים וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה והנוכרי צריך להגיע כדי להקטין את הנתינה של אלהים. והנוכרי הוא בשם אלהים וגם נגד המעשה של אלהים, אמר ישראל, וראינו שהוא קצת כמו השטן אצל איוב, כי הוא הרואה את מה שאלהים לא ראה בהתחלה.  

 

[חשבנו שוב מעט על הכסיל שאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ, כאילו דומה לאלה שנאמר עליהם ״לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ״ ו״יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ״ וגם הפוך מהם, ואוכֵל כמעט כמו ב״... תֹּאכַל לֶחֶם״ שאמר אלֹהים לאדם [בספר בראשית] והפוך מבני האדם שיאכלו לחם, כי הוא עומד מנגד, לעצמו, לצַלמו שלוֹ, לממשוּת בְּשָֹרוֹ.]  

 

 

 

 

 

קהלת פרק ו פסוק א - ו

(א)         יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם:(ב) אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא:(ג) 

(ב)          

(