יום שבת, 23 בדצמבר 2023

ביחס למצב הרעוע והרע שבזמן [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 


בימֵי רָעָה אנחנו חוזרים אל קֹהלת, ואנחנו מדברים על וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה, ואנחנו שואלים למה אתה צריך לזכור את הבורא [בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ, והרי גם אלֹהים ברבים] ולמה בימֵי בחורותיך, ואיך אפשר לזכור את הבורא שלך, והרי זה לזכור את אלֹהים גם בזמן הבריאה של העולם. וישראל אומר יש סכנה שבימי בחורותיך תשכח את הבורא שנמצא גם בהם ולא רק בימי הרעה שיבואו. 

ואנחנו מדברים על וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ. והשָנִים שיגיעו הן בימֵי הרָעָה, אנחנו חושבים, ותֹּאמַ֔ר עומד מול חלל, אומר ישראל, והאדם מועמד כאן להחליט איפה הוא נמצא ביחס לזמן, למצב הרעוע והרע שבזמן. 

ו״בהם״ הוא בימֵי הרָעָה, שהם חשובים כאן יותר מן השָנִים, הם הדבר האיום החזק. ומה אם לא תאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תחיה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תאמר ויהיה לך חפץ בימי הרעה, אומר ישראל. 

 

 

 

קהלת פרק יב 

וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג) 

 

יום ראשון, 17 בדצמבר 2023

יום חמישי דצמבר מלחמה

 

ברורה הדַּעַת בעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָעמבדילה בין טוב ורע. כמעט אומרת שטוב לא יכול להאציל מעצמו על רע כשהיא מבדילה בין טוב ורע.

 

 

לחורג של פלאנרי אוקונור יש דַּעַת מבדילה בין טוב ורע. ״לאגברת, אני לא אדם טוב״, הוא אומר אל מול כמעט-האמונה שלה שטוב יכול להאציל מעצמו על רע. 

״...אני רק יודעת שאתה אדם טוב, אמרה נואשות...

לאגברת, אני לא אדם טוב, אמר החורג כעבור שהי...״ 

״...אם היית מתפלל, אמרה הגברת הזקנה, יֵשוּ היה עוזר לך. זה נכון, אמר החורג. אם כך, מדוע אינך מתפלל? שאלה רועדת לפתע מחדווה. לא רוצֶה שומעזרה, אמר, אני מסתדר טוב בעצמי.״ [אדם טוב קשה למצוא. פלאנרי אוקונור. תרגמה רנה ליטווין]      

 

 

קראתי שוב ב״מטאפורות חזותיוֹת של עֵרֶך״ של גומבריך. ״...כיצד, באמנוּת, ניתן לחווֹת איכות חזותית כשקולה לעֵרֶך מוסרי״, הוא כתב. 

חשבתי על האמנוּת השואפת אל המוחלט, אל ערכים מוחלטים בה, ושאלתי אם ב״כִּי טוֹב״ שראה אלֹהים היתה השאיפה אל המוחלט, והיה נדמה לי שבדַּעַת טוֹב וָרָע בעץ בגן עדן היתה אותה דעת טוב של אלֹהים בבריאה, ושהאמנוּת רוצה את הדעת הזאת של אלֹהים. והרי רציתי מאד את הדעת הזאת באמנוּת. הרי תליתי בה את תקווֹתַי.  

 

 

 

היום קראתי על לוט שנִשְבָּה ועל אברהם שרדף והִכה והשיבוֹ, והשיב גַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם. בגלל לוט שנִשבה והושב קראתי, אבל חשבתי שוב על עַם, שהוא מעומעם, אולי דומה קצת למשפחה [ושבפסוקים כאן הוא דומה לעם אצל יעקב, ״וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ״], בלי גדֵרוֹת גודרות לגמרי, בלי הגדרה גודרת לגמרי, ובכל זאת הוא דבר שאפשר להשיבו.   

 

 

וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה, וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה; וְהַנִּשְׁאָרִים, הֶרָה נָּסוּ יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת-כָּל-אָכְלָם--וַיֵּלֵכוּ יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם יג וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם.

יום ראשון, 10 בדצמבר 2023

יום ששי. דצמבר. מלחמה ועצב .



בכל זאת עומדים פה הספרים הישָנים, ומ״שְכוֹל וכִשָּלוֹן״ אני הולכת אל התרגוּם של ברנר ל״החטא ועונשו״, דבר נִמשך והולך בעולם, גדול מעִצְבוֹני. 

 

*

סיפור המסגרת, מין דרך ישנה, לכאורה אינו נחוץ לסיפור ״שְכוֹל וכִשָּלון״ אבל הוא כמין רֵאשית טוענת את זְכוּת הדבר הנמשך והולך בעולם, יצירות הסִפרוּת הנמשכות זו מזו, חשבתי עכשיו. 

״...ובאו לידי קונטרסי-רשימות אחדים, שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חליוֹ זה לא בפעם הראשונה...והעליתי על הכתב בצורה המקובלת והרגילה של סִפּוּר... 

מעורר פקפוק, הַינו, בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת ספורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל-הספור, מַשְלֶה את עצמי לחשוב שאין הדבר נורא כל כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין ״בזמנו״ ו״שלא בזמנו״ מוגבלים וקבועים: ענויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו...״ [שכול וכשלון, עמ׳1, 2] 

 

והתרגום של ברנר ל״החטא ועונשו״ כמעט טוען אותה טענה.   

 

*

 

ודבר יָשָן. עֶצֶב הפרק האחרון של ספר ירמיהו ועֶצֶב הספר כולו כקוּרֵי-עצב דקים, וכשפסוקיו האחרונים ״נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ מִבֵּית הכליא (הַכְּלוּא וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא מלכים (הַמְּלָכִים) אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאו...״ הם כתשוּבַת המעשה שנעשָה ליוסף במצרַיִם, ״...רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ...וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם״, אופפים אותי קוּרֵי העצב, כאילו בתוך גורל בלי סוף נלך אל הממלכוֹת החזקות האלו. 

 

 

 

[״התרגזות...התרגזות פסיכית, איך לומר זאת? הוא כאילו לקה אז קצת ברוחו...״, שכול וכשלון. י. ח. ברנר. עמ׳ 8 , הוצאת שטיבל. 

״...לא מפני שהאיש היה בטבע כל-כך פחדני ונופל-ברוחו; אדרבא ואדרבה, דוקא לא-כן: להפך, אלא שזה זמן-מה שמעמד נפשו היה מָתוּח ומֵעֵין רוח של מרה-שחורה הֻשרתה עליו...״, החטא ועונשו, פיודור דוסטויבסקי, תרגם מרוסית יוסף חיים ברנר]

 

 


                                               


 

 

יום שלישי, 5 בדצמבר 2023

תחילת דצמבר 2023



כאילו נִלקחנו אל המאה השביעית, ואנחנו לא יכולים לחיות בה, ונדמה לנו שאי-יכולתנו זו תציל אותנו כשטֶבַח מן המאה השביעית, יָשָן כל כך, הוא כדִמיוני בעֵינֵינוּ. 

 

*

אבל הרי במחשבותינו הממשי והדִמיוני יכולים להיות דומים כל כך זה לזה, הרי מחשבותינו הן כשָטוֹת בארץ ורואות מַראוֹת ארץ אדמה רחבה ומַיִם רַבִּים.    

 

ושוב אצלי המחשבות על העם, שאין לו צורות גמורות, והוא מעומעם, עד שהוא כמו ערטילאי, אבל אינו מתקרב אל הפשָטוֹת השמַיִם, ובעצם נדמֶה שגם אינו קשור לָאָרֶץ, ושהארץ כלל לא זקוקה לו. הוא דומה קצת לרוח על פְּנֵי הארץ המכירה את מרחבֵי הארץ אבל אינה מן הדברים המקיימים את הארץ, וחשיבוּתו נוצרת מן הנִבְרָאִים בצֶלֶם הממלאים אותו, הדומים בצורתם לאלֹהים, ושואפים להכיר את השמַיִם כשהם כצֶלֶם מוטָל אל הארץ. והעם יכול פתאֹם להירָאות כמעט לא נחוץ, אבל הוא הקיוּם כמעט חסַר הגבולות המעניק לנִבראים בצֶלֶם את הכרַת המרחקים של הרוח הנושבת על פני הארץ. 

 

 

*

 

סובבות הולכות הסִפְרוּת והאמנוּת באֲוִירִים הרחוקים. אולי יחזרו אלי כרוחות אחר-הצהרים הבאות אל הגינה מגַּנֵּי העולם.     

 

 

*

 

״

, The Battle of the Trench). בני שבט בנו קוריט'ה קיימו משא ומתן עם מקימי המצור, ללא תועלת, ובסופו של דבר הם נאלצו להיכנע למוסלמים. המוסלמים, תחת פיקודו של מוחמד, הרגו כמעט את כל הגברים, בין 400 ל-900 איש, בעריפת ראשמלבד כמה מן הגברים, שהתאסלמו. כ-1,000 נשים וילדים מבני השבט נשבו, אולצו להתאסלם ונמכרו לעבדות ״ 

 

 

 

יום שישי, 1 בדצמבר 2023

עוד יום היה אז

 


עוד יום יָשָן

כָּל הרָעוּעַ בַּגַּן

הדשא חלה ווֶרֶד הבְּלוּ מוּן מֵת. ל' אמר שצריך לשלב זַנים שונים של דשא. חשבנו שנשתול וֶרֶד אחר אבל לא ידענו מה יהא על הדשא. י' אמר כשדיברנו על גַּן-עדן שאלֹהים נטע לעצמו גַּן-בְּעֵדֶן. ראיתי פתאֹם שאלֹהים נטע לעצמו דבר רעוע. כי את הגַן היה צריך לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ [אולי להבדיל מעץ עושה פרי שהארץ הוציאה], בו היו העצים נחמדים למראֶה שאפשר היה לחמוד אותם כעשויים להיות תלויים במישהו, ואִיּוּם המוות, וגילוּי העירוֹם, ועונש אכילת העָפָר, אכילת החומר שממנו עשוי אדם, שתזכיר תמיד את חזרת הגוף החי אל החומרים הלא חיים, ובו יָכֹל להיות עִרעוּר ההבדלים שבין אלֹהים ואדם [הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע]. 

והגַּן בעֵדֶן הראָה את כל הרָעוּעַ, חשבתי, את התלוּת, את אִיוּם המוות, את העירוֹם, את עִרעוּר ההבדל בין החומרים החיים והלא חיים, ואולי גם את הקצוות המתרופפים שלו כשהיה זקוק לכְּרֻבִים וְללהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. 

והרי הגן הוא מקום ותמוּנַת-מקום שבה הדימויים השואפים אל גודֶל הרעיון, חשבתי. דימויֵי כל הרָעוּעַ.     

 

 

 

 

הציור. Martin Johnson Heade (August 11, 1819 – September 4, 1904) Magnolias on a 

 

 



                                                                


יום חמישי, 30 בנובמבר 2023

היה פעם יום כזה

 



היה פעם יום כזה

 

יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

הגינה שלנו נהייתה גַּן כשמיכאל קרא לה ״גַּן״

 

הגינה שלנו נהייתה גַּן לזמן-מה, והרי היתה יכולה להיות גַּן, והרי נטענו אותה ושמרנו אותה, ואנו מתהלכים בה, והיא מקום ותמוּנַת מקום, והרי בעיקר בשביל שנוכַל להאמין שעציהָ וצמחיהָ שייכים לנו במידה מסוימת היתה גינה בעינֵינוּ. כי לא יכולנו להאמין שגן וכל אשר בו יכלו להיות שייכים לנו אפילו במעט. 

עכשיו, כשהגינה נהייתה גןהיה נדמה לנו שרוחות אחרֵי הצהרַיֵם הגיעו אליה מגַּנִּים רחוקים, משאר גַּנֵּי העולם, ובזמן מה הזה בָּהַק הגן שלנו ביופיין של רוחות העולם. 

קראתי שוב את "כשאני משתמש במִלה, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי בלגלוג מה, פֵּרוּשָהּ הוא בדיוק כפֵּרוּש שאני בוחר לתת לה, לא פחות ולא יותר. השאלה היא, העירה עליסה, אם מותר לך לתת למִלים כל כך הרבה פֵּרוּשִים שונים. השאלה היא, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי, מי פה האדון –זה הכֹּל״, אבל לא התקרבו הדברים האלה אל עניין הגַּן שלנו, והרי לא תמהנו על פֵּרוּש המִלה "גַּן", שנאמרה פִתאֹם, אלא רק האמַנו שלזמן מה היתה אצלנו מהוּת הגַּן.                  

 

 

 

[הציטוט מ״עליסה בארץ המראה״. לואיס קרול. תרגום אוריאל אופק. הוצאת מחברות לספרות]

 

יום ראשון, 26 בנובמבר 2023

יום ששי יש מין מראֶה


יש מין מראֶה של הַפְרָעָה בתיאוּר התולָדוֹת של בני נֹחַ כש״וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים״ מופיע בין תיאורֵי התולָדוֹת, ובעצם, וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים הוא הפרָעה ממש בתוך התולדות עצמן, שיש בהן מִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, ובְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ. 

ישנו גם המִגְדָּל, כמובן, אבל חשבתי היום רק על מִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם ועל נִפְלְגָה הָאָרֶץ בתוך התולָדות, ועל הפרָעַת כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים בתוך התולדות, ועל רצוני שלי בתולָדות האלו. הרי אני רואה את הופעות המלחמות בתוך התולָדות האלו, ובכל זאת אני רואה בדמיונותַי הופעַת דבר רע וגדול יותר בכל הארץ שׂפה אחת ודברים אחדים, אני רואה בדמיונותַי את דעיכת בני-האדם על פני האדמה. 

 

 

*

 

אף על פי שהִבטתי בסלסלֵי-הכסף הקטנים ואף על פי שהיתה בגינה מין קפיצת זמן אל האביב, חשבתי על הרצחָנים, וממילא היתה הרגשַת האושר הקטנה בבוקר הזה נידונה להיעלם. 

גם הרצחָנים נעלמו ממחשבותַי היגעות. והרי עייפתי מן הרצון לרדת לסוף דעתם. לסוף שֹפתם. בבוקר הזה מאושרים היו סלסלֵי-הכסף, שלא יכלו להבין את שְֹפַת הרצחָנים. 

 

 

 

*

 

בבְּדָיַת-האמנוּת של אנני לייבוביץ הרצחָנים, המעונים, המתים, הסירה, כמעט כמעבורת אל השאוֹל, כל הבדויים. וכל כך רציתי את הבְּדָיָה. 

 

 

 

 

[פרק י וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ...

 אֵלֶּה בְנֵי-חָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם... 

 וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא:  אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר...

 וּלְעֵבֶר יֻלַּד, שְׁנֵי בָנִים:  שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ, ו

 

פרק יא וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים...

וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת...

אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם--שֵׁם בֶּן-מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁד:  שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל יאוַיְחִי-שֵׁם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-אַרְפַּכְשָׁד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת...

וְשֶׁלַח חַי, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-עֵבֶר טו וַיְחִי-שֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-עֵבֶר...]

 

[התמונה: הסופרנוס. אנני לייבוביץ] 

 

 

 



                                              


אנני לייבוביץ. הסופרנוס. 

 

יום ראשון, 19 בנובמבר 2023

יום ששי אנחנו מדברים עם

 

יום ששי

אנחנו מדברים עִם התועֵבה. אנחנו מדברים עִם הטומאה. למעננוּ אנחנו מדברים אִתן. כאילו אנחנו יורדים אל תחתיוֹת-ארץ לבקש את מה שגָזְלוּ. 

 

שבת

אבל הסִפרוּת היום. האם מְרוֹמֵי-אֶרֶץ בה, אני חושבת. והשיבה אל הסִפרוּת הישָנה, אני חושבת, בלי עניין בעמידתה בחלוף הזמנים אלא עם עניין במְרוֹמִים. אני מבקשת את המְרוֹמִים. 

 

 

״...כי ההרגל לראות את מצרַיִם כתחתיות-ארץ ואת יושביה כאנשי שאוֹל, טבוע היה בו מבטן ומלידה... ביקש אביו להמאיס עליו את הארץ ההיא, שהיה רואה אותה בלי ידיעה המיוסדת על המציאוּת, באור עקרונותיה של משטמת זוועה, כמקום פולחן העבר, מנהגי תזנותים עם המוות ואטימוּת הלב כלפי החֵטא״. שוב אצל ״יוסף ואחָיו״. מין דבר מוצק כל כך. אני יכולה לסמוך עליו. ושוב אני רואה שתיאור מצרַיִם בעינֵי יעקב כמעט מבטל את ״בלי ידיעה המיוסדת על המציאוּת״, ונדמה לי שאין ליעקב כאן צורך בידיעה מן המציאוּת, והרי הסִפרוּת מביעה כאן מין הרגשה עצומה שלו. כמין ידיעה.

 

 

הסִפרוּת הזאת מכירה את ספר ״בראשית״ ומכירה מדרשים של חז״ל, כמכירה את העם שלי, את העִברית, בתוך חייהָ הארוכים של בְּדָיַת האמנוּת. 

  

״...הרי שהיה בזה משום תופעת הגלגל החוזר ותשובת הדברים בהווה – בהווה חדל עיתים – על פי היחסים שבין קין והבל, ובמצב זה, על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין...״

״...ונפשו התמלאה הרגשה חגיגית, הרגשת תשובת המעשים. האמת ניתנת להיאמר, גזירה שווה זו שביקש יעקב ללמוד היתה נועזת ביותר... המעשה היה כך שגם יוסף הוכרח לצאת מבית אביו מחמת החרון על קיפוח זכות אחים. אבל לא מפני החרון הוא ברח, כי אם להיפך, יעקב שילחו כביכול אל זרועות עֵשָו. אל המחזה על נהר יבוק כיוון את דעתו...״

 

[הציטוטים מ״יוסף ואחָיו״, תומס מאן, עמ׳22 כרך ב, 89, 350 כרך א,          מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספריַת פועלים]

 

 

 





                                                 


יום שלישי, 14 בנובמבר 2023

יום ראשון היום שוב על תועבה

 

יום ראשון

 

היום שוב על תועֵבה.

״ One extremism is the disgusting lack of separation. Shooting an Israeli woman in the head while raping her, mutilating Israeli kids in front of their parents ״ , קיצוניוּת אחת היא ההיעדרוּת המגעילה של הפרָדה, כתבה רחלי על מעשי החמאס, וחשבתי על תועבַת מעשי החמאס, ועוד חשבתי על כמעט איסוּר תועבה באיסוּר כִּלאיים, ועל מין עדינוּת ראִייה ב״התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין--אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה״, מין עדינות ראִייה של התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין, עדינוּת ראיית הדמיוֹן ביניהם וצורֶך איסור הכלאתם זה בזה. 

 

*

 

בערב גם ״משורר בניו יורק״, מונח כאן, נִרעד, עֻבְדוֹת-לֹא-מטאפורות נִרעדות בו, ״מִתַּחַת לַהַכְפָּלוֹת/יֵש טִפַּת דַּם בַּרְוָז/מִתַּחַת לַחִלוּקִים/יֵש טִפַּת דַּם יַמַּאי/מִתַּחַת לַסְכוּמִים – נְהַר דָּם עָדִין. נָהָר הַבָּא בְּשִירָה/דֶּרֶך חַדְרֵי הַשֵּנָה שֶל הַפַּרְבָּרִים...״, עובדות-לא-מטאפורות מובדלות, קִיּוּמָן בהבּעַת הִבָּדלוּתן, כאילו הן דְּמוּת קִיוּמים רבּים, כאילו דמוּת גוֹנֵי-קִיוּמים, וכאילו דמוּת רצונות, תאווֹת רַבּוֹת. 

 

 

יום שני

היום, שירת לורקה כחלום-העֶרֶב. כמו קִיוּמים נֶחלמים.

והמחשבות על מעשֵי התועבה לא נמוגות, לא מִתאבכות אל הערב, לא סומכות על מַשּט העננים היפה של חילופֵי העונות. אני משלימה עם אי-החלוף שלהן.

 

בכל זאת, בשיחה עם ישראל, מַרְאוֹת-עתיד בעינֵי הרוח. ריבוי מַראוֹת בעינֵי הרוח. פתאֹם כמין ריבוי קִיוּמים שלנו. 

 

*

 

בלילה דובר צה״ל מזכיר לנו את התועבה בבית החולים לילדים ״רנתיסי״. 

 

[משורר בניו יורק, פדריקו גרסיה לורקה, עמ׳ 101, תרגם רמי סערי, הוצאת כרמל.

מִשנה, מסכת כלאַיִם]

 

 

יום רביעי, 8 בנובמבר 2023

יום שני ערפל הקרב

 

יום שני

 

העֲרָפֶל הזה שעל האדמה ועל המַיִם, על סַכָּנָה, על מוות, עלַי, על דַעתי, על האמנוּת, על זִכְרוֹן-אמנוּת, על זִכָּרוֹן חוֹלֶה. 

 

 

יום שלישי

 

האם היה לי יומנסִפרוּת, האם לא הייתי צריכה לכתוב בו על השירה של שֹגיא אלנקוה.

״הָאֹרֶן-מוּל הוּא הֶמְשֵך שֶלִּי/מִין מְקוֹמִי בְּצַחוּת נֶאְדֶּרֶת. הָאֹרֶן-מוּל/הוא עַצְמִיּוּת/מְזֻקֶּקֶת, נִקְיוֹן מַחֲשָבָה/וּמַעֲשֶה...״, הוא מולי עכשיו כאילו גם שֹגיא אלנקוה מולי, ועוד רב האֹרֶן, ״שֵש בַּבֹּקֶר. הָאֹרֶן כֵּהֶה. אֲנִי וְאוֹרֵחַ/נָדִיר פּוֹעִים/מה מה/יֶשְנָהּ/ זְאֵבָה/מְפֻשֶּטֶת/בַּמֶרְחָב/מַקְפִּיאָה/אֶת הַכְּבָשִֹים/בִּפְעִיַּת/הַלְלוּיָה״, הוא מוּלִי, גדול מדעתי, מעִצבוֹני. 

 

*

 

 

מה המִנהרוֹת, מה נהרוֹת-מַחְשַכִּים, ולא מֵי-נהרוֹת ולא יוּבָלים קוֹרְנִים ולא גָדוֹת רעננוֹת.

מִנהרוֹת נופלות אל תחתיוֹת-ארץ בדִמיוֹנוֹתַי.  

 

 

 

יום רביעי

 

האם דמיוֹנוֹת של אחרים היום, 

Cowboys from Arkansas and Montana have arrived in Israel to assist at farms in the south following Hamas' massacre of southern Israel's civilians on October 7th. 

 

 

[הציטוטים מ״אֹרֶן״, שגיא אלנקוה, הוצאת מקום לשירה]

 

 

 

יום ראשון, 5 בנובמבר 2023

יום ששי היום שוב

 

יום ששי

 

היום שוב הצורֶך להבין את ״וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ״ אחרי ״כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״ ו״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״, הניסיוֹן העצום למחוֹת את רָעַת האדם ואת השחתַת הארץ ואת החמס. כמעט כרצון עצום וככמיהה אל דבר שלם.  

 

 

שבת

 

לא עונש ולא נקמה אני רואה ב״וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה״, ולמה הצורך שלי עכשיו להבין נקמה. כי הוא כמעט דחוף. והרי היא לא הכחדת הרָעָה והיא לא עונש שהוא כמעט עניין קטן, כמעט עמום בתכליתו, ונדמה לי שהיא מראָה את כל גודֶל הרָעָה, והיא כמו תמונת הרעה, תמונה גדולה וברורה כדי שיִראו אותה הארץ והשמַיִם. כן, נדמה לי שהנקמה היא הנועדת לראייַת הארץ והשמַיִם. 

 

והמלחמה בעזה, אולי דומָה מעט לניסיון הכחדַת הרָעָה בארץ. והיא לא נקמה, ובכל זאת אני רוצה שתמונת הרעה תֵּרָאֶה בארץ ובשמַיִם.

 

 

יום ראשון

 

מה היתה נִקמת אודיסאוס במחַזרים. האם נהייתה לתמונת רָעַת-המחַזרים. ובדמיוני ראתה אַתֵּנה את הופעת תמונת הרָעָה בשמַיִם. 

ובדמיוני עכשיו אַתֵּנה הרואָה את בִּכְיִי.

״ענה לה זאוּס אוצר העננים, פנה אליה ואמר: ילדתי שלי, מדוע תחקרי ותשאלי זאת ממני? כלום לא הגית תוכנית זו בעצמך, למען יינקם מהם אודיסאוס בשובו?״ [אודיסיאה, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

 

יום רביעי, 25 באוקטובר 2023

יום שני [מלחמה]

 


יום שני

 

אין יִתְרוֹן הכתיבה, האם יש יִתְרוֹן הידיעה, ויתרון הדמיון, האם בשבילי, הרי נדמה לי שבשבילי עכשיו רק תִפלוּת, האם בשביל שֹרעפֵּי יָמַי הבאים, אבל רק איזו ידיעה על העבר אצלי, הרי רק על כמעט-ההתחלה אני כותבת. 

והרי נהירה היתה כמעט-ההתחלה, עם ״כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״, הידיעה הזאת של אלֹהים, וכשאני רואה שוב ושוב את המִלים ״נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן״ של ביאליק, אני חושבת נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן כי השטן לא יכֹל, ואילו אלהים יכֹל, ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא ואֵל נְקָמוֹת יְהוָה יָכֹל, ואני חושבת על יתרון אל קנא ואל נקמות בכמעט-ההתחלה. 

ובהתחלה היה בָּרָא, וישראל אמר לי רק אלהים בָּרָא, רק הוא יכֹל לברוא, ומהו בָּרָא נקמה, והאם יש לי מעט הדמיון, לדמות את בָּרָא נקמה. 

ומה הכתיבה הזאת בלי יִתְרוֹן הידיעה, בלי יתרון הדמיון, בלי יתרון הימים הבאים, ושֹרעפיהם ורְצוֹן הנפש. 

 

 

יום שלישי

בכל זאת, נהירוּת גדולה של כמעט-ההתחלה, אולי תִנהר בתוך הימים.