זַרְעֲךָ [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

עוד קראנו ״בן האמה מוכרים ובן העבד קונים, בין אלו ובין אלו נמכר יוסף״, ולא ידענו למה בן האָמָה מוכרים ובן העבד קונים, אבל חשבנו בן האמה מוכרים כי יש בו סכנה כי הוא נהיֶה חלק מתולדוֹת המשפחה, וכמו ב״גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ״ שאמרה שרה כך נמכר בן האמה, ואילו בבן העבד אין סכנה כזאת. ולמה בין אלו לאלו נמכר יוסף, וישראל אמר ישראל תמיד רצו להיות מחוברים למצרַיִם ואלֹהים רצה לשלוט במצרים ולא הצליח, ומצרים היא האלטרנטיבה לישראל ולאלוהי ישראל, והקשר עם מצרַיִם הוא עם האָמָה [הגר המצריה שבנה הוא זרע אברהם] או עם העבד, כי בני ישראל נהיו עבדים במצרים, ויוסף כמעט עבד, והמכירה של יוסף נמצאת בין שני הקשרים של ישראל עִם מצרַיִם. 

ואחרי כן במדרש ״הורַד השבט למצרים״, ושוב בין ברית בין הבתרים [יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם] ומה שקרה אחר כך במצרים,  

ולא ברור מי הוא זַרְעֲךָ, ויכול להיות מישמעאל, מעֵשו ומאחרים, אבל היתה בחירה ויוסף הוּרַד מצרימה, והעם נהיו עבדים. והמדרש אומר הוּרַד השבט, יש שבט שבגללו כולם יֵרדו למצרים, והשבט הוא הצָריך להמשיך את העם, אמר ישראל, כי יוסף היה הבן האהוב, וגם, היה בו תיקון קין והבל כשביקש את בנימין אליו, את האח ממש. 

ובנימין הוא היחיד שנולד בארץ ישראל ויוסף רצה להעביר את ארץ ישראל למצרים.  והוא מימש את ההבטחה לאברהם רק דרכו ודרך בנימין, וכך, השבט במצרים הוא רק בני רחל. וכך היה צריך ליעקב להיות מִתחילה, רק עם רחל ובניה, אמר ישראל. והמדרש רואה קושי ויוצר משל, והמשל על הפרה שלא היתה מבקשת ליכנס אומר גורלו של יוסף הוא שיצר את גורלו של יעקב. העתיד, יוסף, נכפה על העבר, יעקב.

והתולדה של יעקב, יוסף, חשובה מיעקב. יעקב שחשב שהגלות אצל לָבָן תספיק לו נגרר למצרים אחרי יוסף. ובכל זאת, יוסף ירד בסד, נמכר, ויעקב ירד לא בסד, ואולי העגלות ששלח לו פרעה הן הסד, אמר ישראל, והמשכנו אחרי כן בעניין המשל.  

 

וב״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה...״ תולדות יוסף כבר נהיוֹת העיקר. 

 

 

קהלת פרק י פסוק ז

(ז) רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ:

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב

ד"א ראיתי עבדים על סוסים, מדבר במדינים, והמדינים מכרו אותו אל מצרים (בראשית לז לו), אמר ר' אבין הלוי בר חמא בן האמה מוכרים ובן העבד קונים, בין אלו ובין אלו נמכר יוסף. ויוסף הורד מצרימה. הורד השבט למצרים, למה הדבר דומה, לפרה שהיו מבקשים להכניסה למקולין, ולא היתה מבקשת ליכנס, מה עשו, נטלו בנה (לבית המזבח) והכניסוהו למקולין, והתחיל בנה גועה, ונכנסה אמו אחריו שלא בטובתה, כך יעקב אבינו ובניו היו הפרה, שנאמר כי כפרה סוררה (הושע ד טז), ויוסף ירד תחלה למצרים, לקיים גזירה שנגזרה על הזקן שנאמר ועבדום וענו אותם...

 

בראשית: יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם 

 

 

יום שלישי

 

יום שלישי 

אני קוראת שוב ב״השתקפויוֹת בעין זהב״. ושוב סוד התרגוּם המראֶה את זמנהּ של היצירה המקורית ואת זמן התרגום עכשיו. 

״עם זאת, היא סברה שביקור בין שכנים אמור להימשך שעה לפחות ומילאה את חובתה בצייתנות...תמיד יצאה מתוך הנחה, פרט לרגעים שבהם נסחפה בהרהורים על אוכל ועל ספורט, שנושא השיחה המתחשב ביותר בחולה המרותק למיטתו הוא דין וחשבון על חוליים אחרים. ככל האנשים המטופשים ביותר, גם לה היתה נטייה אל דברים מבעיתים, והיא השתעשעה בהם והשליכה אותם מעליה כרצונה.״ [עמ׳ 83] 

 

אני לא יודעת למה אני נמשכת לחשוב על רישוּם ענף האלון של ליאונרדו דה וינצ׳י כשאני מסתכלת בתמונת ענף האלון על כריכת הספר. אני מדמה לי שהענף ועלֵי האלון הסנגויניים של ליאונרדו דה וינצ׳י מעניקים את הרגשת הזמן לתמונת ענף האלון שעל הכריכה. 

 

*

 

צבע הסנגווין של עֲלֵי האלון ברישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י. אף על פי שיש פה עניין הגיר הזה עצמו, הנוח, היפה, יש פה גם עניין כאילו-חמימוּת-הרישוּם, וכאילו חמימוּת גוּף, כמו קִרבה אל הגופים החיים שזורם בהם הדם. 

וניסיתי עוד להבין את כמעט-ריקוּת הסנגווין בכמה רישומים עכשוויים, וחשבתי שיש בהם מחשבת שווא, כמעט מחשבת זיוף בתוך הזמן העכשווי המפוגֵג את משמעויוֹת הסנגוויניוּת, משמעויוֹת אֹדֶם הַדָּם, והמשנֶה את הבעות האמנוּת עכשיו. 

 

 

*

 

יום רביעי

כשבן-גביר חומד את הכיכר אני חושבת על צינה דיזנגוף בעיר העִברית, על נעימוּת פיאצה דה לה רפובליקה בפירנצה, על עצי הלימון הקטנים שפרחו שם, על ריבוּי סִגְנוֹנוֹת הבחורות היפניוֹת הנאות שישבו במרפסת בית-הקפה שם, על צורֶך הנעימוּת בכיכרות. וגם על אי-צורֶך הכיכרות במִלה ״יהודי״. 

 

*

 

בכל זאת, משהו זַךְ היום, כי מונח כאן עכשיו גם ״אצל״ של גנסין. 

״מה היה פתאם ללבב נואל זה, שחזר שוב והתחיל צובט, והיה צובט בחום כלפי הנגוהות האילמוֹת הללו כבשנים קדמוניות שנגוזו...איזה חרוז קלוש ונוֹאל: בארצות ובמדינות, אשר רגלי לא דרכה שם...״ [עמ׳ 33]

 

 

[הציטוטים מ״השתקפויות בעין זהב״, קארסון מקאלרס, מאנגלית ענת עינהר. 

ומ״אצל״, אורי ניסן גנסין.

בתמונה: צינה דיזנגוף]

 

 

                                                 

                          צינה דיזנגוף

 

במדיָנים [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

 

בשיחה שלנו על ״ראיתי עבדים על סוסים, מדבֵּר במדיָנים, והמדיָנים מכרו אותו אל מצרַיִם״ אמר ישראל אם יש כאן בחירה בכל זאת יש גם גורל, והמִדְיָנִים כאן מימשו במעשה שלהם את הגורל שנאמר לאברהם, כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם, והם כאן עבדים שנראים כמו שֹרים, ובתנ״ך הם הוציאו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעאלים, והישמעאלים הביאו אותו למצרַיִם [וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה]. והמדרש מתעלם מהישמעאלים. והרי ״ועִנּוּ״ יכול להיות ועִנּוּ את זרע ישמעאל, שהוא חצי מצרי, בן האמה המצרית, וכך ישמעאל יחזור הביתה, אבל כשיוסף נהיה מצרי יש הפיכת ישראל למצרַיִם [ופרעה שווה לאלוהי ישראל, כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ] וכך המדיָנים, שהם עִבריים בְּנֵי אברהם וקטורה, המדיָנים, שהם לא מְמַמְשֵּי הרצון של אברהם שהסכים לבן חצי מצרי, הם הפתעה במדרש. 

המדרש הזה עומד על הררים של אינפורמציה, אמר ישראל, והם כאן עבדים כי אברהם הכריע שיהיה יצחק הממשיך אותו, ושילח את בני קטורה. והמדרש אומר יש כוח עצום לעבדים כי הם שולחו על ידי אברהם. והם עבדים מפני שעם ישראל ינהיג את האמונה באל אחד. והמדרש אומר הם על סוסים, הם חזקים והם מורידים את ישראל למצרַיִם, והם אלטרנטיבה למונותיאיזם. 

 

קהלת פרק י פסוק ז

(ז) רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ:

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב

 

ד"א ראיתי עבדים על סוסים, מדבר במדינים, והמדינים מכרו אותו אל מצרים (בראשית לז לו), אמר ר' אבין הלוי בר חמא בן האמה מוכרים ובן העבד קונים, בין אלו ובין אלו נמכר יוסף. ויוסף הורד מצרימה. הורד השבט למצרים, למה הדבר דומה... 

 

בראשית: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק.  ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי,

 

יום שני, אחרי ראש השנה.

 

יום ראשון

 

עִבְרִיּוּת הכלב ״לביא״ בתרגום ״הדֹב״ של פוקנר קצת מוזרה, וגם כמעט נעימה בגובהה, והיא מקרבת אלי את דמוּת הכלב ומרחיקה אותה, ואחרי כן אני כבר רואה ב״לביא״ מין יצירה יָפָה, וכבר נדמה לי ש״לביא״ הוא תרגום נהדר לשם הכלב [ Lion].

 

״...למן הרגע שנגע בוּן בראשו של לביא ואחר כך כרע לצדו ומישש את העצמות ואת השרירים ואת הכוח, כאילו היה לביא אִשה – ושמא בון הוא שהיה האשה. כך מסתבר יותר – הכלב הגדול, הרציני, המנומנם למראה, שלא אכפת לו, כדברי סם, בשום אדם ובשום דבר, והאיש האלָם, קהה הרגש, בעל הפנים הקשות, שזורם בו קורטוב רחוק של דם אינדיאנים ומוחו כמעט מוח ילד.״ 

״היה לו איפוא לשנוא את לביא ולירוא אותו, אבל הוא לא שנא ולא ירא אותו. נדמה היה לו שיש גזֵרת גורל בדברים״ [הדוב. ויליאם פוקנר. תרגם אמציה פורת. הוצאת דביר. עמ׳ 79, 84]

 

 

*

 

בזמן הקריאה ב״צַלהבים״ מחשבות על יופי כמעט גְּנֶסִיני ועל הפגם הגדול בתוך הדמיון לסגנון של גנסין, פגם אִי-הימָצאוּת הסיבה העמוקה הכבדה של גנסין. 

 

 

יום שני

כתבתי לאחי משהו על ציוּרֵי הילדוּת שלנו. כמעט כגעגוע. לא כתבתי לו שציוּרֵי הפרחים הרבים אז אִפשרו את צמיחתן של תכוּנוֹת יציבוֹת, שחזרו והופיעו אחרי שנים ברישוּמים, גם ברישוּמים המופשטים. עכשיו נדמה לי שאפילו דיוק הפרטים שהתפתח בציורֵי הפרחים נהיה לתכונה  חזקה כל כך שגם הרישוּמים המופשטים נזקקו לה. 

 

*

 

 

מין תקווה עכשיו: בזמן ששר המשפטים רוצה להחליש את כוחו של בית המשפט העליון הוא בעצם מזכיר לעם את צורֶך בני-האדם בְּמשפט, צורֶך שהוא מתכוּנוֹת-הרוּחַ העתיקוֹת שלהם.  

 

 

                                                      

                                   

שָֹפָה סומכת על שָֹפָה [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

היום חזרנו אל קֹהלת וטעיתי כשחשבתי שיש דבר נָדוֹש ב״רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ״, והצצתי בפסוק על מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים [שקראנו באחרונה] כדי לזכור ששפת קֹהלת לא נועדה לַנדוש. 

ודיברנו על עבדים, שהם בדרך כלל מי שהפסידו בקרב ונהיו עבדים, והם מעמד נמוך ברור, ודיברנו על ״הולכים כעבדים על הארץ״, וראינו ב״על הארץ״ שהם כמעט נועדים להיות עבדים. וכאילו לא מקומם הטבעי של העבדים ולא מקומם הטבעי של השֹרים כאן בפסוק, אבל לא טענה נדושה על היפוך מקומם כי הם נשארים עבדים ושרים, העבדים לא נהיים שרים והשרים לא נהיים עבדים, ויש כאן תיאור של תַעתוע, וקֹהלת אומר אני לא רואה הבדל ביניהם, הרגשת ההבדל הראשונה היתה תעתוע. 

ושָֹפָה במדרש סומכת [כדבר מובן מאליו] לגמרי על שְֹפַת קֹהלת, ויש במדרש דבר נועז, אמר ישראל, כי הוא יוצר סיטואציה שלא היתה, שאין לה עדות, ויש כאן מפגש בין נבוכדנצר ואלוהי ישראל, ואצל ירמיהו נבוכדנצר נשלח על ידי אלֹהים, והמדרש כאילו הופך את זה ובעצם לא הופך, כי נבוכדנצר נכנס לקודש הקודשים מפני שהכניס אותו המלאך מיכאל [מי כמוך אל], וישראל אמר הקדוש ברוך הוא של ישראל רוצה לפגוע בקדוש ברוך הוא של ישראל. 

ושאלנו למה ההתחלה ב״ויוסף הורד מצרימה״. כי יוסף הוּרַד על ידי אלֹהים [״לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים״. בראשית] והוא שווה פה לנבוכדנצר בקודש הקודשים, כי הוּרַד כדי לפגוע בַּתּוֹלָדוֹת של ישראל, שיהיו בני יוסף והמצרִים, כמו שפגע נבוכדנצר בקודש הקודשים. ובהשוואה הזאת נחרב בית המקדש ברצון אלֹהים כמו שהוּרד יוסף מצרימה ברצון אלֹהים.  

 

 

 

 

[בתחילת השיחה הסביר לי ישראל דבר אחר, היות העם שלנו עשוי סדק על גבי סדק כי נסדקה שְלֵמוּת אלֹהים בבריאַת העולם, והיה נדמה לי אחרי כן שהפסוק של קֹהלת על השֹרים ועל העבדים היכול לרגע להיראות כדיבור נדוש כיוֵן אל סדקֵי המחשבה.] 

 

 

קהלת פרק י פסוק ז: רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ:

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן טו

[טו] ד"א ויוסף הורד מצרימה. זש"ה ראיתי עבדים על סוסים (קהלת י ז). זה נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש, שלא נכנס לתוכו שהיה מתירא, מה עשה מיכאל ירד ואחז בסוסו, והכניסו לקודש הקדשים, ורוח הקודש אומרת ראיתי עבדים על סוסים, זה נבוכדנצר, ושרים הולכים כעבדים על הארץ (שם /קהלת י'/), זה מיכאל, שנאמר כי אם מיכאל שרכם (דניאל י כא). ד"א ראיתי עבדים על סוסים, מדבר

 

 

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 39 ״נפש קטנה, תועה, נעימה..״

שוב דיברתי עם ד׳ על ״זכרונות אדריאנוס״. האם הייתי צריכה להעמיד את ״שחיק עצמות״ [שד׳ חזר והזכיר] מול הסִפְרוּת, כמין אמת מחוץ-לסִפרוּת עומדת מול הסִפרוּת, והרי הדבר הזה מנוגד למחשבותַי על מהות הסִפרוּת, ובכל זאת, היה נדמה לי שהבעות מסוימות ביצירה אינן דנות עצמן כשהן מושפעות ממקורות היסטוריים מסוימים או מפירושם. 

וכאילו עניין פעוט הוא לענות בו במחשבות על יצירת סִפרוּת גדולה כל כך, ובכל זאת קצת התערערו מחשבותַי כשהיה נדמה לי שיש ביצירת הסִפרוּת הזאת הבעוֹת שאינן נידונות בחומרה. כמין סדק בתוך הסִפרוּת. 

ואולי טעיתי בכל זה, אני חושבת, אולי טעיתי בעניין ההבעות על עניינֵי היהודים כשעניינֵי היהודים הם בנפשי, וכשאיני יודעת אם ההבעות האלו הן שֹפתו של אדריאנוס או שְֹפַת מרגריט יורסנאר. 

אבל המחשבה על ההבעות שאינן נידונות בחומרה לא נעלמת. נדמה לי שבחזרותַי הרבות כל כך אל היצירה הזאת ואל דמות אדריאנוס בה מתחזקות מחשבותַי ההפוכות.  

   

 

״ענייני היהודים הלכו מדחי אל דחי...ההמונים שלא הסכינו עם תמונות ופסלים – שהרי הללו נשללו מהם בגין אמונה תפלה, הפוגעת ביותר בהתפתחויות האמנויות...״ עמ׳ 182 

 מ״יומן רשימות על חיבור זכרונות אדריאנוס״: ״אלה שמסווגים את הרומן ההיסטורי בקטגוריה נפרדת שוכחים כי מחבר הרומנים מפרֵש תמיד...״ עמ׳ 238

״יש לדאוג כי החסר שלוקים בו המקורות על חייו יהלום דברים שעשויים היו להישמט מזכרונו״ עמ׳ 239

מ״ביבליוגרפיה״: ״פרטים היסטוריים אחדים, הפזורים בתלמוד בתוך חומר אגדי עצום, שימשו, יחד עם הדיווח שבספרו של אוזביוס, ״ היסטוריה של הכנסיה״, כבסיס לתיאור מלחמת פלסתינה״ עמ׳ 257 [הציטוטים מ״זכרונות אדריאנוס״, מרגריט יורסנאר, מצרפתית: אירית עקרבי, זמורה-ביתן]

 

ומשהו אחר. כשעניינֵי היהודים הטרידו אותי לגמרי מחוץ לסִפרוּת חשבתי שוב על ״כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער [שאז מתחילה פורענות כלשהי] שנא' (במדבר כה, א)וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (בראשית לז, א) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען...״ , כי ראיתי את גודל הצער והפורענוּת שלנו כאן עכשיו. והרי הייתי צריכה לדעת שיום אחד תהיה פורענוּת גדולה מתוכנוּ. 

 

 

[תלמוד בבלי קו א: אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער [שאז מתחילה פורענות כלשהי] שנא' (במדבר כה, א)וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (בראשית לז, א) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ונאמר...] 

 

                                                  

יום ששי 25 באוגוסט 2023

 

 

אני חוזרת לראות ב״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״ את דמות מוסוליני צפה ועולָה נִלעגת ואיומה, כי טובים תיאוּרֵי הסִפְרוּת הזאת מכל תיאורַי את האָיום והנִלעג עכשיו כאן אצלנו. 

״הכוחות החדשים – שחוללו בחברה האיטלקית את ההתחדשות העמוקה...ושאבה את כוחה ממשאבי השרביטים שלהם... – שקדו מאוחר יותר על ריצוף דרך המלך לגיהנום בגיבובי-מלל של כוונות טובות...״

״...בציפורני המולדת הנצחית מחוללת המלחמה כתף אל כתף עם הגרמנים, לפי רמז קטן מהבּוּצֶ׳ה שלה, מהבּוּצ׳וֹ הנערץ שלה...״ 

 

 

*

 

השירה עצמה היא כיוצאת מן היְקוּם בטעוּת, חשבתי כשקראתי שוב בשיר ״גם אני יצאתי מהיקום בטעות כשעשיתי ספורט״ של דניאל, ״...הבט בגרגר עָדִין/עשֹרה חיי עולמות/מִבְּרִיאוֹת עד אחריתוֹת ימים/לפני הרגע בו ייעלם באוויר...״, וכמעט עיקר כאן הטעות, שהיא אי-ידיעה ובכל זאת גם מעֵין ידיעה כי צריכה השירה להיות כיוצאת מן היקום. אולי כיוצאת אל עשרה חיי עולמות.

 

כמה טובה היציאה בטעות מן היקום, כמו אל אי-ידיעה וידיעה, כאל עשֹרה חיי עולמות, חשבתי עכשיו, כשנדמה לי שיודעים רבים מנסים להחריב את מחשבותַי ואת כמיהותַי הלא יודעות והיודעות. 

 

 

*

 

רק עכשיו, בקריאה שוב ב״אודיסיאה״, שמתי לב לתיאור זֶאוּס כ״זֶאוּס, בעלהּ של הרה המרעים בקול״, אבל לא רציתי לחשוב מחשבות פמיניסטיות אלא חשבתי על ריבוּי התְּאָרִים העצום באודיסיאה [ובאיליאדה], ש״בעלהּ של הרה המרעים בקול״ הוא כמובן מאליו בו, תואַר גמור בין תְּאָרִים רבים גמורים, נִדמים לתמונה עצומה לא נגמרת.  

 

[הציטוטים מ״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״, קארלו אֶמיליו גאדא, מאיטלקית מירון רפופורט, הספריה החדשה, ומאודיסיאה, תרגום אברהם ארואטי, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס]

 

זִכְרוֹן אמנוּת 14

 כאילו תִעתעו בי קצת הבובות בתמונה ממוזיאון הבובות בפלרמו והזכירו לי את אלף פסלֵי האֵלה במקדש בקיוטו. והרי גם אלף הפסלים תעתעו בי כשהלכתי לאורך שורותיהם ורושמָם כרושֶם הֶעתקים כמעט זהים לא התבטל גם כשחשבתי שהם שונים זה מזה. וכמעט השוויתי את הריבוי הזה המתעתע לריבוי1962 Campbell's Soup Cans  פחיות המרק המצוירות של אנדי וורהול, אבל הן לא מתעתעות, הן כמו מצהירות על הדומה-הזהה-כמו-מועתק ועל הלא זהה, השֵמות של סוגי המרק, ורושֶם חזרת הדברים הדומים הזהים חזק מאד, כאילו רק הוא. אבל לא רק הוא. [ולמה הדהימו אותי פחיות המרק המצוירות כשראיתי אותן בראשונה והרי כבר היו חזרות וריבוי חזרות באמנוּת. אולי דווקא במעשה אמנוּת הפופ שבהן, לכאורה הצגַת המוכר הנפוץ הפשוט כל כך כשבעצם האמנוּת כבר מרומָמֶת אותו אל מעלַת אמנוּת. המוכר הנפוץ המרובה, הפשוט לכאורה, כבר מופיע כמרומָם.] 

בגלל כל זה נזכרתי בשיחה עם ד׳ על סְדָרוֹת בציוּר וברישוּם, שהן כעֵין חזרות, כאילו בעיקר בשביל ההִתפתחויוֹת בהן, ובאמת גם בשביל כמעט-העתקים, ידיעה לא גמורה נשמרת בהעתקים. ובגלל מכתב שכתב לי י׳ ובו הזכיר את קמיל פיסארו הלכתי לראות שוב את ההדפסים של פיסארו, כי גם שלבים של עשיית ההדפסים נהיו אצלו לסדרות, וחשבתי על המבט המתון הנמשך של פיסארו בתוך הדברים המתמידים, הדומים, המִשתנים מעט, הלא נגמרים, המבט השוקט הדומה קצת למעשֵי הסְדָרוֹת.    

 

                                                 

מוזיאון הבובות ב

המקדש בקיוטו

  

פיסארו

יוֹמנסִפְרוּת 38

 

כמעט הכרח לי ללכת מ״מוֹת וירגיל״ אל ״מעוף היונים מן ההיכל״ של דונלד ברתלמי ובחזרה כששניהם כאן עכשיו, ועונֶג המעבר ביניהם גדול כאילו באמת הכרח המעבר, כי הוא הֱיוֹת כמעט בעת ובעונה אחת בשני קְצָווֹת של יכולֶת ההשֹגה של הסִפרוּת. 

כי ״מות וירגיל״ הוא הסִפרוּת הפרוּשֹה כמו עד אין קץ, משוּכה להגיע עד קצה יכולת המִלים, שאסור לה לתת מָנוֹחַ למִלים, ואסור לה לתאר את מה שאינו נזקק לשְֹפַת-עַד-אין-קץ, והיא כרודפת את הלא מובן והלא מושֹג לעשותם כאילו מובנים ומושָֹגים, כמעט שואפת להיות שירה גדולה, כמעט להיות שירַת וירגיל, 

וכי נדמה שהסיפורים של דונלד ברתלמי משוכים עד קצה יכולת הסִפרוּת להיות [ולא עד קָצֶה דומה לסוריאליסטי] כמו מציגה עובדות, והן בה כמו לא מתקבלות על הדעת ומוכרחות להתקבל על הדעת בעת ובעונה אחת, והן כמציאוּת. 

וכמו הסיפורים ב״חיי עיר״ מפליאים הסיפורים ב״מעוף היונים מן ההיכל״, וגם מצחיקים, כמובן, ואני קוראת אותם שוב. ואני חושבת שבוודאי אקרא שוב על הדורבנים. 

 

״במוזיאון טולסטוי ישבנו ובכינו״, ״יותר מכל מוזיאון אחר, מוזיאון טולסטוי מעורר לבכי...לדוגמא, המאמר הקרוי ׳על מי ללמד את מי לכתוב, עלינו את ילדי האיכרים או על ילדי האיכרים אותנו׳...״ [״במוזיאון טולסטוי״, מעוף היונים מן ההיכל, דונלד ברת׳למי, עמ׳ 10, 12, תרגם משה רון] 

 

                                         

ממי יֵצֶר הרע [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו].

 

ואחרי כן דבר אחר, ״עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (שם /שמות/ ל"ב) אלה אלהיך ישראל״. שוב מעמד הר סיני, אלא מלך גדול זה יצר הרע, וממי יצר הרע, שאלנו, אלא יצר הרע בא ממעמד הר סיני. והם יחדיו, אמר ישראל, כלומר יש קשר בין גילוי ה׳ לעם ויצר הרע. הגילוי מביא את יצר הרע. יצר הרע הכרחי שם. ולא שייך לאדם אלא לרצון של האל להתגלוֹת. ושאלנו בשיחה שלנו על הפסוק ״אלה אלֹהיך ישראל״, כי המדרש מעתיק את הפסוק ממעשה העגל, הפסוק על רצון האדם, אל רצון האל במעמד הר סיני, וראינו כך את ערמומיות המדרש. וחשבנו שיצר הרע אצל אלֹהים, הרצון להתגלוֹת, הוא יצר הקיום שלו. הוא גם היצר המושך אותו אל מה שהוא יוֹצֵר, הלא שָלֵם, להמשיך גם בעַם לא שלם. 

ושוב איש מסכן וחכם הוא משה. וישראל אמר וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר מיצר הרע של אלהים.

 

 

[היום, בגלל ״כולנו אחים״ המצוי עכשיו, המְכַזֵּב עכשיו, נזכרתי בדברי יעקב, ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא״ (בראשית כט), והרי לא אחי אביהָ הוא, וחשבתי שוב על העם הלא שָלֵם, על הצורֶך של עַם להיות לא שלם.] 

 

 

 

ו ד"א עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (שם /שמות/ ל"ב) אלה אלהיך ישראל, ומצא בה איש מסכן וחכם, זה משה, שנאמר (שם /שמות ל"ב/) למה ה' יחרה אפך בעמך וגו', ואדם לא זכר וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. 

 

 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא

 

יוֹמנסִפְרוּת 37 כשקראתי את ״השתקפויות בעין זהב״

 

היה נדמה לי שרוח עמוקה וגם שובבה תִרגמה רוח עמוקה וגם שובבה, והיתה לי הרגשת תואַם הרוחות האלו אף על פי שלא הִכרתי את רוח המקור, אלא כאילו הִכרתי אותה בתוך התרגוּם, וכאילו נהיָתה גם בי הרגשת התואַם כשנענֵיתי מאד לרוחות האלו.   

כך נעניתי לעומקים ולשכבות הדקות ולמהירוּת-התגלוּת הדברים הגמורים, למהירות-הופעתם כמין הכרח [כגון ״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה...״], או כמין דין שנעשה זה מכבר. 

והרי הכרחיוּת הדברים מובנת מאליה במעשיהָ של אמנות טובה, חשבתי,   

 וכך, גם חשבתי שמידת הרֶשַע המופיעה בעומקים ובשכבות הדַקּוֹת הכרחית, כמעט כמידה הכרחית בעולם, ודימיתי לי שהיא עצמה נמשכת ומתמלאָה בַסיפורים של פלאנרי אוקונור, אולי רק בשרירוּת דמיוני, כשראיתי חלקיקֵי הבעה דומים ביצירות האלו. 

סוף ״השתקפויות בעין זהב״ לא הפתיע אותי, כאילו היה גם הוא הכרח, והיה נדמה לי שקארסון מקאלרס היא המרחפת כידעונית, היודעת המוחלטת, ושוב, לרגע, חשבתי על הסיפוּרים של פלאנרי אוקונור. 

וחזרתי וקראתי על הטַוָּס המדאיג, ״תראי...טווס במין צבע ירוק מחריד. עם עֵין זהב אחת ענקית. ובתוכה כל מיני השתקפויות של משהו זעיר, ו...״, כשטַוָּסִים אחרים מן הִספרוּת ומחוצה לה הופיעו לנגד עינַי. 

ועוד המשכתי לחשוב על התרגוּם כי הוא עָדִין מאד.

 

״״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה על מריצת דשן הוא דקר כושי למוות...״

״הם חשו כי יש בה קו אישיות החומק מן העין. למען האמת היתה האישה רפת-שכל במקצת״

״...הציפור עדיין חיה והוא הלם בגולגולתה בפזיזות ואחר כך השיב אותה לידיה של אליסון...״ [הציטוטים מ״השתקפויות בעין זהב״, קארסון מקאלרס. מאנגלית: ענת עינהר. הוצאת כתר]

 

                                                   

 

 

 

 

*

 

 

  

 

 

 

 

 

 

*

 

 

  

 

*

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 36 עוד על הדוֹמים הלא חיים.

 

כשקראתי שוב ב״שִבעה סיפורי דיוקן״ נזכרתי כמובן בדיוקנאוֹת הרומאיים הריאליסטים שנעשו על פי מסכות מוות, וב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, התמונה היכולה להַראוֹת את דמוּת אלֹהים, התמונה שהיא הדומה הלא חי, ובאי-יכולתה של הסִפרוּת להראוֹת את דיוקנאוֹת הציוּר והפיסול, את תמונות הציוּר והפיסול, שהם הדומֶה הלא חי היכול להחריד בדמיונו לחי, בהיותו כמעט הלא חי כחי, המֵת כחי, וחשבתי שהדומה הלא חי, בתמונה האסורה, יָכֹל להחריד גם את אלֹהים. 

וכל כך הרבה תיארה הסִפרוּת את התמונות האלו ויצרה עלילות של הדומים הלא חיים המחרידים האלה ושל החיים המושפעים מהם, ולא הראתה את הדבר האסור ב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, את התמונה עצמה, הדיוקן גופו, הכמו-מת הדומה לחי. 

נזכרתי בסיפור ״הוֶנוּס מֵאִיל״ שהפחיד אותי מאד בימי ילדותי, כאילו ראיתי אז את הפסל ההוא ממש. כמובן, חשבתי, הרי הסיפור הזה ושִבעת סיפורי הדיוקן מראים את הדומֶה הלא חי של הסִפרוּת עצמה כשהיא מתארת דיוקנאות ודמויות ומעוללת את עלילוֹת החיים והמוות של דיוקנאות ושל דמויות, עלילות שהדיוקנאות של הציור והפיסול אינן יכולות ליצור. 

 

 

 

״עיניו השחורות של הישיש המצויר ניבטו לעברו כה מלאות חיים, ובה בשעה כה מתות, שעל כורחו נמלא לבו בהלה...״

״...הנוגה הבהיר, שהלבנה המלכותית הציפה בו את הלילה, עוד עצים את הרושם הבהיר הזה: הבד נעלם, וקלסתרו המבעית של הישיש ניבט מן המסגרת כמו מבעד לחלון״ [הדיוקן, נוסח ראשון, גוגול. תרגמה מרוסית נילי מירסקי]

 

 

״מהיותי עייף במקצת ומיואש מלהעלות על הנייר את דמות-דיוקנה השֹטני של האלילה...״

״מששבה אליה הכרתה, ראתה את המפלצת, או כפי שהיא חוזרת ואומרת, את האלילה מונחת ללא תנועה...ובזרועותיה בעלה, וגם הוא ללא תנועה, אז נשמעה קריאת התרנגול, ובו ברגע ירדה האלילה מן המִטה, שמטה את גופת-המת...״ [הוֶנוּס מֵאִיל, פרוספר מרימה, מכל העולמות מבחר סיפורים, הוצאת יוסף שרברק בע״מ, תל אביב]

                                                   

 

 

מְצוֹדִים גְּדוֹלִים המצווֹת [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

שַבנו היום אל עניין מְצוֹדִים גְּדֹלֽים ואִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וקראנו בקֹהלת רבה ״דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה, ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה שנאמר (שמות י"ט) לא תגע בו יד וגו', ומלט הוא את העיר בחכמתו״, 

ועיר קטנה כאן זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, זה מעמד הר סיני, אמר ישראל, וחז״ל חושבים שבו קיבלו את המצוות, ואלֹהים בנה מצוֹדים גדולים, אלו המצווֹת, ואיש מִסכן וחכם מילט את העיר, זה משה, מילט מן המצווֹת, והמדרש לא פונה להתגלוּת של נתינת תורה אלא אל המצווֹת, מצמצם את מושג התורה למצווֹת, אמר ישראל עוד, וזה מהלך היסטורי של חז״ל בתוך הויכוח על מצווֹת בין ישראל והעמים. כי ישראל נשארו עם כל המצווֹת. והמצוֹדים שבנה אלֹהים הופכים את מעמד הר סיני למעמד המצווֹת. ופאולוס טען שאם תיקון העולם תלוי במצוות רבות כל כך אין סיכוי לתיקון עולם, כי בני אדם לא יוכלו לעמוד בהן. ומשה איש מסכן וחכם ראה מה שפאולוס ראה ומילט את העיר מהמצוות. 

ואלֹהים אמר, אומר המדרש, אתם לא זכרתם אותו, אני מזכיר לכם. אבל כך מזכיר לכם גם את המצווֹת. את האיש שמילט וגם את המצוֹדים. 

 

דיברנו עוד קצת על איש מִסְכֵּן וחכם, כי לא ידענו לגמרי מהו מִסְכֵּן, ונזכרנו גם בעָרֵי מִסְכְּנוֹת, ולא רצינו את הפירוש האומר סוכן, לוקח מִסים, אלא חשבנו על קִרבה לסַכָּנָה, וחשבנו שאיש מִסכן קרוב לסכנה, וכן, שמשה היה תמיד קרוב לסכנה.  

 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא:

 

קהלת רבה. ה דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה, ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה שנאמר (שמות י"ט) לא תגע בו יד וגו', ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר (שם /שמות י"ט/) כל הנוגע בהר מות יומת, ואדם לא זכר וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו'. 

 

 

שמות א: וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה-