יום שני, 28 במאי 2018

הידוּר והִתרפטוּת

...כשחזרתי להרהר בדברים שאֶמה קרַסְנֶר כתבה על כישלונות השירה שלה, דימיתי לי שהיא ראתה את הִתגלוּת הכישלונות כמעט כמו שאדם וחוה ראו את התגלוּת העירוֹם והבושה. אֶמה קרסנר חשבה שהשירה יכולה ליצור פגמים  מזעזעים, שעומקם כעומקו של הגוף, חשבתי, ונזכרתי ששרה כתבה כמה קשה היה לצְפות שאֶמה קרסנר תחלֶה כל-כך וכמה קשה היה להכיר את כולה, ותיארתי לי שהיה קשה גם לראות בה את הרגשת הפגמים המתחזקת שלה, כשעומק הגוף ופרטיוּת השירה התאחדו במחשבתהּ
שרה עצמה עדיין היתה רחוקה מן הראִייה המזעזעת של הפגמים, ואמרה שאפשר לתאר שאֶמה קרסנר נהייתה מאוכזבת ממה שכתבה רק כשנהיתה חלשה כל כך, ושאולי דמדומֵי הידיעה הם שהחרידו אותה יותר מכל דבר אחר. בכל זאת, חשבתי שאֶמה קרסנר, שבמראהָ הצטרפו כמעט תמיד מין הידוּר ופשטוּת, או אפילו הִתרפטוּת, צירפה במחשבותיה את הִתעלויוֹת יופיים של הגוף והשירה ואת הִתגלוּת הבּוּשָה
תיארתי לי שהִצטרפוּת ההִתעלויוֹת והבושה, כמו הצטרפוּת ההידוּר וההִתרפטוּת, היתה בעיניה כמין חוק ידוע לה היטב כל כך, כאילו נוצר יחד עִמה.  


[ י' אמר שהמִלים " וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ " בספר בראשית מופיעות לעצמן, ככתובת על הקיר, וחשבנו שהבושה נבראה עם בריאת הגוף העירום, ושאלנו מדוע מנע אלֹהים מאדם ומחוה את ידיעת הבושה (כשאסר על האכילה מעץ הדעת). האם כדי שלא יראו את הפגם שבעומקם, והאם ראייתם את העירום שלהם היא באופן מסוים גם ראיית העירום של אלֹהים. 
ושאלנו מדוע לא מנע אלֹהים מאדם ומחוה את ידיעת המוות, והרי הבושה והמוות נהיו כרוכים זה בזה כבר כשאסר על האכילה מעץ הדעת (כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת).] 




                                   
                             יוזף בויס       1952


  
    
                     















יום שלישי, 22 במאי 2018

כל הגוּפים, ועוד על צילוּם הכַּתָּבִים.

כשי' דיבר על " וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם" חשבתי על קִרְבַת כל הגופים, של בני האדם ושל החַיּוֹת, ועל כמעט הרגשַת גופֵי החַיּוֹת ובשֹרָן ודָמָן על ידי גופֵי בני האדם, העם, כמעט כאילו הם עצמם הועלו לעולָה. 
לא חשבתי על הרגשַת סִבלן של החיוֹת, אלא על הרגשת היותן מועלות לעולָה, שהיא כמו מין הכרה עמוקה של בשרן ודמן, ונפשותיהן. הכרַת הקִרבה הגדולה.   
ושוב חשבתי על צילום כַּתָּבֵי המלחמה עם גופות המתים, כי יכולתי לראות עכשיו גם את הרגשַת קִרבת הגופים של הכַּתָּבִים ושל ההרוגים המתים, ויכולתי לראות גם את קרבת סִבלם של הנהרגים וסִבלם הבלתי נמנע של הכַּתָּבִים
כשהכתבים הצטלמו עם הגופות הם יצרו תמונה, שבה, היה נדמה לי, הם לא רק מציגים את ידיעתם על המתים ההרוגים, אלא הם גם קצת כמי שהיזו על עצמם מדם המתים ההרוגים.   

[בכתבה על עזה אמר אוהד חמו שכשבעזה רע גם בישראל רע, וחשבתי לרגע שהוא התכוון גם להרגשת קִרבת הגופים ודמיון הצֶלֶם שלנו, ולהרגשת סִבלם של בני האדם של עזה על ידי בני האדם של ישראל. כמובן, יכולתי לחשוב גם שבתוך קרבת הגופים והצֶלֶם כשבני האדם של ישראל סובלים גם בני האדם של עזה סובלים. ]     
    
[ה וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַיהוָה--פָּרִים.
ח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם... [שמות כד].]


                                       
               Toter Mann und Hirschskelett  יוזף בויס  



                                   
צילום הכתבים עם גופות המתים

יום ראשון, 13 במאי 2018

הגינות הקטנות של בית החולים, "גַן החורף", הרוצח בעיר הלבנה ומחשבות האסוציאציות הפתייניוֹת.

עכשיו, כשראיתי שוב את הגינות הקטנות של ביתני בית החולים, חשבתי שהן נראות כמין גינות פרטיוֹת של האדם המטפל בהן, וששיח הוורדים שיש לו שָם מראֶה גם משהו מכמיהותיו ומגעגועיו, ושהוא בוודאי מכיר את כל חיי הוורד הזה, וכדבר כמעט מובן מאליו חשבתי שוב על תיאודור קלוטיוס [Clutius], שטיפל בגן של האוניברסיטה בליידן, ושכנראה צִייר את "גַן החורף" [או את חלקו], ציוּרֵי הצמחים ששימשו את הסטודנטים לרפואה ללימוד בעונות החורף שבהן היה הגן קופא, וכאילו היו לו שני גַנים, כי ציורי "גן החורף", שהחליפו את הגן בימי החורף, הם כמין גַן, המדַמה לו שוב ושוב את הצמחים ואת חייהם. 
קלוטיוס, שהיה רוקח, ושהגיע לליידן מדלפט, קיבל את המשרה באוניברסיטה כנראה מפני שהיה בעל ידע רב מאד על צמחים, ובציורי הצמחים של "גן החורף" נראים ידיעת הצמחים ודמיוֹנוֹת האמנוּת. 
והופיעו גם מחשבות האסוציאציות, הרופפות, המתפוגגות, וחלפו בהן דמויותיהם של הרוקח מ"בטאוויה", הוגֶה מעשֵי הרצח והאחראי להם, ושל הרופא-הרוקח הרוצח בעיר הלבנה, שהגיע לשיקגו בזמן הקמת היריד העולמי, ב 1886, וכינה את עצמו ד"ר ה' ה' הולמס, ולהרף עין של מחשבות האסוציאציות כאילו היו שני הרוצחים האלה קשורים זה בזה, בגלל היותם רוקחים, ואחרי כן ההרגשה שבכל זאת הם קשורים זה בזה, לא רק בהיותם רוצחים אלא גם ביכולת ההשפעה הגדולה שלהם על בני אדם אחרים  וברושמם של תיאורי דמויותיהם ב"פרשת בָּטאוויה" וב"השטן בעיר הלבנה". כי הרוצח מ"בטאוויה" תואר כבעל כוח והתמדה וכמי שסמכותו התבססה על תשתית אידיאולוגית, והרוצח בעיר הלבנה תיאר את עצמו כמי שנולד והשטן בתוכו ושלא יכול אלא להפוך לרוצח, כמשורר הנכנע להשראה המביאה עליו את שירתו. 
כל כך מפַתות מחשבות האסוציאציות, ולפעמים הן זייפניוֹת, אבל רושמן הוא כרושֶם נוף רחוק המואר בְּאוֹר פתאֹם, והנוהֵר אלינו פתאֹם. וכאילו כל פרטֵי הנוף נוהרים אלינו לרגע אחד
ובתוך כל הפרטים הנוהרים אנחנו יכולים לראות גם את פרטֵי צמחי הרפואה, והכמיהות אליהם, והציוּרים, והרַצְחָנִים, ואת הטוב והרע, הגדולים מִמֶּנּוּ, ואנחנו מַכּירים אותם כמעט לגמרי, לרגע אחד.  
    
    
[פרשת בָּטאוויה. סימון לייס. הוצאה לאור תשע נשמות.
השטן בעיר הלבנה. אריק לארסון. הוצאה לאור בבל.
Clutius   עבר מדלפט לליידן ב 1594 ונשכר על ידי האוניברסיטה כדי לפקח ולהשגיח על הגן. הוא הלך לעולמו ב 1598, כשהיה בן חמישים וארבע. ]       


  

                                                     


View of Batavia     Hendrick Jacobsz. Dubbers  1640 - 1676





                                         

                         תומס מורן.היריד העולמי בשיקגו ,Chicago World's Fair   1894  Thomas Moran 

        




           


                     Jackson Park lagoon in Chicago Becomes A Canal Of Venice During 1893 World's Fair

יום שלישי, 8 במאי 2018

מלחמות, מעשֵי הֶרֶג, מעשי עוולה וגאוות הדַּעַת טוב ורע.

ברשימה "מאסטר [או: רב-אמן] של מלחמה: דימויֵי קונפליקט של ליאונרדו דה וינצ'י", ב"גרדיאן", כתב ג'ונתן ג'ונס שרישום ההכנה של ליאונרדו דה וינצ'י לראשֵי שני חיילים בקרב אנגיארי מראֶה את הִשתקפוּת מציאוּת הקרב בעיניו של לוחם זקן, ומביא עמו את הייאוש, הצער וחוסר התחושה של זמן חיים של אלימות
ג'ונס כתב שליאונרדו דה וינצ'י תכנן מגוון של כלי נשק מוזרים ואכזריים, שבהם גם טילים ומכונות ירייה, ושהיה למהנדס מלחמה, ושכל ההתנסויות האלו שֶלּוֹ הזדקקו בעיניים העגומות, בצעקת הייאוש ובעור הקשה של הלוחם השֹורֵד המַר שברישום
לא הובעו ברישום הזה וברישומי המלחמה של ליאונרדו דה וינצ'י תהיות על התחלות המלחמות או מחשבות על הפסקת המלחמות בעולם, חשבתי אחרי שקראתי את הדברים האלה, והמחשבה הזאת נקשרת עכשיו אל מחשבות אחרות, על תיאור מעשי הזוועה ב"פרשת בָּטאוויה". אף על פי שבתחילת הספר מצוטטות המִלים "כל שצריך כדי שהרע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר", מתוארת בו הִתפתחוּת אירועי הרציחות ומעשי הזוועה האחרים ב"בטאוויה" כתלויה גם במקריוּת אירועים אחרים. התפתחות המעשים הרעים והטובים שניהם היתה תלויה גם באירועים לא צפויים, וכאילו היתה עשויה גם מהתפצלויות לא צפויות של אירועים, אבל נדמה לי שמובעת כאן גם המחשבה שאיננו יכולים לראות במלואם את הטוב והרע, שהם גדולים מאד ושאיננו יכולים להכיר אותם לגמרי. 
ובעצם, דַּעַת טוב ורע אינה יכולה לראות אותם במלואם, היא רק יכולה לדַמות לה את מלואם, אני חושבת עכשיו. לפעמים, בגאוותה, היא מאמינה שהיא רואה את מלואם.  
נדמה לי עכשיו שתיאור הציוּר "טבע דומם עם רֶסֶן" של טורנטיוס כ"מטאפורה חזותית קפדנית שפירושה חומק מאתנו" וכ"מספק כליל את המבט ובה בעת שומר על סודו הנעלם" מופיע בספר לא רק בגלל הקשר המסוים של טורנטיוס לאירועים המתוארים, אלא גם כמין דימוי לאי יכולתה המסוימת של דעת טוב ורע לראות את הרע והטוב במלואם.    
נדמה לי שברישומים האלה של ליאונרדו דה וינצ'י וב"פרשת בטאוויה" אין גאווַת הדעת טוב ורע. קצת כמו ב"טבע דומם עם רסן" יש בהם רק דימוי קפדני, שמספק כליל את המבט ובה בעת שומר על סודו הנעלם

["פרשת בטאוויה", סימון לייס. תרגום אנמרי בארטפלד. הוצאה לאור תשע נשמות. ]       

   


                          
   ליאונרדו דה וינצ׳י  The Battle of Anghiari, Study of battles on horseback and on foot

                     ליאונרדו דה וינצ׳י . שני ראשי לוחמים בקדב אנגיארי.   Studies for the Heads of Two Soldiers in the Battle of Anghiari (1504-05) by Leonardo da Vinci. Museum of Fine Arts, Budapest



                                     

                                               d Bridle, JohannesJohannes van der Beeck (Torrentius), Emblematic still life with fagon, glass, jug and bridle
Johannes Torrentius, Emblematic Still Life, signed and dated “T. 1614”, Rijksmuseum

יום שלישי, 1 במאי 2018

המועלֶה לְעוֹלָה היָפֶה [ ".. וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ."]

התמיהה על ההעלאה של האַיִל לעולָה לא נגמרת, אבל מחשבותַי נעות, כמו נגררות, אל דבר אחר לגמרי, אל דמות האַיָּל היפה בציוּר " Cenotaph to the Memory of Sir Joshua Reynolds, " של קונסטבל, וכאילו האיָּל המצויר מסביר לי משהו באיִל שבסבך. והרי האיִל שבסבך לא דומה לאיָּל, אבל המחשבות הנגררות כבר משפיעות עליו, וכמעט מייפות אותו, וכמעט משווֹת אותו לאיָּל שבציור, העומד לבדו ליד המצבה של סר ג'שוע ריינולדס וליד פסלי הדיוקנאות של המתים האחרים, מיכלאנג'לו ורפאל, בין העצים, והמסתכל לאחור כאילו הוא מסתכל אל הסכנה, כאילו הוא עלול להיות הָרוּג. והרי מותו יוכל לצער אותנו כל כך. 
וכמובן, נגררות המחשבות עוד אל יְפִי האיָּלים והאיָּלוֹת כולם ואל הִכָּסְפוּת בני האדם אליהם, ואל הדימויים שלהם שיצרו בני האדם, ואל הרגשות המתעוררים גם למראה הדימויים האלה. 
והמחשבות הנגררות לא מוצקות, יכולות להתפוגג, אבל הן משאירות את רושמן בקפלֵי התודעה. 
י' ואני דיברנו על כך שאלֹהים לא ביקש מאברהם (ולא ציווה עליו) להעלות לעולָה את האיִל תחת בנו, ועל כך שאברהם עצמו חשב להעלות לעולה מישהו תחת בנו, ועכשיו נדמה לי פתאֹם, לרגע, שהתמיהה שלנו על העלאַת האיִל לעולָה מאירה את האיִל באור ההיכספוּת שלנו, ואז הוא נראֶה כעומד לגמרי לעצמו, כנשאר מרוחק אף על פי שהוא עומד קרוב, כלֹא מובן על ידי אברהם וכדמות לא לגמרי נתפשֹת.    

 [האיָּלה בצילום "פוקהונטס" של אנני ליבוביץ היא כמין אחות של פוקהונטס, כשייכת עמה לטבע שבו הן רצות, אבל בעצם הן עטופות בהפרזַת הטבע המצולם, במין זיוּף של התאמַת הטבע הזה, וכאילו היא לא תצטרך להתבונן בטבע כמו שמתבונן האיָּל המצויר של קונסטבל, וכאילו לא יהיה לה דבר ללמוד מן הטבע, כי הכֹּל בו כבר עשוי וגמור למענה.]
           
"... וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ."  בראשית כב.    

[  אַיִל. הזכר בכבשֹים. 
אַיָּל, אייל. שם כללי למשפחה של בעלי חיים מפריסי פרסות ומעלי גרה. 
אַיָּלָה. נקבת האַיָּל
הגדרות מִלון אבן שושן.]

  

                                     
קונסטבל , John Constable 
Cenotaph to the Memory of Sir Joshua Reynolds, , 1836
     
                                                       


פוקהונטס. אנני ליבוביץ.