יום שבת, 22 באפריל 2023

זִכְרוֹן אמנוּת 13 כצל רעיון


האם רק דימיתי לי את הצל ב״שלושה דגלים״ של ג׳ספר ג׳ונס, ובכל זאת כמעט ראיתי שכמעט רעיון כאן מטיל צל, כי דמויוֹת הדגלים כאן כרעיון, אבל הן גם כדמויוֹת מטילות צל בציור קלאסי, דמות דגל מטילה צורתה על דמות דגל מטילה צורתה על דמות דגל, 

וכאילו דגל מראה דגל מראה דגל כאילו בלי הרצון לנשֹגב של האמנוּת, אבל הרי צל כאן, צורת דמות נטבעת בדמות, ואשליית עומקים אל כמעט נשֹגב, באמנוּת פופ. 

 

 

ואף על פי שאולי רק דימיתי את הצל כאן נזכרתי בצל הקיקיון אצל יונה [לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ] ובשיחה עם ישראל על סיבת הצל הזה כי כבר היה ליונה צל הסוכה [וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל] ולמה צל הקיקיון, ובגלל צל צורות הדגלים חשבתי על צל הקיקיון על יונה כי הוא צל צוּרַת הקיקיון, צל צורת מה שאלֹהים זימן לו. קצת כצל רעיון. 

 

 

וחשבתי עוד על הדגלים המוארים לגמרי בלי חשיבוּת מקור האור, ושרירותיוּת הצל אם כך, רק למען יחדור אל עומֶק הציוּר, וחשבתי על האור הידוע בציוּרים של רמברנדט, שהוא לכאורה הפוך מזה של ציור הדגלים, נופל רק על חלקים מסוימים בציורים, אבל גם מקורו חסר חשיבות, חשבתי, כאילו הוא קיים כמעט מעצמו, עצום בקיומו, כאילו יוכל להטיל את צל הגופים אבל כמו-צל-לא-צל סביב, לא צל-הגופים, אלא העומקים הכהים המקיפים את הגופים, העומקים הכהים העצומים, לא שייכים לנפילת האור על הגופים אלא הם עניין אחר של הציורים, הם כמעט עניין המרחקים הלא-נראים של הציוּר. 

 

 

 

 

[ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר.  ו וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל-הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה.]




Jasper Johns

Three Flags 
1958











 

יום רביעי, 19 באפריל 2023

טוב וחביב [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 


על שתי שיחות, על ״חביב שם טוב מארון הברית״ [קֹהלת רבה], על חוזקו של שֵם, ועל ״טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ״, על אפשרות ברורה לדין. ושאלנו על מי חביב, וישראל אמר ארון הברית הוא גילוי של הברית של בני ישראל עם אלֹהים [וחז״ל אמרו שיש בו לא רק לוחות הברית אלא גם שברי לוחות הברית, כי התורה בנויה על הברית ועל שבירת הברית], וכאן, חביב שם טוב, שמו של האדם חזק יותר מהברית, חביב על אלֹהים או על בני ישראל, ואם חביב על אלֹהים הרי אלֹהים מעדיף את השם, את ההגדרה, על פני המעשים שלו, שכאן הם התערבות בעולם של האדם בעזרת חפץ ולא בעזרת שֵם. 

ובשיחה על ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ דיברנו קצת על אחרית ואחֵר, ואחרית הימים היא ימים אחרים, אמר ישראל, ובאחרית דבר יודעים יותר מבראשית דבר, ובאחרית יש הכרעה, וטוב אחרית דבר כי יש בה התרת ספקות. וחשבנו אם כן שבראשית יש משהו קצת דלוח, וישראל אמר שבאחרית יש אפשרות ברורה לדין, אפשרות לדין שעומד בבהירוּת גדולה יותר. 

וחשבנו, כמובן, על רֵאשית העולם, שבה וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, הרֵאשית לא היתה מסַפקת, ואילו היה אלֹהים בורא את הרֵאשית כטובה, כי אז היא כבר כאחרית, טובה, בלי התפתחות, בלי תנועה. 

 

 

אחרי הדברים האלה הלכתי כהרגל כמעט אל הסִפרוּת ואל האמנוּת הפלסטית [המטרידות תמיד] כי הן מגדירות דברים ומבהירות את הדין, והרי הן לא מראות את הנמצאים במציאוּת, כגון העמק שלנו וההרים סביב ושאר הדוממים, והחיים, אלא הן מגדירות את הגדרותיהן ומעמידות את הדין מולן, כמעט באכזריוּת.  

 

 

 

קהלת פרק ז פסוק ח - יח

(ח) ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ:(ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה:(יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י

 

קהלת רבה. ג אמר ר' שמעון בן יוחאי חביב שם טוב מארון הברית שארון הברית לא הלך אלא שלשה ימים, שנאמר (במדבר י') וארון ברית ה' נוסע לפניהם, ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, מנא לן מדוד שנאמר (ד"ה =דברי הימים= א' י"ד) ויצא״

 

יום רביעי, 12 באפריל 2023

יוֹמנסִפְרוּת 34 ״העסק-ביש הזה בויה מרולאנה״


שוב חשבתי על עניין הפרטים הרבים כל כך ב״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״, מין שייכים ידועים לחקירת הרצח וגניבת התכשיטים אבל שייכים בעיקר לאופני הסִפרוּת הזאת, ולרגעים חשבתי שכמה מהפרטים מיותרים, אבל האם לא היה נפגם ריבוּי הפרטים בלעדיהם, והרי הריבוּי הזה הוא כמין אין-קֵץ של הסִפרוּת [המרומֵם את אין-קֵץ חקירת הרצח וגניבת התכשיטים], והיה נדמה לי שהסִפרוּת הזאת שואפת בעיקר אל אין-קץ [אולי קצת כמו ״יוליסס״], וכדבר מובן מאליו אין לה צורֶך שלם לדעת מי הרוצח, אלא רק הצורך להיות העסק-ביש הגדול של הסִפרוּת, עם עניינֵי הרצח והגניבה והחקירה והעניינים הנלווים והעניינים האחרים ועם הסגנונות השונים הגבוהים והנמוכים וזיכרונות התַרבוּת החזקים והרפויים. כל העסק-ביש הזה. 

 

 

״...היפיפיות, בנות ונוס האומללות מהכפר, מוצקות, נטועות על שני טְלָפים, שכל חתיכת בגד הוא חלום בשבילן באור המיובש והאכזרי של היום תחת שמש אוגוסט, בין שזיפי הבר והשלף. כל חתיכת בגד, הרהר פומי, חסד שנידב להן המסתורין, המסתורין המוזהב והערפילי של העיר, הרהר. הבגדים, הפינוקים, הבשמים, בבקבוקונים...נתיך זהב, המפיק אור כה רב בלילה, כמו סמל, כמו רשיון כניסה לטקס אורפיאי, כניסה אל המקום שממצים בו את החיים עד תום. סחף-חושים שאי אפשר לדעת אותו בלי שינחו אותך פנימה, אבל הלב מנבא וחולם אותו בלילות [ריחות שום בהבל הפה], את חיה! חיה תחיי! אילם, עולה...״. העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה, קארלו אמיליו גאדא, עמ׳ 152, 153, תרגם מאיטלקית מירון רפופורט, הספריה החדשה]

 

 

 

[דבר אחר. עכשיו בחזרה שלי אל הספר הזה דמות מוסוליני צפה ועולה לכאן, נלעגת ואיומה.]  

 

 

 



                                                  


יום שלישי, 4 באפריל 2023

שֵם, יום המוות ובית אֵבֶל [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

כמובן, שאלנו על ההשוואה כאן, כי כמעט אי אפשר להשוות שֵם לשמן טוב, ובכל זאת קֹהלת משווה את השֵם, שהוא הגדרת משהו באופן שלם [אלֹהים והאדם קוראים שֵמוֹת], לשמן טוב, שהוא תופעה, וקֹהלת אומר שההגדרה טובה יותר מהתופעה, 

וב״י֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ״ יום המוות טוב מיום הִוָּלְדוֹ, וישראל אמר בהִוָּלְדֽוֹ הגדרה של צֶלֶם חדש, ולמה המוות טוב יותר, כי המוות מגדיר לגמרי את המאמץ של הצֶלֶם המסוים הזה. 

וטוֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה, ואין כאן אָדָם אָבֵל אלא בית אֵבֶל, וכמובן גם עניין הטומאה בבית אֵבֶל, טומאת המוות, ובכל זאת הבחירה כאן בטומאה, וטוב ללכת, לא טוב להגיע, ההליכה טובה ולא ההימצאוּת בבֵּֽית־אֵ֗בֶל, בהליכה יכול אדם לדעת על הטומאה אבל לא יצטרך לנגוע בה. כי יש כאן תכלית הידיעה. ו״וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ״, זאת הידיעה על המוות ועל הטומאה. והוא צריך להתרחק ממוות ומטומאה אבל אין לו מִפלט מהליכה אל בית אֵבֶל, אמר ישראל. 

 

 

[התחלתי לכתוב את הדברים האלה ביום השיבוש הלאומי, ובדִמיוני ראיתי את צורֶך ידיעתו של יום השיבוּש על טוֹב שֵׁם מִ-, על כמעט היקָשרוּת שמו שלו לטוֹב שֵׁם מִ-, לטוֹב יום המוות ולטומאה. והרי דימיתי לי שבשם של היום הזה היתה ידיעה על דברים שכבר נִשתבשו, על השיבוש תמיד, על הפחד מן השיבוש מיום הִוָּלְדֵנוּ עד יום המוות. רק בדִמיוֹנוֹתַי כל זה.]

 

 

 

קֹהלת: ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ:(ב) ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ:

 

 

בראשית א: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה 

בראשית ב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת,