יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

נִרְאֶה את פְּנֵי האמנוּת


[וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת.  

יז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂהכִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁםיח וַיֹּאמַרהַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָיט וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵםכ וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָיכִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָיכא וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּרכב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִיכג וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.  {פ}]


נִרְאֶה את פְּנֵי האמנוּת     
וכאילו לא נוכל לראות את פְּנֵי האמנוּת, כי ראיית פְּנֵי האמנוּת היא כעמידה מול קצֵה כל הנראֶה, לפני היעָלמוּת כל הנִרְאֶה, והיא כמעט כהגעה אל האַיִן. 
פְּנֵי הציוּר ב "The Concert" של ורמיר הם גם פני הדמיונות על אודות קצֵה הדברים הקיימים. ציוּר פְּנִים החדר המראֶה את הדמויוֹת ואת החפצים הוֹגֶה בהתרחקותו אל הלא-נראֶה. 
ציוּרי הפרחים של יאן ברויגל ושל  Abraham Mignon  הם ציורי הפרחים החיים אבל הם גם ציורי טבע דומם. הרחק מצמיחתם של הפרחים. הם חותרים אל הכרַת ההָפוּך מן הצמיחה. 
וכמה קצרה לכאורה הדרך של הציוּר המופשט אל היעָלמוּת כל הנראֶה, אבל גם הוא צריך להגות בהגעה אליה. ציורי "אושן פַרק" של דיבנקורן מראים לנו את ריבוי המחשבות בתוך ניסיון ההגעה. 
והרישוּם, הוא לכאורה רק תחילתם של דברים אבל הוא גם רושמם של הדמיונות על אודות קצוֹת ארצוֹת היקוּם הכמעט ריקות, על אודות קצה הדמיונות עצמם ועל אודות סוֹפָם וסופו של הרישום.   
[הציוּרים שבתוך הציוּר של ורמיר, על הקיר ועל כלי הנגינה, כמעט אומרים לנו ככל שתרחיקו לכת כאן עדיין תהיו בתוך ציוּר. תלכו בו עד כמעט היעָלמוּת הנראֶה.] 

["לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי " שמות לג]  

                                              
ורמיר  

Vermeer The concert  circa 1664

  

                                         

                            "Ocean Park #89," by Richard Diebenkorn,  ריצ׳רד דיבנקורן





                                    
                               

Abraham Mignon - A Glass of Flowers and an Orange Twig -1660s

                                             

                                                                   

                                            

                                    Flowers in a Wooden Vessel   

Jan Brueghel the Elder 1606 - 1607 יאן ברויגל 



                                           
                                 
                                   יוזף בויס







                                                 

                                            

יום שני, 18 בדצמבר 2017

קַיִן אָחִינוּ

...כשהמשכתי להרהר בשיחה ההיא עם פרנק על אודות עונש המוות שנגזר על הצלף מאזורֵי וושינגטון ווירג'יניה, הוא כתב, חשבתי כמובן גם על הציוּרים בנושאי הֶרֶג ורצח, המוכרחים כמעט להציג את דמויוֹת המתים המוטלים, הנִהיים בַּציוּר לבִטּוּיוֹ של המוות. 
המחשבה על הרצון הרב של האמנוּת לתאר את מעשי ההרג מן המיתוסים ומן המלחמות, כתב, עלולה פתאֹם להסביר את הרצון במעשי ההרג עצמם, אבל לא הייתי רוצֶה לזעזע את עצמי במחשבות האלה אחרי שרוב ימַי הורגלתי בעיקר בזעזוע הכמעט נעים שמעוררת האמנוּת. 
ונדדתי קצת במחשבותַי אל תיאוּר ההרג הראשון בספר "בראשית", שאין בו דמוּת המת ובכל זאת תיאור הדָּמִים הצועקים מן האדמה בו דומה מעט לתמונות המראות את מוחשיוּת המוות, ואל הקשר של קַיִן עם אלוהים. כמעט מפחידה אותי המחשבה שרק קין, שהבין את עומק החטא, יָכֹל לחטוא במידה כה גדולה. 
האם כשפרנק  אומר שמעשי ההרג והרצח ושפיטתם הם בלב החיים שלנו הוא מרגיש שאחרי כל השנים שלו כתובע הוא עצמו נמצא כה קרוב אל לב החייםהשיחות שלו אִתנו אינן מבטאות זאת כמו שהשיחות שלנו על אמנוּת אינן מלמדות הרבה על האמנוּת, אבל הן מרמזות על כך שפרנק יכול להכיר את החטאים העמוקים ביותר כמו שאדם יכול להכיר את האמנוּת. פרנק, אחינו, דומה קצת לקין שהתהלך יחידי בעולם עם הידיעה היחידית...    

          
        
                                                     
     
                                          גויה     Francisco Goya, The Second of May, 1808, 1814, oil on canvas, 104.7 x 135.8 in. (Museo del Prado)  

 or “The Fight against the Mamelukes




                                                    
                                                         
                                                      גויה



יום שני, 11 בדצמבר 2017

השפעה וידידוּת.

ד"ר פרדי המבורגר שהזמין את ראוּל דופי להשתתף בניסויי הקורטיזון הראשונים  בבוסטון ב- 1949 חזר והופיע במחשבותַי גם בגלל קִשְרֵי הציוּרים שלו לציוּרֵי דופי. יכולתי לתאר לי איך הזמין את הצייר האהוב עליו לבוסטון אחרי שראה את תמוּנַת הידיים החולות שלו בכתב העת "לייף", אבל לא תיארתי לי לגמרי את קשרי הציוּרים
אבל עכשיו אני חושבת על הידידוּת שלהם שצמחה בזמן שטיפל בדופי, וכשהקורטיזון החזיר לדופי את היכולת לצייר. דמיונוֹת הרפואה והציוּר כמעט נקשרו אלו באלו בעיניהם
אני יכולה לתאר לי את מפגש הדמיונוֹת בתוך הזמן הקצר הזה. הם רוגשים ברגעֵי  המפגש, וכמעט מתמזגים לדבר גדול אחד. ההשפעה שלו עליהם גדולה כל כך. 
דופי צייר אז את "לה קורטיזון" ותרם אותו למחקר מחלות דלקות המפרקים. אני חושבת שהציוּר הזה לא טוב, אבל הוא יכול להזכיר את התקווֹת של דופי ושל הרפואה
ציוּר דיוקן של ד"ר פרדי המבורגר שצייר דופי וציוּר של פרחים שצייר ד"ר פרדי המבורגר נקשרים אליו במחשבתי. אני לא יכולה לראות באופן ברור מאד את ציוּר הדיוקן, אבל נדמה לי שהגוונים הוורודים שלו קרובים לצבעי הציורים האחרים של  דופי, ושהקלילוּת בו מצליחה לחדור אל קִרְבַת הרגשוֹת. דופי המשיך לצייר עוד כמה שנים ומת מדימום פנימי, כנראה בגלל הכמויות העצומות של הקורטיזון שקיבל. 
ציוּר הפרחים של ד"ר פרדי המבורגר נראֶה כמושפע מציוריו של דופי, אבל אין בו עומק ההשפעה. ד"ר פרדי המבורגר פנה אל מחקר הסרטן בשנים שאחרי ניסויי הקורטיזון. הוא הלך לעולמו בבוסטון ב 2001.   
   
  
   


                                                   
                                            

                                       Trente ans ou La Vie en rose by Raoul Dufy (1877-1953.  ראול דופי. שלושים שנה או החיים בוורוד.  



                                                                      
                            Raoul DufyRegatta at Cowes, (1934), Washington D.C. National Gallery of Art. ראול דופי. 



ראול דופי. דיוקן ד״ר פרדי המבורגר. 


לה קורטיזון. ראול דופי


ד״ר פרדי המבורגר. ציור בצבעי מים

יום שני, 4 בדצמבר 2017

לא מטאפורות. ועוד על התמדַת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת.


כמה מזעזעות יכולות להיות המִלים הנראוֹת כמטאפורות ואינן מטאפורות. שאין בהן המעברים בין שְֹדוֹת משמעוּת אלא רק שְֹדֵה המשמעוּת האחד, הקָשֶה. כשהמִלים " קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה ", " גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ו"אֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי" הן לא מטאפורות, הן כמעט  מראות את ממשוּת המציאוּת המזעזעת. כמעט כקורמת עור וגידים.  בה הדמים צועקים מן האדמה, בה קין לא יוכל להיות על פני האדמה, שרק עליהם יירָאֶה לאלֹהים, שבלעדיהם יהיה נִסְתָּר מאלֹהים, ובה הנפש נשפכת, כמו הדם. 
כששדות המשמעוּת עומדים לעצמם בלי רַכּוּת המעברים של המטאפורות, נדמֶה שהם מראים את עַזּוּת כל הנמצָא. החיים, הדוממים וחומריהם. 

התמדַת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת, הנראית כהתמדת רעיון ידוע מכבר ומשומש כל כך, היא בעינֵי ה"רדי מייד" התמדַת הטענה על האמת של כל הנמצא בעולם, אני חושבת עכשיו. כמובן, יש לו גם טענות אחרות, ידועות, אבל בטענת האמת הגדולה של כל הנמצא בעולם הוא כמו מגדיל מאד את האמנוּת. לא בכמיהת הציוּר והתמונות האחרות של האמנוּת אל הלא מושג, אלא בהשגַת כל הנמצא. 
ובכל זאת, כשהחפצים והגופים מן הנמצא מוצבים בגלריות ובמוזיאונים, הרחק מתפקידם במציאוּת, הם מתקרבים קצת בתפקידם אל התמוּנוֹת של האמנוּת.   


"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" [בראשית ד]
"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, " [בראשית ד]
"וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה " [ שמואל א]





Goldschmied & Chiari, Where Are We Going to Dance Tonight?    Museion, Museum for Modern and Contemporary Art in Bolanzo, Italy. i
חלק מן המיצב.
[נדמה שעובדי הנקיון במוזיאון שבטעות זרקו את המיצב לאשפה בעצם ראו בו את השגת  ממשות המציאות. ]  






                                             
                          Goldschmied & Chiari, Where Are We Going to Dance Tonight.