יום שני, 3 במאי 2021

אומות העולם יבואו [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

כי כל דִכפין הוא אומות העולם, ואין כאן הזמנה אלא עובדה, אומות העולם יבואו לאכול את קרבן הפסח, וזה חלק מויכוח עם הנצרוּת על הגאולה, תיקון עולם, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי ביציאת מצרַיִם נועד להיות תיקון עולם, מטרתה תיקון עולם, והרי תורת ישראל היא לפתור את בעיות העולם ולא את בעיַת ישראל. ודיברנו על ״לֵך לךָ״ ועל ההליכה למצרים שהם כנגד מגדל בבל שבו בני אדם תיקנו עולם לשפה אחת ולאִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, אבל גם קלקלו כשרצו לעשות להם שֵם ולחבר שמַיִם וארץ, ולֵך לךָ הוא הפוך ממגדל בבל, הוא רצון אלֹהים בארצות שונות ואומות, ואז רק בהליכה על פני הארצות, מארץ לארץ, אפשר לעשות תיקון, ולכן אברהם הלך ולכן גם ההליכה למצרַיִם, והתיקון צריך להיות למען בני האדם כולם על פני האדמה, גם ב״ארץ לא להם״, והם צריכים לחזור לארץ ישראל בלי הרגשה שהאדמה שייכת להם. ולכן אלֹהים אמר לאברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, לא לאחוז בה. ולכן ״עבד היית״, אין לך אחיזה באדמה, צריך להיאחז ולא להיאחז בעת ובעונה אחת, אמר ישראל, ואתה צריך שיהיו אומות אחרות. ‎

ו״כל דִצריך...״, שהוא מעַם ישראל, ושהוא חייב, כי חובה לצאת ממצרַיִם, ואם ״יִפְסַח״ הוא כַמעשה של אלֹהים שפָּסַח על בתי העִברים, הרי הוא כמדלג וחייב להחליט למי הוא משתייך, להחליט אם הוא פוסח או לא פוסח, וחייב להחליט שהוא פוסח. 

 

 

[הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.]

[בראשית: וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם 

 

כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם]

יום שבת, 1 במאי 2021

ניסה את הדבר

 

חשבתי שוב על יעקב ששמר את הדבר [״וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר״ ] כשקראתי בהגדרות המִלים שכתב ד׳ את ״קִוָּה - רצה בלי לנסות״, חשבתי פתאֹם ש״שָמַר את הדבר״ הוא קיווה לַדבר, כי קיווה לייעודו הנבחר של יוסף, כאילו קיווה שהוא ואֶחָיו של יוסף יבואו להשתחוות ליוסף, אבל הרי לא קיווה אלא ניסה כששמר את הדבר, כאילו ניסה בלִבּוֹ להשתחוות ליוסף וניסה להגיע עד סוף זמן השמירה, אל ההשתחווּת הממשית. 

קראתי עכשיו גם את תיאור הרכבת לחרטום שכתב תומס מאן, ולרגע היה נדמה לי שהנסיעה שלו למצרַיִם ולארץ ישראל למען הכתיבה של ״יוסף ואחיו״ ותיאור הרכבת שייכים לתקווה של כתיבת הסִפרוּת הגדולה הזאת, אבל הרי הם בעיקר מה שניסה, אני חושבת, כי הנסיעה למצרים ולארץ ישראל והלימוד של ספר בראשית [ואולי גם של מדרשים] הם מה ששמר בלִבּוֹ עד ההגעה אל קצה גודֶל הכתיבה. 

ונדמה לי שבתיאור הרכבת, ״כפי שרכבת היוקרה הלבנה בעלת החלונות הכחולים נושאת את נוסעיה אל עבר חרטום דרך הישימון, מפלסת את דרכה בין הגבעות צרובות החמה, מבשרות המוות, של המדבר הלובי והערבי...״, התיאור השמור בלִבו, כבר התחילו וצצו הבור שהוא בור הקבר ב״יוסף ואחיו״ ושמכיל גם את ״מושג הבאר וכמו כן את מושג בור הכלא, ושזה קשור כל כך אל בור השחת הוא גיא-צלמוות, משמע מַלכוּת הרפאים, עד שנעשו בור הכלא וארץ תחתיות כעין שניים שהם מחשבה אחת...״ ו״כי ההרגל לראות את מצרים כתחתיות ארץ ואת יושביה כאנשי שְאוֹל טבוע היה בו מבטן ומלידה״, התחילה וצצה ההגעה הגדולה.     

 

 

[בראשית:  וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוות לְךָ, אָרְצָה.  לז,יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.  

 

...לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מה,ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד]

 

[1. ״מושג הבאר וכמו כן את מושג בור הכלא...״. מתוך ״יוסף ואחיו״, תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול, הוצאת ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.      

2. ״כפי שרכבת היוקרה הלבנה בעלת החלונות הכחולים נושאת את נוסעיה אל עבר חרטום...״ תרגם ערן הורוביץ]

 

יום שני, 26 באפריל 2021

אנינות [שיחות עם ישראל פיבקו על הגדה של פסח]

 


היום שאלנו אם התחלת ההגדה מנסה להוביל אל כל מה שיהיה בהגדה, ההתחלה שיש בה לחם עוני הקשור בעם ישראל וכל דיכפין שהוא על כל האומות, ובני חורין לאו דווקא מישראל ולאו דווקא בקשר ליציאת בני ישראל ממצרים, ויש בה השתא שהוא בעצם כל שנה, כי הוא נאמר כל שנה, כל שנה עדיין עבדים וכל שנה אומרים שיהיו בני חורין, ואם כך הם לא נהיים בני חורין. וכך גם בעניין ארץ ישראל. 

ובהא לחמא עניא יש מין פיתוּל, אמר ישראל, כי חוגגים את פסח אבל עם הדגשה של חג המצות. ואכילת מצות היא אכילת לחם, להזכיר להם שהם בעצם ממצרַיִם, שהיא הארץ שבה האדמה כבר לא ארורה [אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכְלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ בראשית ג], כי יש בה שפע מים והלחם גדל בקלות. אם כך במצרים יש לחם טוב יותר, אמר, וההגדה אומרת אתם תזכרו לחם עוני כי הייתם עבדים שם, ואם כך גם אומרת אני רוצה שתתגעגעו ללחם הזה של מצרים, ומצרים המושווית לגן עדן של אלהים [כְּגַן־יְהֹוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם], ושאליה הם באו, היא הארץ שהם לא מפסיקים להיות שייכים לה כשהם צריכים כל שנה לאכול את הלחם שאכלו בה.

וקראנו בתלמוד על המצה שהיא לחם, שהיא לחם עוני שנאכל באנינוּת. לחם של אבֵלים, ואכילת המצה אם כך היא זיכרון אֵבֶל, אֵבֶל על יציאת מצרים, ולמה להתאבל על יציאת מצרים, ולמה עם ישראל לא שמח לצאת ממצרים. בגלל המאבק בין מצרים, שהיא כגן יהוה, לארץ ישראל, והיציאה ממנה היא עזיבת גן עדן, וגן עדן כזה הוא כמו מחוץ לזמן, וכן, היאור הוא ממלכת הארץ ואילו בכנען ממלכת השמים, כי ״ונתתי גשמיכם בעתם״, תמיד ספק אם הגשמים יבואו בעִתם, תמיד אתה תלוי בשמים, באלֹהים שיחליט על הגשם, ואילו במצרַיִם תמיד מים.

ואֵבל הוא ידיעת יש שנהיה אַיִן והגעגועים ליש, אמר ישראל, וכך יציאת מצרים היא אובדן עצום של מלכות ארץ. וזה אֵבֶל גדול. 

ואכילת לחם עוני ואנינוּת היא בשביל זיכרון טעם הלחם של מצרַיִם, ובעצם הגעגוע להיות שוב עבד במצרַיִם, וכך מתחילה ההגדה, בגעגוע למִצרַיִם. 

  

 

[הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לו עמוד א 

תלמוד לומר +דברים ט"ז+ לחם עני - מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא? - מי כתיב לחם עוני עני כתיב. - ורבי יוסי הגלילי: מי קרינן עני? עוני קרינן. - ורבי עקיבא: האי דקרינן ביה עוני - כדשמואל, דאמר שמואל: לחם...]

יום חמישי, 15 באפריל 2021

בעניין הבְּכוֹרוֹת. [שיחות עם ישראל פיבקו על הגדה של פסח]

 

אחרי כן דיברנו על "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור" שבמִשנה [ובהגדה]. יש כאן ביטול של קורבן הפסח, אמר ישראל, כי חייב לומר כדי לצאת ידי חובה, לא מוכרח לאכול, ויש כאן מִלים, שאין כמעט  גבול לפרשנות ולדרש שלהן, כלומר המִלים חזקות יותר מכל השאר. 

וזאת גם קריאת תיגר על כל ההגדה הארוכה, כי רבן גמליאל מנסה למקד את כל הסוגיה בסמלים, שהם אינסופיים, במִלים שנהיות סמלים אינסופיים. 

ויש כאן פרשנות של רבן גמליאל עצמו לפסח מצה ומרור, ואם זאת הלכה למה יש כאן פירוש, מִדרש, אמר ישראל, והרי המִשנה לא דורשת את ההלכות, והשפה כאן היא דווקא של מדרש אגדה [וכאילו יש פה סיפור, שהוא מתאים לאשליה שבליל הסדר, חשבנו], ו"על שום שפָּסַח על בתי אבותינו" הוא כביכול לא על הסיבה של פֶּסַח כי כל מהוּת פסח היא קורבן פסח ואילו שפָּסַח הוא בעניין הבכוֹרוֹת, אלא רבן גמליאל עושה כאן מהפכה ואומר פֶּסַח קשור לא רק ליציאת מצרַיִם אלא למעמד עַם ישראל, הִדהוּד ליום אחד שאלֹהים עשה להציל את הבכורות של ישראל לפני שהרג את הבכורות של מצרים, ולא ידע להבדיל בין בכורות בני ישראל ובכורות מצרַיִם [ולכן סימנו לו את הבתים]. ודיברנו על הקשר של זה לקין והבל ולהבאת הבכורות כי הבכור צריך להיות הקורבן. ופסח הוא חג הצלַת הבכורות, אומר רבן גמליאל. ואלֹהים צריך להבין שיש שני אלֹהים, גם זה של מצרַיִם, והוא שווה לו, כמו שהבכורות של מצרַיִם שווים לבכורות של ישראל [גם ב"..בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל... הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"], וכך פֶּסַח הוא גם חג השוויון שלנו עם המצרים. 




[משנה פסחים: רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה:]     

[

שמות: יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם ...

שמות כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹהכֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵלכג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ]

[בראשית: ד,ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָהד,ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹד,ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה;]


יום שישי, 9 באפריל 2021

גְּנוּת ושבח [שיחות עם ישראל פיבקו על הגדה של פסח]

 


התחלנו בעניין הגְּנוּת, בצורֶך בגנות, כאן במשנה "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח...". ומתחיל בגנות הוא על פי דעת הבן אבל האב מתחיל בגנות, והגנוּת והשבח הם חובה, והגנוּת היא על הרע שבעבר, והמִשנה אומרת אסור לעמעם אותו. ולכן מתחיל בגנוּת. והגנות היא על דברים ביציאת מצרים, ובעצם כל יציאת מצרים שייכת לגנות כאן, אמר ישראל בשיחה שלנו, ולמה מסיים בשבח, בשביל העתיד לבוא, אבל אין לדעת בוודאות מהו סוף השבח, כי לא ידוע מה יהיה והשבח יכול בעתיד להֵהָפֵך לגנוּת. 

ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה, הוא צריך לדרוש את הפסוקים האלה, אומרת המִשנה, לפרש אותם, כדי למצוא את המקום שאתם עומדים עכשיו, גם הקורבן. ולפנֵי "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב" ואחרָיו הפסוקים על הָאָ֔רֶץ אל מול הסָפֵק על הארץ, "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ ... וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ: (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן...וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים...(ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְקֹוָק֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל...(ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ..."[דברים כו]

ודיברנו על ארמי אובד אבי שבהגדה הוא לבן הארמי וחשבנו גם על פֵּרוּש שבו הוא אברהם שלא חזר לארם אלא ירד למצרים, ובשניהם סָפֵק בארץ, כי ב"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה" אתה מספר לכהן למה לאבותיך לא היה קשר עם הארץ, למה הם לא רצו את הארץ וירדו למצרַיִם. כאן, בספר "דברים", אדם מביא מפרי הארץ לכהן ואומרים לו יש סָפֵק ברצון ובצורך בארץ הזאת. 

ודיברנו קצת על לבן בהגדה, שביקש לעקור את העם כולו, את הדימוי של העם הזה, הקשר שלו אל הארץ. ולבן הוא בעצם מאבותינו [סב של בני יעקב], והצליח לשכנע את יעקב להישאר בגולה [וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָֽרְךָ֛ עָלַ֖י...], וניסה להשמיד כך את הדימוי של "לֶךְ־לְךָ", שהוא הקשר של שם אלֹהים והעם, ואם כך דמותו של לָבָן עצומה, אמר ישראל, ושמו לָבָן, כצבע בגדי הכהנים, והוא האלטרנטיבה לכל הדימוי של העם הזה [וההגדה הגדירה את הגנות בו ולא המשיכה אל השבח שלו].



[משנה פסחים פרק י  

מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:]          


יום ראשון, 4 באפריל 2021

עוד על הדוֹמים הלא-חיים באמנוּת

 



נדמה שקַל כל כך לראות את הנוֹרָא שבדומים הלא-חיים של האמנוּת הפלסטית וכמעט קשה לראות את הנורא בדומים הלא-חיים של הסִפרוּת, וכמעט קשה בעצם לראות שהם הלא-חיים, כאילו החיים עצמם הם הנמצאים בתוך הסִפרוּת. אבל הרי רק כאילו, כי כל מה שיש בסִפרוּת הוא הדוֹמֶה הלא-חי, העומד לעצמו. אבל כמעט כנגדנו. 

אני חושבת שוב על "יוסף ואחָיו" של תומס מאן ועל דמות יוסף שלו שגם היא הדומֶה הלא-חי, ושכאילו אפשר בצעד אחד קטן לעבור אליה מיוסף של ספר "בראשית" כי קל המעבר מדְמוּת אל דְּמוּת [ובכל זאת אולי היה גם יוסף חי, שספר "בראשית" מכיר], ושהיא לגמרי מחוץ לכל חי, וש"חייה" בתוך הסִפרוּת הם הדומים הלא-חיים, ואני חושבת גם על כעסם של בני עירו של תומס מאן כשחשבו שהוא כתב עליהם ב"בית בודנברוק", עליהם ממש, ואולי לא ראו כלל את אי-החיים שבדמויות הדומות של הסִפרוּת, את מה שבאמת יכול להחריד בקרוב-הרחוק הלא-חי

ובאיזו קַלוּת בוודאי ראו הרומאים את הנורא בתוך הדיוקנאות המפוסלים של בנֵי משפחותיהם שהלכו לעולמם, הדיוקנאות שנעשו על פי מסכות המוות שלהם, שהם הדוֹמים הלא חיים, שמעולם לא היו חלק מן הגופים החיים, מדמם, מבשרם. כמו מַרְאוֹת האמנוּת כולה. 


[בתמונה למטה: "תיירים" של דוויין הנסון. הדומים הלא-חיים, הלא-מתים. ]




                                                                 






Duane HansonTourists



יום שבת, 3 באפריל 2021

...וזה שונה מהשיח אצל אפלטון, שהוא עִם הפילוסוף, עִם מחשבה שתכניע את המחשבות האחרות [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה של פסח].

 

בשיחה על "וכאן הבן שואל את אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו" אמר ישראל שעל פי המִשנה כאן אין צורך בהגדה, שבה השאלה ידועה מראש, מקובעת, וכבר אינה שאלה. 

וכאן במִשנה, הדעת שיש בבן היא שיש זיכרון, לא זיכרון העם אלא זיכרון האב, וזה שונה מהשיח אצל אפלטון, שהוא עִם הפילוסוף, עִם מחשבה שתכניע את המחשבות האחרות. ויש כאן גם לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כי האב צריך להבין את דעתו של הבן, כי יש כאן הצורך של הזיכרון לפגוש את העתיד, וכוס שני הוא הסימן שהעתיד מתחיל לבחון את העבר, כשהבן מיַצג את העתיד והאב את העבר. לא החכם מייצג את העבר, ולא הזיכרון של העם, אלא זיכרון של אדם מסוים, האב. והמִשנה עוסקת כאן בזיכרון מצטבר מניסיון ולא מהבנה

ועוד דבר כאן, כי אם אין בו דעת הוא לא שואל, ואביו מלמדו, ואביו כאן שואל מה נשתנה, ויכול לשאול רק את מה שהיה בדור שלו, מה שכבר הִכיר בעבר, ולא את מה שיהיה, אמר ישראל, וזה כבר אובדן השיחה, אבל הפרשנוּת של שיח החכמים היא הדומָה לשאלות שהיו יכולות להישָאל. 

אחרי כן המשכנו אל המסתתֵר מאחורי מה נשתנה. 



[מִשנה פסחים פרק י    משנה ד

[*] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:]          



יום שלישי, 30 במרץ 2021

דָּם וְעוֹר מחוּץ לגוּפים. הדוֹמים הלא-חיים.

 

  

הדם שבכל ארץ מצרַיִם והעוֹר שבכותנות העוֹר שעשה אלֹהים הם מחוץ לגופים החיים, ולא נלקחו מן הגופים, והם עומדים לעצמם, אבל נדמֶה שהגופים החיים רואים בהם משהו מדמותם שלהם, ונדמה שכמו הדם שמחוץ לגופים שיָכֹל להחריד כך כותנות העור יכלו להחריד, כי כמו הדם הן הדומֶה הלא-חי, וכמעט הדמוּת הלא-חיה של הגוּף, ואני מדמה שכאשר אלֹהים עשה לאדם ולחוה את כותנות העור הוא גם החריד אותם, כי הם ראו אז לא רק את העירוֹם שלהם אלא ראו לראשונה גם את הדמוּת הדוֹמָה הלא-חיה שלו. אני מתארת לי כמה נעימוֹת היו להם חגורות עלה התאנה, ואיזו חרדה גדולה צמחה בהם בגלל העור הדומֶה הלא-חי, שהוא כבר לא גילוּי הבושה אלא גילוּי דמוּת הלא-חי, כמעט כרעיון מותם שלהם, נוגע בהם, וכבר מכַסֶה עליהם. 


[וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות, ז'

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹרוַיַּלְבִּשֵׁם. (בראשית) 

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.(בראשית)



יום שישי, 26 במרץ 2021

מסע. מקום. "מִמָּקום של...". אנוכי. [2]

 

חברת "אמזון" שאלה אם אני מעוניינת ביומנֵי המסע המודפסים של קפטן קוק. חשבתי שקפטן קוק בוודאי לא תיאר לו באיזו קַלוּת תעקוב "אמזון" אחרי קוראֵי היומנים שלו בעולם כולו, אבל בעיקר חשבתי שהוא, כנראה, גם לא תיאר לו את כל המסעות והמקומות העכשוויים בתוך הרגשות ובתוך המחשבות, המסעות והמקומות של הפנימיוּת של האני החדש, ולא תיאר לו שהמִלה "מָקוֹם", שתיארה את מה שקיים ונמצא בעולם באופן תמידי ואפילו את אלוהים, מתארת עכשיו גם את הפנימיוּת של האדם העכשווי, שרגשותיו ומחשבותיו שלו הם בעלי חשיבות עצומה כל כך בעיניו, הם המקום החשוב והמרומָם כל כך. כי הפְּנים הלא צנוע כבר לא רוצה לראות את מסעות העולם ואת מקומותיו בתוך המרחק כדבר שלא ישֹיג עד תומו, אלא הוא רוצה לראות אותם בתוכו. עכשיו הוא כבר כמעט יכול לקרוא לעצמו "אנוכי", כאילו הוא עצמו גדול כל כך והכל נמצא בו. 

ואולי טעיתי. אולי השֹפה החדשה של האדם העכשווי אומרת "ממקום של עֶצֶב", "ממקום של חֶמלה", "ממקום של הבנה", "ממקום של אהבה", ולא "אני עצוב", "אני חומל", "אני מבין", "אני אוהב", לא מפני שפנימוֹ של האדם העכשווי מרומֵם את עצמו אל דרגת מי שהכֹּל קרוב אליו כל כך, שהכל בּוֹ, אלא מפני שהאדם העכשווי, המְדַמֶּה לו שהוא חייב להבין את כל רִגשותיו שלו עצמו, לא יכול להביע את מה שנשאר לא לגמרי מובן. 


עכשיו חשבתי גם על עניין העַבְדוּת, והחֵרוּת, ו"החֵרוּת הפנימית" שלנו, כי העבדוּת בעולם הגדול ובזמן הגדול המשֹתרע זועקת תמיד ["וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה"], אבל "החירות הפנימית" העכשווית לא שומרת בתוכה את הזעקה הגדולה בעולם ובזמן, כי עַבְדוּת הפְּנִים שלנו וחירוּתוֹ גדולות ומרוממוֹת דיין בעינֵי העכשיו.    

 


יום חמישי, 25 במרץ 2021

אל דמוּת המִשְתֶּה של אפלטון, וההִתרחקות ממנה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה של פסח]

 


עוד שיחות ממרחק, על ההגדה. היא לימוד מדרשי של יציאת מצרים, והפיכת המדרש לפופולרי, מה שמנוגד לאופי המדרש, אמר ישראל בתחילת השיחה שלנו, והיא הולכת אל דמות המשתה של אפלטון, ויש בה ניסיון להעתיק את החֵרוּת היוונית-רומאית ב"מסובין", כערב שיחה של האזרח החופשי העשיר ברומא. אבל היא מתרחקת מזיכרון השיחה [כאן, גם של הורים וילדים], והיא רק זיכרון שיח החכמים. 

ואחרי כן קראנו בַּמִשְנָה מסכת פסחים פרק י' מ"ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב...", שיש בה הסבה כמו במשתה הרומאי, וישנו הדיון בארבע הכוסות, שהן תפניוֹת התוכֶן של הסעודה, ודיברנו על הגדרת הזמן כזמן קדוש, ושאלנו מה יש ביין שצריך לברך עליו ושהוא תוספת ליום, וישראל אמר היין הוא במעבר של תודעה ואין תודעה וכאן במִשנה היין הוא הניסיון להביא את האדם לתודעה חדשה, וכל מאמץ החג [והשבת] הוא לעשות משהו שהוא קצת אשליָה. וחשבנו שהמשנה אומרת שחג פסח הוא זמן של זיכרון אבל גם של אשליה. ויש כאן שאלה אם האשלייה מתחילה ביין או בתודעה של הברכה. כי אם אדם מקדש את היום הוא מכניס למציאוּת תופעה שהיא לא במציאוּת, כי קדוּשה של היום היא לא במציאוּת, והיא הרחקה מן התפישה. וישראל אמר האידיאה קודמת למציאוּת בבית שמאי, ואצל בית הלל יש צורך להתחיל ביין כדי להגיע אל התודעה הנסתרת, אל קידוש היום. 

ואחרי כן דיברנו קצת על "גופו של פסח" ["ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח"], שהוא קורבן פסח, שכאן הוא במקדש להבדיל מקורבן פסח במצרַיִם שהיה בבית, ושהיה קורבן לא לאלֹהים אלא לעם, כאילו העם הוא אלֹהים.


ובשיחה הנמשכת למחרת על "וכאן הבן שואל את אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו", ועל אי-הצורך בהגדה על פי המשנה כאן.     



[משנה מסכת פסחים פרק י

משנה א

[*] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי: 

משנה ב

[*] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום: 

משנה ג

[*] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח: 

משנה ד

[*] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה: 

משנה ה

[*] רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה: 

משנה ו

[*] עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל: 

משנה ז

[*] מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה: 

משנה ח

[*] ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו: 

משנה ט

[*] הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפגול והנותר מטמאין את הידים בירך ברכת הפסח פטר את של זבח בירך את של זבח לא פטר את של פסח דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו:

סליק מסכת פסחים]    

...


*







[

יום שבת, 20 במרץ 2021

עוד על "הדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", והאמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה [2]


בגלל הדם ביַבּשת ובכל ארץ מצרים חזרתי אל המחשבות על האמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה, כי הדם המופיע אינו מאיים מן השמַיִם אלא הוא רובץ בארץ, ואפשר להסתכל עליו כמעט מלמעלה, קצת כמו על האמנוּת שעל הרִצפה, והוא כמין תמונה תחתונה, תמונת הקרקעית שלנו. 

ונדמה שכאשר הוא מופיע כתמונה תחתונה כולו נראֶהואף על פי שהוא החומר העומד לעצמו בארץ, מחוץ לגופים החיים והמתים, וכמעט זר, הוא גם החומר הכמעט קרוב לנו, והרובץ אִתָּנוּ בארץ. וכמו האמנות הנִפרשֹת על הרצפה, כשהוא נפרשֹ על הארץ הוא מצליח להיות מוחשי כל-כך בעת שהוא גם שואף אל הערטילאיוּת של התמונות. אז, הַרְגָּשַת הזוועה שלנו נעה בין האמונה בַמוחשיוּת שלו ובין האמונה בערטילאיוּת התמונה. 

וכך, כשהוא ביַבּשת ובכל ארץ מצרים, הוא גם מסביר קצת את הרגשת הביטחון של האמנוּת המשֹתרעת על הרצפה, שאין בה האִיוּם הנִשֹגב שיש לאמנות שעל התִקרוֹת, ואין בה העמידה מולֵנו וכנגדנו שיש לאמנוּת שעל הקירות, ושבכל זאת, כשהיא משֹתרעת על הרִצפה היא זוכה במבט-העל שלנו על מה שנראֶה כיַבּשת שלנו, כשטחים העמוקים של חיינו, כשִטְחֵי-הַדָּם שלנו. 


[אולי הדם בכל ארץ מצרים מופיע כראשון במכות מפני ששטחֵי הדם העצומים הם כתמונה עם רושֶם הרעיון ועם זוועַת התמדַת הרעיון.]        


"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת." [שמות ד']

וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם...וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם." [שמות, ז']