יום חמישי, 30 בדצמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 17. משהו על הסיפור ״סקסמניאק״




״...כל פעם שאנחנו שוכבים אני מדמיין פתאום שאת הבת שלי״.  

״...והיא אִמו העירומה הקושרת אותו אליה...״[ מתוך ״סקסמניאק״, אף יהודי. ענת עינהר] 

 

אני קוראת אותו שוב ו‎כמעט רואָה מה יש בו, היש הזה שאפשר להחזיק בו ואי אפשר להחזיק בו, וכאילו אפשר להחזיק במין נדידה ממנו אל מחשבה על גילוי עריות ואי אפשר להחזיק בה, אבל אני מנסה להחזיק בה, כי היא מראָה לי משהו ממנו. 

כמו גוּף ברור נוגע בגוּף ברור וכמו גוף ברור נוגע בגוף לא ברור, כמעט לא-גוף, אבל קרוב כל כך, הוא היש בסיפור, אני חושבת.  

 

 

[הציטוטים מ״סקסמניאק״, אף יהודי, עמ׳ 71, 73,  ענת עינהר, הוצאת דביר. הקשרים.]  


 

 

יום שני, 27 בדצמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 16. הדומֶה לגורל.

 


האם רק דימיתי לי שפונטנה יצר ב״ללא תקנה״ גם הרגשת טרגדיה שגורל נגזר בה? כי לא מקהלה יודעת-גורל כאן אלא לִבה של כריסטינה ״ניבא לה רעות לנוכח השינוי, כה רעות...״ וצחוקו של הולק הוא שטען ״אבל הרי לא תבקשי שלא אבנה את ׳הטירה שעל הים׳ שלי רק משום שבטירה סִפרותית על הים, אפילו שאוהלנד הוא מחברה, נשמעה קינה מן האולמות?״. 

ובכל זאת אני רואה את הדומֶה לגורל נגזר, לא בידיעַת מקהלה, אלא בידיעת הסִפרוּת שבה קינה בטירה סִפרותית על הים מופיעה שוב, ביצירה אחרת. הדומֶה לגורל, שהספרוּת גוזרת על עצמה. 

 

[וכמה נמשכת אני לחשוב על דמיוֹן העֶצֶב שלי על מות אֶפי בריסט לעֶצֶב על מות כריסטינה. מחוץ למעשֶיהָ של הסִפרוּת. רק העצב שלי.]  

 

 

 

[הציטוטים מ״ללא תקנה״, תיאודור פונטנה, עמ׳ 8 , 9, הוצאת אפרוח,  תרגם מגרמנית רועי כנען.]

 

 

יום שבת, 25 בדצמבר 2021

בִקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]


להסתיר את דבריו הסותרים זה את זה. כי הסתירה כאן היא בדברי חוכמה [לא בדברי תורה], אמר ישראל, וחז״ל, שרוצים בחכמתם להיות מסוגלים להגדיר את החיים, רואים שספר קֹהלת, בדברי חוכמה שלו, לא מצליח לעשות זאת. ויש חשש למהות אלֹהים דרך החוכמה. ובכל זאת הם אומרים תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, כי הם רואים בו את הניסיון להחזיק יחד את התורה ואת החיים והסתירות. 

אבל ב״תחילתו דברי תורה - דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״ הם לא מראים את תחילתו אלא את פסוק ג׳, והספר נלקח בגלל תחילתו, לא בגלל פסוק ג׳. ובתחילתו ״דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם״ ואולי גם ״הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת״, וכוחו של ספר קֹהלת לא בגלל דברי תורה שבו אלא בגלל קֹהלת [עם המטרה להקהיל?], ואולי בגלל הבל, שהוא כמעט שווה לדברים [בדיבור], ומהדהד את דברי קֹהלת עצמו. [וכך, כל מה שנאמר בספר קֹהלת הוא הבל הבלים.]  

ועל ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״ אמר ישראל הרי התורה עוסקת ביתרון האדם [בניגוד למיתוס היווני האומר העיסוק של העולם הוא באלים שמייצגים את חוקי הטבע. התאוגוניה כולה אומרת זאת]. באופן קבוע יש לו יתרון בתוך העולם, יתרון על אלֹהים.    

 

[תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב   

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, תחילתו דברי תורה - דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש]

[קהלת פרק א

(א) דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם:

(ב) הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:

(ג) מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:]

 

יום שבת, 18 בדצמבר 2021

התחלת שיחות על קֹהֶלֶת עם ישראל פיבקו

 

אנחנו קוראים את התחלוֹת קֹהֶלֶת, מִשְלֵי ושִיר הַשִּירִים כשאנחנו מתחילים לדבר על קֹהֶלֶת, ויש, בעינֵינוּ, מין דבר ראשון כמעט בתולי בָּעולם בשיר השירים, סיפור של אהבה מתקיימת, בלי מֶלֶך ובלי בֶּן-דָּוִד, בלי הפגימה הזאת, ואנחנו מדברים קצת גם על מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם, כי אם קֹהלת הוא שלֹמה הרי שלֹמה לא מָלַך על כל ישראל כשכתב את ספר קֹהלת, ועל מְשלים שאין להם נִמשלים במִשְלֵי, ושצריך להבין מה הם הנִמשלים שלהם [ואנחנו בתפקיד הנִמשלים], ועל דברֵי קֹהלת שהם דברים גמורים, וגם עוד קצת על שלֹמה, על גורלו, לידתו מפשע אביו, ועל הדהוד מות אחיו בגורל הזה, ועל וַיהוָה אֲהֵבוֹ, לא אביו ואמו, ועל בכל זאת קשר של מין דמיון בינו ובין דוד, בספרים המיוחסים לו ובתהלים המיוחס לדוד, ועל היוולדות גם דבר יפה ומורכב מהפשע. 

ואחרי ההתחלה אנחנו הולכים אל ״בִּקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה״.

 

[דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם:

 

מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל:

 

שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה:]

 

 

[קהלת פרק א

(א) דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם:

(ב) הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:

(ג) מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:]

 



                                               


 

יום שישי, 17 בדצמבר 2021

זִכְרוֹן אמנוּת 7 . הַפְלָגָה



לפני משך הימים היה ״הכוח האחר״ בעינֵי רוחי מפליג אל מרחקֵי הציוּרים המתוארים, כמעט היחיד המכיר את כל מרחקיהם, השומר עליהם ממחיקה, מהיעָלמוּת, משִכחת הנְהָרָה, השִרבוּט הקודח, החזק, המר, הצלול. ודימיתי לי אז שראיתי בציורים עצמם את כל אלה, הנהרה, הקודח, המר, הצלול. 

ובמשך הימים כבר ראיתי את הפלגתוֹ אל מרחקֵי סִפרוּת שאינם מרחקי הציוּרים, והרי הוא סִפרוּת מתארת-בודָה-מדמָה, כמעט מפוארת לעצמה, יוצרת אשליוֹת מפוארות מענגות על הציוּרים, נבדלת מן הציורים עצמם, לא משפיעה עליהם במשך הימים. 

 

כל כך רבות האשליוֹת על אמנוּת שיצרו מִלים שהמריאו אל מה שדומה קצת לאמנוּת ביופיו, בחכמתו, במסתוריותו, ושנהיו קצת כמין דוֹמֶה המבין את הדוֹמֶה, ראיתי במשך הימים [וכל כך מענגות לעִתים האשליוֹת]. אבל ״הכוח האחר״ הוא אמנוּת שיוצרת אשליוֹת על אמנוּת. והוא עצמו כמין כוח אחר.   

 

 

״...וכבר שמונה שנים, כשאני מוציאה את התמונה, בכל פעם מכה לי בעינים מין נהרה...

...פה מצויר שירבוט קודח בוורוד ושירבוט קודח בתכול מעל לכתמי מים שחורים וספריי שחור מלוכלך...הורוד נראה לי יותר ורוד והתכול יותר תכול. יותר חזק ויותר מר. והכל צלול מאד. הכל בהיר ואני מאד מתקשה.״ [הכוח האחר. יהודית הנדל] 

 

 



                                       


  









 



                                     


צבי מאירוביץ


                    

יום שלישי, 14 בדצמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 15. רוחות של תיאודור פונטנה



מ״ללא תקנה״, תיאודור פונטנה, תִרגם מגרמנית רועי כנען: 

״...הכי חף מפשע״, צחקה הנסיכה. ״כן, כך אומרים ואפשר שזהו הכלל. אבל יש גם יוצאים מן הכלל. מזבח, כנסייה, קבר וכמובן גם מוזאון  - את כולם אפשר לטמא, לכל אחד חילול קודש משלו. ותמיד נשאלת השאלה מה אצור במוזיאון ומה הוא מציג. לעתים קרובות יש בהם דברים מופלאים, שלא הייתי אומרת שהם חפים מפשע... 

...גם זה היה במוזאון, בטאואר מן הסתם, אבל אין זה משנה הרבה, מוזאון הוא מוזאון. אבל לא היינו רוצות להרתיע את אבה יקירתנו מטירתנו היפה, היפה והחביבה עלי מכל, שכן תמיד, לאורך שנים רבות, ביליתי שם ימים טובים. איך שלא יהיה, מצמררת ורדופה או לא, לפחות את, אבה יקירתי, תהיי בטוחה שם, שכן החלטתי שתדורי במגדל.״ [עמ׳ 130, 131] 

 

 

דימיתי לי היום שרוחות מהטירה היפה נדדו עד ״אֶפִי בְּרִיסְט״, להיות רוחות רְפָאִים שם, אבל הרי רוחות הסִפרוּת בנדידתן הן תמיד כמין רוחות רפאים, מופיעות שוב וכאילו לא מופיעות, כאילו אותו גוּף ולא אותו גוּף, כאילו אותו מראֶה ולא אותו מראֶה. 

והיה נדמה לי שרוחות הסִפרוּת של ״ללא תקנה״ מגיעות עד ״אפי בריסט״ כשהן זַכּוֹת לגמרי. אותו גוּף-הרוחות ולא אותו גוּף-הרוחות, זַךְ לגמרי. 

 

[ובגלל התרגום הזה של ״ללא תקנה״ יכולתי לדמות את ההגעה.] 

 



                                                

תרגם מגרמנית רועי כנען





           
                  

יום שבת, 11 בדצמבר 2021

זִכְרוֹן אמנוּת 6 . מן הצד



נזכרתי בהבעה מן הצד בכלֵי חרס יפניים במוזיאון לאמנוּת בקיוֹטוֹ ובשֵמוֹת מן הצד של כמה יצירות אמנוּת פלסטית כשקראתי את הפסוק על מינקת רבקה המופיע פתאֹם, ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל...״, ואת המדרש האומר ״...לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו'״

הצורֶך בהבעה מן הצד באמנוּת ובפָסוק, חשבתי, הוא קצת כמו צורך השמַיִם הגדולים בעב קטנה, בקצוֹתיהם, ואין לדעת מה יהא על העב הקטנה בשמַיִם, ואין לדעת אם ייבָּנוּ בהם עולמות ואם ייחרבוּ. 

גשם עָדִין ושקט יָרַד כשהלכתי אל המוזיאון, וקֵרֵב אותי אל המקום הזה, ואולי קֵרבו אותי סנדלַי והגרביים הלבנים לַנשים לובשות הקימונו בקבקבים ובגרביים הלבנים בגשם הדק. הסתכלתי אחרי כן על יפִי הנשים והאנשים הצעירים ברכבת התחתית בחזרה אל המלון, והיה נדמה לי שהבנתי משהו בהם. אולי אותו דבר שראיתי בעומק כלֵי החרס שיש בהם גם הבעה מן הצד, הדבר הזה שאין לדעת מה יהא עליו, שאין לדעת לגמרי מה יעשה בהם, להם, ושבכל זאת יחד אתם יגדיר את היופי. והם היו בעינַי גם קצת כאותו יער ליד הדרך היורדת מן המלון, שבמרחקיו ובצלליו בָּהֲקוּ האזובים.  

 

  

יום שני, 6 בדצמבר 2021

זִכְרוֹן אמנוּת 5 . השיחה הזאת


הרי שמרתי בלִבי את השיחה של ארוך ומאירוביץ מ״הכוח האחר״ קצת כמו שיעקב שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, לדעת עליה גם במשך הימים, כי היא תמצית דיבוּר על אמנוּת, על כמו-לא-אמנוּת, על אי-ידיעה, על ידיעה, על צורֶך ידיעת ערך הציוּרים שלהם עצמם וביטול ערכם, על כמעט ביטול עצמם וביטול האמנוּת שלהם וכמעט לגלוג על הביטול הזה, על השריטות, ה״קִשְקוּשִים״ הלא-יָפים-היָפים, המִתרגשים, הנִרדמים באמצע, המבטלים עצמם, המתגאים, המבקשים הכרה, הלכאורה לא יודעים מה הם, כאילו רק שריטות. 

ויפִי השיחה הזאת הוא גם מיפִי ״הכוח האחר״, ויפִי תיאוּרֵי ציורי הפנדות של מאירוביץ הוא בספר, ובמשך הימים רוב ציורי הפנדות לא מצוינים בעינַי וציוריו של ארוך מצוינים, והקִשקושים במשך הימים שייכים לגמרי לאמנוּת כולה, וכבר הצטרכו רוב הקִשקושים באמנות להיזהר מפני היותם יופי ידוע מִדי ופשוט מדי, והשיחה נוגעת ללִבי בכל משך הימים.     

  

 

״...ארוך, בביקור האחרון שלו אצלנו...שמעתי שאתה מצייר, אמר ארוך. כן, אמר צבי.

...אני שוכב על הרצפה אמר ארוך, שוכב על הרצפה ובאמצע שאני מדבר אני נרדם, לא מרגיש אבל נרדם. תנסה לצייר, אמר צבי, תשרוט את הבד, מה אתה חושב אני עושה, שורט את הנייר״ [הכוח האחר. יהודית הנדל. עמ׳ 41.]

 

 

 



                                            


 

 








                                        


 







 

 

  

יום שישי, 3 בדצמבר 2021

זִכְרוֹן אמנוּת 4

 

הלכתי מדי פעם אל החנות הזאת שהוציאה לאור את מגזין האמנוּת הקטן, ודימיתי שהאיש שנתן לי שם את החוברות הדקות האלו היה עצמו המוציא לאור, וזה היה בארץ זרה עם נדיבוּת של חנות לחומרֵי אמנות שמוציאה לאור כתב עת על אמנות, ועם נדיבוּת כתב העת הקטן שהציג קצת מתולדות האמנות ומתערוכות עכשוויות ולא היתה בו גאוותנות. 

אני רואה בו שוב את התמונות מרטרוספקטיבה לראושנברג, מתערוכת אמניוֹת נשים מ1550 עד 1950, מתערוכת ציוּר סיני מן המאה ה 14 עד המאה ה 20, מתערוכת צילומֵי דגֵרית שבהם גם אלו של דניאל וובסטֶר, בגלריה הלאומית לפורטרט, ואני רואה בעינֵי רוחי את ההעתקים בתערוכת הציורים הסיניים מאוסף ארתור מ. סקלר [ב-1976] שהוצבו ליד הציורים המקוריים, והם קצת כמו הציורים שנעשו בתוך מסורת החזרה על הסגנונות הסיניים הקלאסיים, חֶזיונוֹת חזיונוֹת זה ליד זה, לא שואלים על יכולת הזיהוי של הקהל. 

 

 

ועוד נדמה לי שהאיש בחנות היה גם הכותב בכתב העת הקטן, ואני מתפלאָה על כל זה, וכמין חיזיון במחשבותַי חוזרת אלי גם מין זָרוּת של פרחֵי הגדר הוורודים המוחשיים הפלסטיים כל כך, שם באביב, לתאר לי את מה שלא תיארתי לי אז, אולי גם את אהבת הזָרוּת ההיא, ומִתבהרוֹת אותן חזרות חֶזיוניוֹת בציוּרים הסיניים ובהעתקים, המגדילות מאד את מה שנוכל לתאר לנו.       

 

 

[כתב העת יצא לאור על ידי  Macco, בֶּתֶזדה ]

 

 



                                                     

מגזין האמנות של חנות חומרי האמנות בבתזדה.

 

 

יום שלישי, 30 בנובמבר 2021

זִכְרוֹן אמנוּת 3 הִתעלוּת וחורבן


כמו בחלום מופיע עכשיו זיכרון תערוכת ציוּרים ורישוּמים של ואן גוך בביתן הלנה רובינשטיין בימי נעוּרַי, אבל הרי מופיע גם הזיכרון הבהיר הברור כל כך של תדהמה.

אני חושבת פתאֹם שתדהמה מן האמנוּת היא הִתעלוּת וחורבן בעת ובעונה אחת, ואני נזכרת גם בהרגשת הקִרבה הלא-נתפשֹת אז אל הרישומים, כמעט כקִרבה פיסית אליהם, כמותרת ואסורה. 

אני חושבת גם על מותר ואסור בתוך הרישומים של ואן גוך עצמם, כאילו נִגלים בהם מאֹד הֵיתר ואיסוּר של הנפש המציירת המתירה לעצמה להַראות את מה שהיא יודעת ואוסרת על עצמה להאמין שהיא יודעת לגמרי, והיא כנפש עירומה, מַראה את מַאמציהָ הגדולים ואת פגמיהָ. 

ודבר דמיוני, כאילו תדהמה גם ברישומים, כאילו הוענקה להם התדהמה, כדי שיכירו גם את התמוטטותם. והרישומים מְלֵאֵי המאמצים וגילויֵי הפגמים מכירים את ההִתעלוּת ואת ההִתמוטטוּת והִסתכלותם עליהן ישירה כל כך, ישרה כל כך. כמו זו של הנפש המציירת. 

       

   


יום שני, 29 בנובמבר 2021

זִכְרוֹן אמנוּת 2 ספרי האמנות

 


״לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיוּת העצומה של הצבעים״ כתבתי כשהסתכלתי יום אחד בציוּר ילדוּת שלי, והיה מְלַווה אותי אז גם זיכרון ספרֵי האמנות וכיסוּפֵי הילדוּת אל תמוּנוֹת-האמנות ההן, הרפרודוקציות שיכלו להראות משהו מן הכמעט-לא-נִרְאֶה. 

ליד ספרֵי האמנוּת האלה, של הורַי, נוצר ערבוב הכיסופים אל האמנות והתשוקה לצַיֵּר, האשלייה על יכולתם של ציוּרֵי הילדוּת האלה להגיע ממש עד האמנוּת. וכאילו הספרים יצרו את עיקר האשליות והלא-אשליות של ימי ילדותי. 

 

כשקראתי אחרי שנים בספר ״ROMAN PORTRAITS״ שפסלי הדיוקנאוֹת הרומיים המוקדמים היו רפרודוקציות ישירות של מסֵכוֹת שעווה, מסֵכוֹת מוות, חשבתי לי שהרפרודוקציות בספרֵי האמנוּת הן כנעשות על פי מסֵכות שעווה, מסֵכות מוות של היצירות המקוריות, כמין תמונות דומות מאד לפנֵי החיים והמתים. 

הספר ניתן לאִמי ולאבי ביום חתונתם על ידי חבריה של אִמי, וכתב-היד שבו נכתבה הקדשת הספר כמעט זהה לכתב-היד של אִמי, כאילו מובן הדבר בתוך ספר-רפרודוקציות-האמנוּת.         

 

 

                                                    


ציור ציניות מילדותי.

     

יום שבת, 27 בנובמבר 2021

זִכְרוֹן אמנוּת 1

 


פרופסור כ׳ הראה לי בבוקר אחד בביתו את ספר הרפרודוקציות של ציוּרֵי מגריט ואת ״וֶרֶד לאמילי״ של פוֹקנר, והם היו מופיעים אחרי כן במחשבותַי כשייכים לאותו בוקר בין ערימות הספרים שהצטברו שם על הרצפה, כשרצה שאֶראה את רעיונותיהם הבולטים כל כך, שבעצם מין חיוניוּת שלהם כמעט דמתה לחיוניוּת שלו. 

אבל עכשיו הופיעה בזיכרוני גם מחשבה ישנה שלי על כוונתו שאֶראה איזה דמיוֹן בין ציוּרֵי מגריט ו״וֶרֶד לאמילי״, ונדמה לי שהיה זה בעיקר דמיוֹן הרגשוֹת התִמָּהוֹן או אי-הידיעה המסוימת ששניהם הותירו בו.   

 

אחרי כן משך אותי ״ורד לאמילי״ אל כל הסִפרוּת של פוֹקנר וכבר לא חזרתי אליו הרבה, אבל כאותו וֶרֶד שאינו מופיע בסיפור עצמו הוא משפיע עלי ממרחק, אולי נִגְלֶה לי מעט ב״סופת שלכת״, אולי גם שומר על זיכרונותַי הראשונים מציוּרי מגריט בעת שמחשבותַי על הציוּרים האלה מִשתנות.     

 

 


                                                      

Thames and Hudson. London  הוצאה לאור

                     


 

 

יום שישי, 26 בנובמבר 2021

הִנָּךְ יָפָה, הִנָּךְ יָפָה. ודִמיוֹן זכר ונקבה זה לזה [שיחות עם ישראל פיבקו] 2


הִנָּךְ יָפָה במצווֹת,...הִנָּךְ יפה בכלאַיִם, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערְלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה..., ועוד ועוד הנך יפה אומר המדרש על "הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה" שבשיר השירים. 

ושאלנו בשיחה שלנו למה הלך המדרש אל כל המצווֹת בקשר ליופי של אִשה. כי כל זה מחזיר אל הבריאה בצֶלֶם, זָכָר ונקבה ברא אותם, אמר ישראל. תכונת היופי מוצגת כאן כחלק מהבריאה של זכר ונקבה יחדיו. והאִשה כאן במדרש שווה לאיש.

 

נזכרתי בצוּרוֹת אומרים/ות אומרות/ים שלכן/ם שלכם/ן העכשוויוֹת שאינן מכירות ביכולתה של העברית להביע את שני המינים בצורות אומרים, שלכם, בשוויון מוחלט, וביכולתה להביע דווקא את צורות הנקבה ברבים בשתי הדרכים [אומרות, אומרים], ונזכרתי גם בתכונתה של העברית, קצת כמו זו של המדרש, לעמוד נגד צַדיקוּת רבה מדי, כי בה הִגִּיד והִתְנַגֵּד נוצָרים מאותו שורש וקִרבתם היא הכרח, והִכִּיר, הִתְנַכֵּר ונֵכָר נוצָרים מאותו שורש ויש בהִכִּיר זיכרון ההִתנכרוּת והנֵכָר, וכך ישנם בה עָנָה ועִנָּה, הִצִּיל ונִצֵּל, הִתפלל והִפליל, צָלוּל וצֵל, קַל וקְלָלָה, מִשְפָּחָה ושִפְחָה, שַלְוָה ואַשְלָיָה, ואולי, באופן לא ברור [מקור השורש?], ליד שְֹפַת-עֵבֶר ניצבים העבריינים. 

 

בשיחות הנמשכות אנחנו מדברים על הדִמיוֹן של זכר ונקבה זה לזה בתוך הצֶלֶם, ״בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹזָכָרוּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״, על דמיון איש ואִשה זה לזה, ועל זניחת בני האדם במשך הזמן את זִכְרוֹן הדִמיוֹן של זכר ונקבה זה לזה בבריאתם המשותפת, ועל מין געגועים עכשיו אל הרגשַת דמיון זכר ונקבה, ועל זיכרונות העתיד הנולדים עכשיו בתוך הגעגועים. 

נדמה לי שאדם וחוה המצוירים של דירֶר מראים משהו מזיכרון הבריאה הראשונה, המשותפת, ״בְּצֶלֶם אֱלֹהִיםבָּרָא אֹתוֹזָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״, ומהדמיון ביניהם שנִברא אִתם. 

 

 

[בראשית א,כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹבְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.]  

 

[(טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א:

א [ט"ו] הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במצותהנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא תעשה, הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות, הנך יפה במצות השדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, הנך יפה בכלאַים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בתפִלה, הנך יפה בקריאת שמע, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב ואתרוג, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. ]

 



                                                 

   

Adam and Eve (two panels)

Albrecht Durer
  • Date: 1507
דירר. אדם וחוה.

 

 

יום שני, 22 בנובמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 15 משהו על ״תמציות״, אנה מריה יוקל.

 


היום, בקריאת ״תמציות״, מחשבות על הסִפרוּת של זבַּאלד, כמעט דִמיוֹנוֹת על הַשְפָּעוֹת. וההִתענגוּת הזאת על מחשבות-כמעט-דִמיוֹנוֹת, והאמונה בהן. 

 

אבל ב״תמציות״ בעיקר רושֶם הלא-בָּדוּי המתפשט אל הבדוּי, אל בִּדְיוֹן הסִפְרוּת הממריא, בקְצוֹתָיו, ואצל זבַּאלד רושֶם הבדיון הנמשך כל כך אל הלא-בדוּי, הנכסף להגביה עצמו גם בתוך אשליית הלא-בדוּי. 

 

 

״...על פתקים קטנים, שכמוהם  - כבר כתובים  - התגבבו מולו בערימה. הוא כתב כאילו חש שאזל הזמן בשעון החול האירופי. השיחה שלנו כבר נמשכה יותר משעתיים, ולפתע אמר: במקום שאת יושבת עכשיו, בדיוק שם הורבאט ישב לפני כמה שבועות כשהוא סיפר לי את זה.

ימים מעטים לאחר שהצליח להימלט מידי הנאצים באוסטריה, אדן פון הורבאט, המחזאי הצעיר, מצא בפריז את מותו בתאונה מוזרה...

ירדתי אל חוצות פריז הלוהטת, המסחררת, שנראתה כמו עיר רפאים ומילאה אותי מרה שחורה בלתי נתפסת, משתקת. למה  -  זאת הבנתי בימים שלפני מינכן, בפראג, זאת תפסתי, כבר בלונדון, ביום שבו נפלה פריז.״ [מתוך ״מוות כרעם ביום בהיר״, תמציות, אנה מריה יוקל. תִרגם חנן אלשטיין. הוצאת אפרסמון. ]

 

 

 

                                               


 

יום שלישי, 16 בנובמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 14. עֻבְדּוֹת גמורות באמנוּת

 

דיברנו מעט על תֶאוֹגוֹניָה״ של הֶסִיודוס, על תחילתה ב״בואו נתחיל את השיר מן המוּזוֹת״ ועל ״...וציווּ עלי לשיר על הבְּרוּכִים הנִצחיים״, ועל הבעַת העובדות הגמורות בשירה [באמנוּת], עובדותיה שלָהּ [כגון עובדת הנִצחיים, בלי שאלה על היות הנצחיים], ועל יופי בהצטברוּת הגדולה של עובדות ״הברוכים הנצחיים״, ״הגזע הנשֹגב״, ״אֶרוֹס היפֶה ביותר״, ״אֶת גְזֵרָה הנתעבת״, ״אֶת אשְמה וצער״, ״ואֶת בנות הנקם נטולות החמלה״, ״אֶת משגל ועָרְמָה״, ״ואֶת זִקנה ההרסנית״, ״ואֶת שִכחה ורעב, ומכאובים המדמיעים״, ״ואֶת שְבוּעָה, המכה באדם יותר מכל בעולם״, ״אֶת פחד ואימה״. הצטברוּת העובדות הגדולות הנהדרות של הנוֹלָדִים.

[בלי צורך בתיאור הנתעב, הצער, החמלה, העורמה, השִכחה, הפחד, האימה, כי כאן, בעינֵי השירה, העובדות גדולות מאד וברורות]. 

 

 

בעריכת רשימות-השיחות עם ישראל על שיר השירים רבה ראיתי דברים שכתבתי על שִכְבוֹת הפחם ב"המהגרים" של זבאלד, וחשבתי שוב על אי-ידיעה על עובדות-הציוּר בתיאורֵי שִכבות הפחם. תְּעִיָּה ואי-ידיעה בתוך סִפרוּת נהדרת. 

[זמן רב היו בעינַי תיאורֵי שִכבות הפחם ואבק הפחם הרבות הנערמות בציוּרים ועל רצפת הסטודיו של מקס פרבר הפרזה גדולה, ניסיון מופרז להציג את שכבות הפחם ואבק הפחם כמתאחדות כמעט עם דמות הציָר וסִבלו, אבל הן גם מין דבר מנייריסטי, והן לא רק הפרזַת הסגנוֹן אלא גם הפרזת מקומו של יוצר אותו סגנון. ונדמה לי שברגעי המנייריזם האלה זבאלד הוא קצת כמו אלה המתוארים במדרש שהיו מפחמים את פניה של אותה מדיָנית כדי לא לראות את העבודה הזרה שבה. הוא כמפחם חלק מן היצירה שלו עצמו כדי לא לראות את הקושי הגדול –  הבנת סיבות הציוּר עצמו.]

 

[הציטוטים מ״תאוגוניה״, הסיודוס. תרגם שמעון בוזגלו]

 

                                        

תיאוגוניה. הסיודוס. תרגם שמעון בוזגלו