יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 10. בחזרה אל ״הנִבחר״.

 


כמעט בנוחות הנפש קראתי את ״הנִבחר״ בלי הכרַת הסיפוּר הרובץ כמעט מתחתיו, בלי החשש היכול לצמוח מרביצת הסיפוּר היָשָן תמיד. אבל הִכרתי, אחרי כן, את יכולתו לצמוח כשקראתי את ״יוסף ואֶחָיו״, כי עצום כל כך הצורך של ״יוסף ואֶחָיו״ להתקיים עם ספר בראשית, כשבעצם ספר בראשית נהיֶה מין תמיכה רובצת תחתיו וגם העִרְעוּר שלו.

 

בחזרָתי אל ״הנִבחר״ מופיע זִכרון אדם וחוָה שהיו כעֵין אח ואחות ואברהם ושרה ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ואהבת מפקד בּוֹר-בית-הסוהר ב״יוסף ואֶחָיו״ וכמעט ידיעה על בריאתם המשותפת של האסור והמותר. 

ונדמֶה לי שיוסף יפה-התואר הנבחר העולה מבור תחתיות אל קצה ייעודו הוא תחילתם של יפֵי-התואר, הנִבחרים, הקרובים למותר ולָאָסוּר, אצל תומס מאן. 

וכן, כאילו מ״בראשית״ אל הסִפרוּת של תומס מאן עוברת מין ידיעה ישָנָה על הֱיוֹת יפֵה-התואר לנִבחר. כמעט כמין חוק. 

 

[ועוד בחזָרתי, כדבר מובן מאליו, הצורך של הסיפור עצמו להיות נִבחר]

 

[״מצביונה של מלכוּת יש בו יותר מן השרוי לו לפי שנולד בחטא גדול שכזה״

״בן חמש-עשרה ובן שש-עשרה, היה הנער יפה-תואר...״ . הנבחר, תומס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול.     

״יחסו של אדם אל נערה אשר כבר אל אִמהּ הוא נמשך ברגשי אהבה, יש בו מידה מסוימת של יסוד אבהי, ולפיכך מתעוררים כנגד קשר הנישואין עמה חששות פנימיים". יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול. 

 

ודמיון יְפִי האח והאחות המולידים בחטא ליפי הנער ב״מוות בונציה״: ״...לקלסתר הנער החיוור והעדין״, ״יפיפיים בקלסתרם החיוור...״ (הנבחר), ״ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג...״ (מוות בונציה)]

 


                                                       


יום רביעי, 6 באוקטובר 2021

זו הדֶּבֶר. הַדָּבָר הַזֶּה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


היתה לנו תהייה על הדֶּבֶר ועל הִדְבִּיר ועל דָבָר שהוא דבר נאמר, ועל דִבּוּר, שיש בו כיליון, וישראל אמר בעברית הדיבוּר יצר את האור ויכול ליצור כל דבר, גם כיליון, וכשאלֹהים אמר יהי אור הוא אמר את זה בתוך חלל, והדיבור יָכֹל למלא את החלל בכל דבר, באור, בכיליון. 

וכאן, הדֶבֶר הוא יד ה׳ הוֹיָה. יד ה׳ ולא דיבור, ובכל זאת קיימת גם ההרגשה שהוֹיָה, הנדיר הזה, לא מוחשי לגמרי. 

ונִשְעַנּוּ קצת על דברֵי פרופסור פלוסר, ״בחבקוק ג 5 מדובר על דֶּבֶר בקשר להליכת ה׳ בפארן. בתרגום השִבעים הוא מתורגם דָּבָר [לוגוס] כאילו דֶּבֶר ודָבָר הם אחד.״ אם כן, דיבור של אלֹהים על פי התרגום הוא חזק [אחת מהמכות], בעל כוח, אבל במדרש כאן אין לאלֹהים כוח עצום, אלא יד חזקה, כלומר יד פיסית ולא דיבור. זאת חולשה של אלהים. יד חזקה היא חולשה. עם ההזדקקות לתואר ״חזקה״. וכך אפילו הדֶבֶר הוא חולשה כי יש חולשה ב״חזקה״. וכן, הדֶּבֶר הוא הראשון הממית בין המכות, הראשון שאלֹהים ממית בו, אבל המוות הזה לא הביא לכניעת מצרים, אמר ישראל. 

וחשבנו, אם כך, ״הַדָּבָר הַזֶּה״ בהמשך הפסוק בשְמוֹת כמעט מחזֵק את יד ה', כי אולי ״הַדָּבָר״ מביע גם דָּבָר נאמר ודיבור, וחשבנו שהמדרש יודע שיש חולשה ב״ בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר״, ורוצה את הוֹיָה ואת ״הַדָּבָר הַזֶּה״.    

 

 

 

 

[וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. 

 

בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד ה' הויָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאד. ]

 

[שְמוֹת: ט,ג הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד.  ט,ד וְהִפְלָה יְהוָה--בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם; וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּבָר.  ט,ה וַיָּשֶׂם יְהוָה, מוֹעֵד לֵאמֹר:  מָחָר, יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה--בָּאָרֶץ.  ט,ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, מִמָּחֳרָת]

 

                                                  



 

 

יום שבת, 2 באוקטובר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 9 [עוד על ״נחל קופר״]


 

לפעמים כמה מִלים נוגהוֹת בנֹגַהּ דק על הספר כולו ונדמה אז שהוא כולו נוגֵהַּ. המִלים ״1045ליש״ט ניתנו לאלן דוהרטי, האומנת הזקנה של בֶּרְק, אשר יצאה בעקבותיו לאוסטרליה זמן-מה לאחר צאת המשלחת לדרכה״ נוגהות לקראת סוף הספר, פתאֹם, כמעט כתעתוע, כמעט כמו אותם ״מראות תעתועים מוזרים נִכחם על פני המישור״ או כשַחַר-דק-פתאֹם על פני המישור.  

אלן דוהרטי האומנת הזקנה של בֶּרְק היא כמין חֶזיוֹן-תעתועים-פתאֹם על פני הספר, כמעט עלומה אבל נוגהַת בְּנֹגַהּ-בהיר-פתאֹם שלה ושל בֶּרְק ושל עָבָר שלה ושלו, ושל יציאתה בעקבותיו לאוסטרליה [כשהוא בן 39], ושל מסעו אל לב היבשת, ושל מותו שם, ואולי של הרגשת אסון ושל אהבה ארוכה בתוך הזמן. 

 

כשחיפשתי לפני שנים ידיעה כלשהי על אלן דוהרטי האומנת הממשית של בֶּרְק לא מצאתי דבר, והשוויתי אז את דְּמוּת-הסִפְרוּת שלה לדמות מינקת רבקה בספר ״בראשית״, כי המִלים ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת״, פתאֹם, נוגהות על רבקה, על יעקב, על עזיבתו הארוכה, על דבר אבוד. 

 

 

[דבר אחר. שוב ראיתי איך תיאוּרֵי חקירוֹת הוועדה והעדויות שנִתנו לה, לקראת סוף הספר, מראים לא רק את העָלוּם של המסע ושל תוצאותיו, אלא גם משהו מן העָלוּם הטבוּעַ בסִפרוּת עצמה.]

 

 

[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]

 


                                              

A dog's eye view: Mud Desert from Desolation Camp. Ludwig Becker's last painting before he died on the ill-fated Burke and Wills expedition, 1861. Courtesy State Library of Victoria, ID H16486,ציור אחרון של בֶּקֶר, לפני מותו 


יום חמישי, 30 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 8


אני מדמה לי שראיתי אז ב״נחל קוּפֶּר״ מַראות שראתה בו אִמִּי, מַרְאוֹת-חֶזיוֹנוֹת אִמי על ארץ רחוקה כַּבִּירָה, כשעדיין לא ראתה כל ארץ מחוץ לארץ-ישראל, ואני כמו נגררת לראות שוב אותם חזיונות שלה ואת חזיונותיו שלו. חזיונות-סִפְרוּת על תולדות ממשיוֹת של מסעות חֵקֶר אוסטרליה. 

 

בתחילה השיבה אל דמותו הנהדרת של צ׳ארלז סטארט [שהנהגתו ״אך תהילה יאה לה״], דְּמוּת-הסִפרוּת שלו או דמוּת-הממשוּת שלו ששמרתי בלִבי, ודברים ממשיים שכתב: ״רעיון מוזר מקנן בלבי, שאולי ים תיכון נמצא לא הרחק מן הדארלינג, בקו הרוחב 29, ושעלי להכין עצמי למסע״. והשיבה אל תיאורי התלאות שנִתנסו בהן סטארט ואנשיו, ש״התקרבו אל לב היבשת מרחק 150 מילין ממנו, ועשו שם שנה ויותר, מבודדים מן העולם, כבני אדם על כוכב אחר, ואף הביאו מידע רב-ערך עמהם״, ואל תיאוּרֵי חיי הציפורים ותיאור מִדבר-האבן שכתב סטארט, ואל הצער על מותו של סטארט.   

 

ואחר כך גם שיבת הצער על מותם של בֶּרְק, של בֶּקֶר ושל וילס. על מותם הממשי ועל מותם בחֶזְיוֹנות-הסִפרוּת.

                

 

[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]



                                                   


        

 

    

           



 

יום שלישי, 28 בספטמבר 2021

״אֲנִי״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


 

אחרי כן שאלנו על הגדרת ה׳ כ״אֲנִי״. כאילו צניעוּת באני אבל גם הבלטת האני, ומין פרדוכס, כאילו המלאך חזק יותר מ״אני״, כי אלֹהים צריך להבליט עצמו מול המלאך. כלומר וְעָבַרְתִּי של אלֹהים לא לגמרי מובן מאליו בעיני אלֹהים, אמר ישראל. 

כי המלאך הוא הרואה את העולם [כמו השטן אצל איוב], והיודע על העולם. וכאן, במצרַיִם, אין לאלֹהים שליטה, ועָבַרְתִּי שלו לא מובן מאליו [ההִתהלכוּת שלו בגן עדן מובנת מאליה]. 

ואחרי כן במדרש אני ולא שָֹרָף, והשָֹרָף חזק מן המלאך, מתחתיו עומד הדין, [למלאך יש גם מידת החסד], וב״הכיתי״ אלהים עשה את מידת הדין יותר טוב מזו של השרף, אמר ישראל, והשליח, והרי מלאך הוא שליח, ושליח כולל את כולם, גם את השרף, נגד אלֹהֵי מצרַיִם. והמדרש אומר אלֹהים הוא נגד אלֹהֵי מצרַיִם בכל המידות. ״וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ״. 

וכבר בפסוק בספר שמות ה׳ צריך להסביר שזה הוא, ״אֲנִי ה'״. כאילו העולם לא נמצא עם נוכחות האל אלא עם שליחו, מלאכו. 

 

 

[וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. 


וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה -
 אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ 
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים - 
אֲנִי וְלא שָׂרָף; 
וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים -
 אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ; 
אֲנִי ה' אֲנִי הוּא ולא אַחֵר. ]

 

יום שישי, 24 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 7

 


שוב ״שלוש שָנִים״ ועוד סיפוּרים של צ׳כוב. שוב הצורֶך בסיפוּר-המעשה. כמעט כמו צורך בחיים שלמים. עדיין בלי ערעוּר. עדיין יציבוּת תיאוּר חיי הדמויות ועלילותיהן, תיאור חיי בְּדָיָה שלמים. ואורֶך הרוח ואמוּנַת הרוח בכל זה. ונעימוּת האמונה. 

 

וכמובן עומקֵי התיאוּר גם בגלל מין יושֶר של יוצרם, לא לפגום בהם בהפרזת חשיבותו שלו וצערו על אי-קיומו שלו בתוכם.   

 

ואיזו מחשבה תוֹעָה על נינה שחלתה ומתה ועל בת הנסיך מארוסיה שחלתה ומתה בסיפוּרים האלה משכה אותי בתעייתה אל מין מחשבה על הֱיוֹת הסִפרוּת [האמנוּת], דומה קצת לקורבן, הניסיון להתקרב אל הלא-ידוע, אף על פי ששתי המחשבות כלל לא קשורות זו בזו. והרי ניסיון ההִתקרבוּת אל הלא-ידוע הוא מטִבְעָהּ של הסִפרוּת [האמנוּת], בכל דמויותיה, עלילותיה, תאריה. בכל אשליותיה. 

ובכל זאת, באותה תעייה דימיתי לי שאשליוֹת המחלות והמיתוֹת של הסִפרוּת עוזרות לה יותר מן האחרות בה להתקרב אל הלא-ידוע. כאילו היו צל מוות. 

 

 

[״הדבר היה ביום סתיו אפל אחר הצהרים, בבית הנסיכים פריקלונסקי. הנסיכה הישישה ובת-הנסיך מארוסיה...״ התחלת ״פריחה שנתאחרה״. אנטון צ׳כוב. תרגמה מרוסית נילי מירסקי. עם עובד.] 

 

 



                                                


יום רביעי, 22 בספטמבר 2021

תיאורים רבים כדי להראות את הקושי [שיחות עם ישראל פיבקו]



קושי רואֶה המדרש ב״וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים״[דברים], כי לכאורה הפסוק בהיר אלא הוּסְפוּ כאן תיאורים רבים להוצאה ממצרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל... . כדי להראות את הקושי של אלֹהים, אמר ישראל, והקושי קיים בגלל היחסים המורכבים של אלהים עם מצרַיִם. אלהים מראה למצרַיִם את כוחו [יד חזקה, זרוע נטויה, מורא גדול...]. 

ובמדרש גם ראִיית קושי המאבק הנוצרי יהודי, אמר, כי כל הסעודה האחרונה של יֵשוּ היא סעודה של ליל הסדר, וישו הוא קורבן פסח, אבל בברית החדשה אין דיבור ישיר של אלֹהים אל ישו, אין נבואה, אלא יש מלאך שמדבר עם ישו, והאם זו נבואה, כי מלאך מתגלה אבל אין דיבור של אלהים עם ישו. 

והמדרש אומר אצלנו אלֹהים עצמו מדבר אתנו ועושה בעצמו, ולא שליח, מלאך ושֹרף. 

[ואחרי כן המשכנו אל הגדרת ה׳ כ״אני״.]

 

 

[וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. 

וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו.
שֶׁנֶּאֱמַר: 
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. ]

 

 

יום שבת, 18 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 6

 


״האופניים של דה וינצ׳י״ של גאי דאבנפורט, סיפוּר קָצָר-מפורק פוסטמודרני, יכול להַראוֹת בהַרְאיית-בָּזָק את קיצוניוּת הפירוּק ואת הופעַת השָלֵם. כמעט את נִשְמַת השָלֵם. והוא יכול להַראות בהַרְאיית-הבָּזָק הזאת, בגילוי המהיר הזה [תכונתו המיוחדת של הסיפוּר הקצר המפורק שלא ניתנה לרומן המפורק, הארוך], איך הפירוק, לכאורה בניגוד לשאיפתו, גם מוכיח את לכידוּת הסיפור הקצר, שהוא גוף אחד, ברור, עַז ככוכב קטן במסלולו. 

 

 

״על החומה הגדולה, עשרת אלפים לי אורכה...אמר ריצ׳רד ניקסון: נראה לי שצריך להגיד שזאת חומה גדולה״

״בשמאלו צייר מערבולת עשבים כסופה, את החן עצמו צייר, את השלמות, עלים יפים ושבירים שכל עוצמתו של אלֹהים מפעמת בהם...״ 

״יש פרחים בעשב ופרחים על שמלתה, וכפתורים לאורך שמלתה...״ 

״היושב ראש מאו חייך והתרווח בכורסתו הנוחה. אה, אמר, העולם.״ 

כל אשליותיו של הסיפוּר מהבהבות, מבזיקות, במהירות הגילוי.    

 

 

 

[הציטוטים מתוך ״האופניים של דה וינצ׳י״. תרגמה סמדר מילוא. מה הסיפור שלך, הוצאת עם עובד]  

 

 

                                              


יום שישי, 17 בספטמבר 2021

הַדְּחַק [שיחות עם ישראל פיבקו]



אחרי שאמרו וַיֵאָנְחוּ, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם, נַאֲקָתָם, זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ ואֵלוּ הַבָּנִים, אמרו זֶו הַדְּחַק, כאומרים לַחֶצֵנוּ הוא כהִצטברוּת הדוחקת של כל מה שלפניו, וכאומרים שאלֹהים, שאמר שראה את הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לחֲצִים אתָם, לא ראה שלבני ישראל הלחץ הוא דחק, כבר דבר דחוף.  

 

ועל ״וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים״. חשבנו שיש כאן גם הבעת הִתקוממוּת נגד העָמָל, נגד ההוֹלָדָה. והיא קצת כמו עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שבני ישראל עצמם עשו, פרישה מדרך ארץ שאלֹהים קבע. לשכנע את אלהים. 

 

 

[וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. 
וְאֶת לַחֶצֵנוּ - זֶו הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לחֲצִים אתָם. ]

 


 

יום שבת, 11 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 5



בהיגָררוּת אל קריאת הסִפְרוּת הישָנָה, כאילו בלי סוף, יצירות גמוּרוֹת וידועות גוררות אל יצירות גמוּרוֹת וידועות, כאילו בעָבָר לא גמור. 

ההיגָררוּת אל הסִפרוּת של הנרי ג׳יימס כמעט מעציבה אותי בעֶצֶב הכיסופים אל סִפרוּת עתיד גדולה. עצב אי-ידיעה גדולה. 

 

ב״דיוקנה של גברת״ כמין התפתחוּת כיסופים, מדיאלוג הפרק הראשון שאולי נכסף אל חשיבוּת הדיאלוג של התחלת ״מלחמה ושלום״, להיות בעל עניינים חשובים, עד ההגעה, עד הרגשתהּ של הבְּדָיָה הסִפרוּתית שהיא הרַת-עולם. בלי ההרגשה שענייניהָ הרֵי-עולם היא תִהְיֶה כדבר שהוּפַר. שבָּטַל.   

   

 

״...לצחוק מר, אולי, אמר הזקן. ברי לי שצפויות לנו תמורות כבירות, ולא דווקא לטובה...״                                                   

 

״...שכן בעולם של חֳרָבוֹת נראו לה הריסות-אושרה כפורענות שבגדר הטבע. היא הפיגה את יגיעת-נפשה בדברים המתפוררים והולכים זה מאות בשנים ועדיין הם עומדים על תִּלָּם...״ [דיוקנה של גברת. הנרי ג׳יימס. תרגמה אסתר כספי. מוסד ביאליק. עמ׳ 20, 430,] 

 

 

[מתוך התחלת ״מלחמה ושלום״: ״ובכן, הנסיך, גנואה ולוקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפרטה. לא, הריני מתרה בך, אם לא תאמר לי שפירושו של דבר מלחמה...״(מצרפתית), ״התיתכן בריאות...למי שנפשו מתייסרת עליו? היוכל אדם בעל רגש לשקוט בימינו? אמרה אנה פאבלובנה...״. ״מלחמה ושלום״, טולסטוי, מרוסית לאה גולדברג, עמ׳ 9, 10,]   

 


                                           


 דיוקנה של גברת. הנרי ג׳יימס

 

יום רביעי, 8 בספטמבר 2021

פּרישה מפְּרוּ וּרְבוּ. עָנְיֵנוּ. [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

מַגָּעים ידועים של השֹפה בין עֹנִי עִנּוּי ועֲנָוָה ממלאים את עָנְיֵנוּ. ביום שלפני התחלת השנה דיברנו עליהם ועל המדרש ״וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ״. 

העֹנִי של בני ישראל במצרַיִם הוא פרישוּת מינית, אמר ישראל, ויש פה נגיעה ולא נגיעה ב״וידע אלֹהים״. ודיברנו על מִצוַת פְּרוּ וּרְבוּ, כי אם אלֹהים לא מצוֶה אין פריָה ורביָה. ובעצם זאת כפייה מאלֹהים, כי מִצוָה אפשר לא למלא. ולמה בני ישראל פרשו מדרך ארץ, מתפקיד האדם להחליף את אלֹהים ב״פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ ״, מהתפקיד של אלֹהים שניתַן להם, אמר ישראל. כי אלֹהים נתן למצרים ולפרעה לשלוט בעולם, אמר, ובני ישראל ניסו, אחרי הצעקות, לשכנע את אלֹהים על ידי פרישוּת דרך ארץ. על ידי פרישה מדרך ארץ שאלֹהים קבע. 

[על ידי קביעת עָנְיָם, שלהם].  

 

[

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים. 
[שמות ב כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה׃ כדוַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ {ס}

 

                                             


 


יום חמישי, 2 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 4

 



 

נהדרים התְּאָרִים ב״איליאדה״ וב״אודיסיאה״ [״הדומֶה לאלים״, ״הנהדר״, ״ארורֵי-השם״ והאחרים], אינם שוֹעִים אל טענַת ״  Show, Don’t Tell הַרְאוּ, אַל תגידו״ בסִפרוּת [האם הטענה פונה גם אליהם?], הם אמירה, הגדָה, מִלּוֹת-עֻבְדוֹת-היצירה, דְּבָרָהּ וטענתהּ של היצירה, בלִבָּהּ החזק של היצירה.  

 

 

[האַכַיִים מהירֵי-המבט, אגממנון המושל במרחבים, אודיסאוס הנהדר, ספינות קמורות-החרטום, אתֶנה אפורַת העין, כְרִיסֵאיס יפת-הלחיים, אֶאוֹס הרעננה ורודת-האצבעות, האַכַיִים ארוכי-השער, ספינתו השחורה יפת-ספסלֵי-החותרים, אודיסאוס האלוהי, אֶוּריאֵלוֹס האדם השווה לאל, מנלאוס היקר-לאָרֶס, מנלאוס הטוב, בני-האכיים ארורֵי-השם, נשֵי טרויה יְפות-התלתלים, אריניס הצועדת-בעלטה, בני תמותה מרֵי-נפש, עיר הטרויאנים רחבת-הדרכים (מן התרגום של אברהם ארואטי)

   

ומושכים את לִבי גם לא-שועים אחרים, מַגידים-אומרים [״בת-לוויה הרחוקה כמותָהּ משְלֵמוּת״, ״פנים נעימים חסרֵי-עניין״, ״הנערה הרַכָּה שבעולם״, ״באפֵלה המדַכֵּאת״ (הנרי ג׳יימס)]

 


                                             

איליאדה

מאת: 




                                                   

 

יום שלישי, 31 באוגוסט 2021

״וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר...״, לא כְּמָה שנאמר [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


לא כְּמָה שנאמר, והרי המדרש מראֶה את ההבדל שבין ״וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַֽחֲצֵֽנוּ״ שבספר דברים ובין ״... וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים...״ שבספר שמות, כי בפסוק בספר דברים אין זכר למשה ולברית בין הבתרים ולסיבה של העינוי על ידי המצרים, אלא רק סיבת הצעקה [העינוי], והם צעקו אל אלֹהים, ואילו בשמות, רק אחרי מות המלך שגרם להם את העבודה הקשה הם זעקו, אבל לא זעקו אל אלֹהים. 

בספר שמות מתאים להם להיות עבדים והם לא מבקשים מאלֹהים שיחלץ אותם מן העבדוּת. רק המלך קובע את המציאוּת, לא אלֹהים, אמר ישראל בשיחה שלנו. וכך, כשההגדה אומרת כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, זה לא כְּמָה שנאמר. כי הם זעקו אל המציאוּת, לא אל אלֹהים. והשוועה עלתה מעצמה. בניגוד לרצונם של בני ישראל, אמר ישראל. 

ולפני כן, על וַיָּרֵעוּ אתָנוּ ועל וַיְעַננּוּנוּ ועל עֲבדָה קָשָׁה, שתחילתם ב״וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם״, והחזרה של המדרש אל ספר שְמוֹת, כאילו אל המקור. ובמקור הזה ״פֶּן יִרְבֶּה״, וישראל אמר המצרִים ראו שבני ישראל בגלות ואינם בני הארץ, ויש כאן הגדרה עמוקה לגָלוּת, אי נאמנות לארץ שבה הם נמצאים. אפילו במצרַיִם שהיא כגן עדן הם לא רצו קשר לאדמה. ואין כאן שום האשמה של המצרִים. ועוד במקור הזה ״שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו״ ויש כאן כמו שנאה-אהבה, המצרים רצו אותם ואת המסים וגם פחדו מהם, ואותה שניוּת גם ב״וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה״העִברים בנו את פתום ואת רעמסס, את מקור הכוח של מצרים. ועוד, ״וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״, והדרשן שאמר בפה רך, אמר שפרעה הצליח ברַכּוּת לשכנע את בני ישראל להיות עבדים, בפיתוּי, כי תכונת העבדים היתה בהם. יעקב אמר אֶעֱבָדְךָ, ומאיפה הנטיָה שלו להיות עבד ללבן, אמר ישראל, הוא איש תם יושב אהלים, להבדיל מעשָו איש יודע צַיִד, שעוסק בשאלות חיים ומוות. יעקב לא עסק בשאלות הגדולות, ולא היתה לו שאיפה לשלוט, עם הסיכון של שולט ונשלט. 

 



[[וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה. 

וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. 
וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו בְּסִבְלתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה. אֶת פִּתם וְאֶת רַעַמְסֵס. 
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. 
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. 
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ 
- כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה. 
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב. 
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים. 
[שמות ב כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה׃ כדוַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ {ס}]]

 



 

יום שני, 30 באוגוסט 2021

יוֹמנסִפְרוּת 3

 


כן, המונולוג של מוֹלי [פֶּנֶלוֹפי] לא יודע שיש לו אוהבים ומחַזרים רבים אבל  נהיֶה דומֶה קצת לפנלופי שהמחַזרים הרבים היו צובאים אצלה על הבית כל הימים והָמוּ בהיכל עטוּי הצללים ואילו היא עָרגה אל אודיסאוס הנהדר ואמרה "מה רם האיש לוֹ ערגתי, כי תמיד אזכור זה הגבר, שתהילתו נפוצה ברחבי הֶלַאס ובאַרְגּוֹס התיכונה", והרי גם המונולוג של מוֹלי שמחזרים רבים רוצים שיהיה בשבילם חָזוּת כל ״יוּליסֶס״ זקוק לרם ולנהדר, לכל ״יוליסס״. הוא כחלקיק בתוך ״יוליסס״.  

 

 

״...הבחורים היפים האלה שהצצתי עליהם בחוף של מארגייט מאחורי הסלע עומדים ככה בשמש ערומים כמו איזה אל או משהו ואחרי זה לקפוץ אתם לים למה כל הגברים הם לא כאלה לפחות היה לנו איזה פיצוי לנשים כמו הפסלון המקסים הזה שהוא קנה הייתי יכולה להסתכל עליו מהבוקר עד הערב...״ 

...השמש זורחת לכבודך הוא אמר ביום ששכבנו בין השיחים של הרודודנדרון בגבעת הואות׳ עם החליפה האפורה מטוויד והכובע קש שלו ביום שהוצאתי ממנו הצעת נישואים כן בהתחלה נתתי לו חתיכת עוגה מהפה שלי וזה היה שנה מעוברת כמו עכשיו כן לפני 16 שנים אלהים אדירים אחרי הנשיקה הארוכה ההיא הפסקתי כמעט לנשום כן הוא אמר שאני פרח הרים...״ [מתוך הפרק פנלופי, המונולוג של מולי, ״יוליסס״, ג׳יימס ג׳ויס, תרגמה יעל רנן] 

  

 

["מה רם האיש לו ערגתי, כי תמיד אזכור זה הגבר, שתהילתו נפוצה ברחבי הֶלַאס ובאַרְגּוֹס התיכונה". אודיסיאה. תרגם אברהם ארואטי]

 

 



                                       


        

אודיסיאה (תרגום אברהם ארואטי

הומרוס 

יצא לאור ע"י הוצאת מאגנס, בשנת 2012


 

 

יום שבת, 28 באוגוסט 2021

יוֹמנסִפְרוּת 2

 

מין צער פעוּט בגלל תרגום ״ begat ben Maimun and ben Maimun begat Dusty Rhodes and Dusty Rhodes begat Benamor and Benamor begat ״ ל״...הוליד את בן-מיימון ובן-מיימון הוליד את עודד הנודד ועודד הנודד הוליד את בן-אמור...״, אבל הרי עניין המצאַת התולָדות הרציני-לא-רציני ב״יוליסס״ יכול בקלוּת להימשך בתרגום לעברית, להמציא לא-דסטי-אפרים-רודס- footballer, עודד הנודד, עם כמעט רצינוּת-לא-רצינוּת היהודי הנודד בתולדוֹת בְּלוּם, ובכל זאת הצער הפעוּט, הזעיר, וכמעט עֵדֵי אופי שלו בדמותם הישָנָה של תרגומֵי שֵמות בסִפרוּת לשמות עבריים, אולי בעיקר בסִפרות ילדים, כגון עליזה, בארץ הפלאות, ודני ב״שׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה בְּמַאי אוֹ דָּנִי רוֹכֵב אֶל הַיָּם הַדְּרוֹמִי״, ועֵד מסוג אחר, הסֵפֶר ״עודד הנודד״. 

 

 

...״ begat Christbaum and Christbaum begat ben Maimun and ben Maimun begat Dusty Rhodes and Dusty Rhodes begat Benamor and Benamor begat Jones-Smith and Jones-Smith begat Savorgnanovich and Savorgnanovich begat Jasperstone and Jasperstone begat Vingtetunieme and Vingtetunieme begat Szombathely and Szombathely begat Virag and Virag begat Bloom et vocabitur nomen eius Emmanuel.״

 

״...משה הוליד את נוח ונוח הוליד את...ובן מיימון הוליד את עודד הנודד ועודד הנודד הוליד את בן-אמור ובן-אמור הוליד את ג׳ונס-סמית וג׳ונס סמית הוליד את...וויראג הוליד את בלום et vocabitur nomen eius Emmanuel[״וקראת שמו עמנואל ״ישעיהו ז]

 

[הציטוטים מ״Ulysses״ , ג׳יימס ג׳ויס, ומהתרגום של יעל רנן לעברית, ״יוליסס״.]

 

 

                                                

עודד הנודד. צבי ליברמן.