קראתי אתמול אודות ביקורת על צילומֵי אתרֵי בנייה מוזנחים ואתרים מוזנחים אחרים, של צלמת ישראלית, שבה נטען שהאסתטיקה הרבה של הצילומים מנוגדת מדי לנושאים המצולמים. הטענה הזאת הטרידה אותי במשך היום. כמובן, חשבתי שהאסתטיקה הרבה היא זו המעלה את האתרים המצולמים אל דרגת האובייקט היחיד, בעל החשיבות, אבל בעצם, הייתי צריכה לחשוב על האסתטיקה של האמנות כמנוגדת תמיד למה שנמצא מחוץ לאמנות. וגם זה מובן מאליו. והרי הכוונות העצומות של האמנות מנוגדות כל-כך לדממת המציאות. כשמחשבתי זו נדדה לה בין יצירות האמנות, והגיעה אל הפרחים המצוירים של יאן ברויגל, לרגע ראיתי אותם כדומים לאַנה פַּאבלובנה האומרת "ובכן, הנסיך, גנואה ולוקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפארטה...", לסטיבן דדלוס השומע את הסיפור "לפני הרבה-הרבה שנים וכמה טובות היו השנים...", למרת דאלויי, לעלמה ברוק, לשריף בֶּל - יותר משהם דומים לַפרחים החיים.
וכמובן, לדמויות הסִפרותיות האלו יש מעֵין עלֵי- כותרת נפלאים, מעֵין תלת-ממדיוּת נהדרת ומעֵין מקום מוגדר ביותר, לתמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה