יום שישי, 30 בנובמבר 2018

מתוך "כרישום התקבצות העלים",


מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל 2011 :   

"...כמובן, הוא לא יכול להסביר מדוע החיים כאן נועדו לו, אבל חשב פתאֹם שתכנוּן הגן של המוזיאון יכול להסביר איך דברים נועדים מתחילתם להיות מסוימים מאד, וחשב גם על הדברים שאמר אביה של חפציבה על מוות של תאים, שפתאֹם ראה בבהירות, כי מהו מוות של תאים אם לא דבר מתוכנן היטב, ובעצם, כך גם ההתאבדות שלהם שכבר היתה קיימת בהם מלכתחילה. ואביה של חפציבה, שאינו חושב על הרע מכּל, יכול במחשבה צלולה לראות את תכנוּן המוות של התאים כמו שהוא רואה את תכנון החיים שלו ושל חפציבה. עכשיו, כשהוא חושב על תאים ועל מותם, אמר, הוא מרגיש את היציבוּת שלהם ואת יציבוּת הכללים שלהם, והוא מתפלא שלא הכיר את היציבות הזאת, כשבעצם, בעיקר אותה היה צריך להכיר. והרי כל המחקרים שלו על תולדות בני-האדם לא הראו לו את התולדות הפנימיות שלהם ואת התנהגות החומרים הבונים אותם, ודווקא אביה של חפציבה, שלא ניסה כלל לחקור את רוח האדם, אולי יודע יותר ממנו על הסיבות הפנימיות.
 עכשיו, אמר, כשהוא מדבר על כך הוא נזכר שבזמן שביקר שוב אצל הוריה של חפציבה לקראת סוף החורף אמר לו אביה של חפציבה שבעוד זמן לא רב יפרח עץ המגנוליה, והוא חשב על הזמן שהיה שם עם חפציבה וראה את פריחת המגנוליה, וכאילו ראה התגלות של דבר שהיה סמוי כל החורף."     




מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל 2011 :          


"...אבל השעות האלה היו נחוצות לה כל-כך, כי הן היו החלקיקים האווריריים של הימים, המרפרפים ומסתחררים סביבה. ובכל זאת, השעות בגינה נמוגות אל תוך השעות האחרות, חשבה, כמו התמוגגוּת הצבעים אל המרחק. והרי בַּציוּר של טרנר הם מתמוגגים אל המרחב הנפתח, חשבה, ואילו אצלה הם מסתחררים ונסגרים. כמובן, היא חשבה על הציורים של טרנר די הרבה, ומדי פעם אמרה שאולי הוא הצליח לצייר את הרגשת הזמן יותר ממה שהצליחו האחרים, אבל עכשיו אמרה שהוא צייר את חלקיקי המרחב, את פתיתי הצבע של האוויר. היו עוד כמה דברים לומר על טרנר וגם הם התקשרו במחשבתה אל השעות בגינה, ולא היתה צריכה להסביר לסמדר מדוע התחילה לדבר עליו. ממילא הוא היה כמעט בלתי נפרד מכל דבר בעל ערך שאפשר היה לדבר עליו, ובוודאי היה אחת הסיבות החשובות שלה להתעכבוּת אצל סמדר. כן, הוא היה מהסיבות החשובות שלה."            

יום רביעי, 28 בנובמבר 2018

כבר כמעט לא אמרנו זה לא אמנוּת,

כבר כמעט לא אמרנו זה לא אמנוּת, כבר עידן שלם אחרי מרסל דוּשאן, וכמעט לא אמרתי זה לא שירה, והרגשתי את המצב החדש בעולם ואת צִדקתו, כי יכולתי לעמוד מול האמנוּת כמו מול מה שאיני יודעת לגמרי מהו וכמעט להיכָסף אל אי-הידיעה, וכמעט התנגדתי לדעת לגמרי מהי אמנוּת, והשארתי לי ידיעה מסוימת של טוב וגרוע, שלא יכלה להגדיר את גדרוֹת האמנוּת
ובכל זאת רציתי בזמן האחרון לומר על שירים אחדים שקראתי שהם לא אמנוּת, בסתירה ברורה, לדעת לגמרי מהי אמנוּת, כמו לדעת מהו ים גדול נבדָל מן היבשה, שלמרות גודלו ותנועת המים שלו אפשר לראות את קצותיו הנפרדים מהיבשה כל העת.

[ובעצם, עדיין גם רציתי כל כך שיישאר בסוף העידן השלם גם הדבר הנושן מאד של האמנוּת, אִי-ההשָֹגָה בתוכָהּ, וכמעט דְּמוּת האינסוף, וכמעט דְּמוּת המוות ומותי.  ]  






                                       


           The Martyrdom of Saint Matthew-Caravaggio (c. 1599-1600)
     

       



    
       

            

יום שני, 19 בנובמבר 2018

מישוֹר גדול


"או אולי ישכין זֶאוּס ידידוּת...שהרי הוא קוצֵב המלחמה לבני האדם", אבל לא על  המלחמה ועל הקוֹבֵעַ את המלחמה בתוך הזמן אני רוצה לכתוב, אלא על אִי-ההִתעלוּת של המִלים האלו מעל המלים האחרות, שכולן כעֻבְדוֹת שוות ערך בַּמישור הגדול של האיליאדה, שרַבִּים בו כל-כך הדמויות הדיאלוגים התְּאָרִים והדימויים המִתפשטים, עד שמתקשֶה כל-כך הצוֹפֶה אל המישור לראות את כולם, אף על פי שכל המישור גלוי לפניו. וכמו שהיה יכול להוֹקיר מַעֲמָקִים כמעט נִסתרים הוא יכול להוקיר את מרחקֵי המישור העצומים, ואת חֻמְרַת המישור, חֻמְרַת הגָּלוּי שבו
וכמעט ברור לו שדי לאיליאדה בַּמישוֹר, כי המישור מראֶה את דמויות האֵלים העליונים וגם את דמויות בני האדם התחתונים, ואת עלילותיהם ודבריהם כאחת, ואת מקומותיהם ונופיהם כאחת. 
ויש מין פרספקטיבה במראֵה העלילות והדימויים בתוך המרחקים של המישור, ואם הוא מכיר את ציורֵי נופי ההרים הסיניים הוא יכול להיזכר בנחלים ובמפלֵי המים, באווזי הבר העפים, בעננים, ברמיזה של ערפילים, בפרחים וחֶבְרָתָם  ובעגורים המצוירים בהם, המדגישים את הבעַת המרחק, הגובה והרוחב, והוא יכול לחשוב איך בתוך אשליית הִתקטנוּת הדברים במרחקֵי המישור ממשיכים ומתרחבים העלילות והדימויים.          


["...כי הביט אז איש באחיו וכה אמר...או אולי ישכין זֶאוּס ידידוּת בין שני העמים, שהרי הוא קוצֵב המלחמה לבני האדם". אִילִיאַדָה, עמ' 109 , תרגם מיוונית אברהם ארואטי. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס .  ]

["כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה, בּורֶאַס וזֶפירוּס, רוחות הנושבות מתרַאקיָה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים, מיתמרים, וסחף עשבים רב יִפְלְטוּ לאורך חוף הים, כך נסער לב האַכַיִים בקרבם". אִילִיאַדָה. עמ' 209. תרגם מיוונית אברהם ארואטי. הוצאת ספרים ע"ש י"ל  מאגנס.]     


   


                                                         

       Zeus_Getty_Villa.
           

יום שבת, 10 בנובמבר 2018

תומס קוֹל כתב שהוא מקווה שהתמונה הזאת היא השלֵמה ביותר שצייר מעודו ["מסע החיים: ילדוּת"].

הוא בוודאי תיאר לו את הסכנות האורבות לַציוּר באלגוריה, בסמליוּת, בצירוף הנופים הנשֹגבים והצמחים המופרזים הכמעט-סמליים, אבל כתב אחרי כן שהוא מקווה שזאת התמונה השלמה ביותר שצייר מעודו, כאילו מה שתיאר כהצצה של הרוח אל  חיי הנצח בציוּרֵי "מסע החיים" היה יכול להשרות  את הרגשת השלמוּת, וכאילו האלגוריה, הסמלי והנשֹגב הם אלה שיכלו גם להראות את מסע הרוח עצמה בתוך הזמן הרחב
ומן ההתחלה רצה להגיע אל דבר דומה ברושְמוֹ לשִירוֹת הגדולות המביעות גם משהו מתולדות הזמן, כמו איליאדה ואודיסיאה, אף על פי שהאיליאדה והאודיסיאה עצמן לא נזקקו לאלגוריות ולסמליוּת אלא רק לגודֶל העלילות והדמויות בתוך הזמן ולגודֶל תמונת התְּאָרִים, ודימה לו שהציורים עם האלגוריה והסמליוּת יביעו דבר גדול בהרבה מחייו ומחיי אחרים, שאולי יִגַּע באֵלים
ואפשר גם שראה את הפרזַת הצמחים והפרחים בציור "ילדוּת" כדומָה מעט לריבוּי התְּאָרִים שבאיליאדה ובאודיסיאה, ריבוּי התְּאָרִים היפים, כמו יפַת-ספסלֵי-החותרים, ארוכי השֵֹעָר, הרעננה ורודַת האצבעות, הנהדר, הדומֶה לאלים. כאילו ראה עוד שִכבה בגובהֵי הציוּר. וכאילו השִכבה הזאת, כמעט שכבת יופי בגובהי הציור, היתה יכולה להרחיב כל כך את הציור.     


דימיתי לעצמי את הדברים האלה באותו זמן שחזרתי ושאלתי מדוע צוירו ציוּרים רבים כל כך בנושאי המקרא, וחשבתי שהנושאים המקראיים כאילו הציעו לציור גם את אפשרויות התיאוּר הגדול, המפואר, המבקש גם את רושֶם גודלו של הזמן, וחשבתי על  הציורים הרבים כל כך שראיתי במקומות רבים במשך השנים, וחיפשתי באתר האינטרנט של הגלריה הלאומית לאמנוּת בוושינגטון את תערוכות העבר, והסתכלתי בצילומי ציוּרֵי "מסע החיים" [The Voyage of Life]  של תומס קוֹל, מציירי הדסון ריבר סקול, ולא זכרתי אם ראיתי אותם בעבר.    


  


The Voyage of Life is a series of paintings created by Thomas Cole in 1842, representing an allegory of the four stages of human life: childhood, youth, manhood, and old age
                                   

. מסע החיים: ילדוּת. תומס קול    The Voyage of Life: Childhood


The Voyage of Life: Youth


 The Voyage of Life: Manhood



The Voyage of Life: Old Age