יום שבת, 30 בנובמבר 2013

משהו על היפוך האירוניה.

                                           
מתוך "והיה העקוב למישור". עגנון.

מתוך "והיה העקוב למישור". עגנון. 




אחרי השיחה עם י. על היפוּך האירוניה, המופיע לצד האירוניה שבהשוואת יציאתו של מנשה חיים מבוצץ ל"לך לך מארצך וגו'", נזכרתי בהרגשה הישנה שלי שגם במשפט הסיום של "סיפור פשוט" היתה לא רק האירוניה, אלא גם ההיפוך שלה. 
היפוך האירוניה של ההשוואה בין היציאה מבוצץ לשם בקשת חסדים ונדבות ובין "לך לך מארצך וגו'" נראֶה בכלי גולה שהכינה אשתו של מנשה חיים. והרי ההשוואה נהיית לא- אירונית כשגם דמותו של אברהם, שעזב את ארצו, יכולה להתפרש כדמות של גולֶה. אברהם, שנאמר לו "מארצך", בעצם יכול להיראות גם כמי שגלה מארצו. 
מעין המשך להשוואה האירונית ולַהיפוך שלה מופיע אחרי כתיבת מכתב ההמלצה למנשה חיים, בהזכרת המלים "וברכך בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך". אל האירוניה של הזכרת הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך מתלווה הפירוש הלא-אירוני, האומר שאלהים נותן את כל הארצות, גם את ארץ ישיבתם של מנשה חיים והרב של בוצץ ושל היהודים שאליהם ינדוד מנשה חיים
כשאני חוזרת אל ההרגשה הישנה שגם לאירוניה שבמשפט הסיום של "סיפור פשוט", "אלקים בשמים יודע שלא נתכוין הירשל אלא לאותו תינוק", יש היפוך האירוניה, אני יכולה לראות את הסיפור כולו כיוצר גם את היפוך האירוניה הזה, את הפירוש שהירשל אכן לא נתכוון אלא לאותו תינוק. כי הסיפור כולו מכוון את דמותו של הירשל להתאמתה אל מה שנראֶה כגורלָהּ, עד שהיא נראית לעתים כמסכימה אתו.          
לרגעים נדמה שהגורל הזה מתחיל כבר בדמותה של טוני מ"בית בודנברוק" של תומאס מאן, בת הסוחרים, שרוחה ורצונותיה הוכחדו על-ידי משפחתה, למען דרכֵי- המחשבה שלהם, עד שהתאימה עצמה אל דרכי-המחשבה האלו, כמעט כמו מתוך רצונותיה ומחשבותיה שלה. 
רצונותיו ורוחו של הירשל נועדים להיות מוכחדים כמו אלו של טוני בודנברוק,  והוא עצמו נועד להתאים עצמו אל דרכי-המחשבה של משפחת הסוחרים שבה צמח. וכמו טוני בודנברוק, הירשל מתאים עצמו לדרכי-המחשבה שהכחידו את רוחו ואת רצונו, כמעט מתוך פנימיותו שלו. 
והרי הסיפור מכוון את דמותו של הירשל להיות מותאמת לדרכי-המחשבה של משפחת הסוחרים עוד לפני שהירשל משודך למינה, ומוותר על בלומה. נכתב שם, בין השאר, שמעלָה יש בו שעושֶה כל מה שאבותיו אומרים, ושכסף וזהב שהיו לצירל סִמאו את עיניו של ברוך מאיר, אביו, והניח את מירל, אִמה של בלומה, ונשא את צירל, וכן, שלא היה דור באותה משפחה שאין בו משוגע, ואף על פי שכשנולד הירשל ביקשו אבותיו להקדישו לתורה, לא כל מה שאדם מבקש לעשות מסכימים עמו מן השמים, כל שכן שאין כוונתו שלמה, וכן נכתב שם שכך היתה תחילתו של הירשל בחנות.
וכשהירשל מותאם לאבותיו יותר משהוא מותאם לבלומה, שנשמתה בת-חורין, אפשר לראות לצד האירוניה שבמשפט-הסיום גם את היפוך-האירוניה. שהיה יכול באמת להתכוון לאותו תינוק.    
  









יום שבת, 23 בנובמבר 2013

החיקוי כחזרה חֶזיונית.






החיקוי כחזרה חֶזיונית.
חשבתי השבוע שוב על חיקויים, על חזרת התכונות, ועל החזרה החֶזיונית שבחיקוי, כשקראתי את הסיפור על זושא סוחר הסוסים, המופיע בתוך "בלבב ימים" של עגנון, ונראֶה כמין חיקוי חלקי של הסיפור "מיכאל קולהאס" של קלייסט. זושא היה "קונה סוסים בשביל שרי האומות, וכל השרים היו מאמינים לו ונותנים לו מעות לחשבון, ומעולם לא הפסיד אמונו הן בדברים שבין אדם לחברו והן בדברים שבין אדם למקום", וכשנעלם אמרו שנתחבר לליסטים, ונתלה. החיקוי הקצר הזה נראֶה כמין חזרה חזיונית של "מיכאל קולהאס", או כהופעת רוח-הרפאים של הסיפור של קלייסט בתוך "בלבב ימים". רוח-הרפאים שאין לה גוף מוחשי, והיא כמעט לא ממשית, ובכל זאת היא נראית לעין.       
היא נהיית דומה קצת להופעה החזיונית של דמותו של חנניה על פני-הים, כשהוא יושב על מטפחתו הפרוסה על המים, כאדם שיושב בנחת, ושביבים של אור יוצאים מן הים. ואין בה כמעט הגיון הסיבה והתוצאה שיש ב"מיכאל קולהאס". "אפשר זושא שדר עם כל אדם בשלום ונשא ונתן באמונה נתחבר לליסטים...", כתב עגנון, ולא פירש את הסיבה, והרשה לחיקוי להיות כהופעת רוחו של הסיפור האחר, שאין לה הצורך בהגיון הסיבות, והיא תלויה במידה מסוימת באמונה של המסתכל בה. 

החיקוי של "מיכאל קולהאס" ב"רגטיים" של דוקטורוב נראֶה כפשוט יותר, אבל גם הוא במידה מסוימת מין חזרה חזיונית של "מיכאל קולהאס", או הופעת רוח-הרפאים שלו. לא כתמונה קצרה וכמעט נעלמת כמו זו של הסיפור על זושא, אלא בהיותו חלק מהתמונות הגדולות של "רגטיים" כולו, שבהן תקופה שלמה נראית כחיזיון. לא כמו הסיפור הכמעט נסתר על זושא, המתעתע קצת, התלוי במידה מסוימת בָּאמונה בּוֹ, מופיע הסיפור על קולהאוז ווֹקר באופן ברור, וכמוצדק על-ידי החזיונות כולם של "רגטיים". הם המצדיקים ומאירים אותו במחשבותיהם, בדיעותיהם, בהִסתכלוּתם בהיסטוריה ובציפיות לעתיד שלהם.  
החיקוי שיצר דוקטורוב הוא גלוי מאד, והוא כנראה נוטל את זכויותיו גם מן המחשבה על המשך חזרַת התכונות. 
בדמותו של קולהאוז ווקר אין כמובן חזרַת כל התכונות של דמות מיכאל קולהאס,  וכמובן, אין חזרת תכונות הכתיבה של קלייסט. כמו בהופעת רוח-רפאים יש בה התגלות חלקית, מתוך עולם אחר.  




יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

הַתְּאָרִים והדימויים המתרחקים. הנופים המצוירים של ליאונרדו דה וינצ'י.

                             
                                   
                             The Virgin and Child with Saint Anne 



Mona Lisa or La Gioconda 


הַתְּאָרִים והדימויים המתרחקים ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" הזכירו לי את הנופים של ליאונרדו דה וינצ'י ב"מונה ליזה", וב"Virgin and Child with St. Anne ". 
התארים ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" המתרחקים מן ההקשר המיידי, והדימויים המתרחבים כל-כך ומתרחקים מן האובייקט שאותו הם מדמים, עד היותם לסיפור נפרד, נהיים בהתרחקותם כמעט שווי-ערך לדמויות ולאובייקטים המתוארים. אף על פי שתפקידם לתאר את הדמויות ואת האובייקטים [יערות, ימים, הרים, וכדומה], הם גם קיימים כמעט לגמרי לעצמם, כמו אחת משִכְבוֹת-החיים של היצירה, שגם לה הִתפתחוּת והִתפשטוּת.             
וכמו שהדמויות ביצירה יכולות להפליג אל הִתפתחוּת העלילה ואל תמונותיה, כך יכולים התארים והדימויים המתרחבים להפליג אל מרחקי תמונותיהם שלהם, החשובות באותה המידה. 
כך, למשל, בתואר החוזר "מעניקַת התבוּאָה" לאדמה, גם כשנושא הענקת התבואה אינו קשור באופן מובהק במה שנאמר קודם לכן, בדימוי האריה בן-ההרים, המתפתח ל"פוסע בסער גשם ורוח ושתי עיניו בורקות...", בדימוי "כלהקות רבות של ציפורים בנות כנף, להקות אווזי בר, עגורים או אף ברבורים ארוכי צוואר העפים אנה ואנה באחו אשר באסיה....זה לפני זה נוחתים ומתיישבים..."[תרגום אברהם ארואטי], מפליגים התְּאָרִים והדימויים בתוך עלילותיהם ותמונותיהם שלהם. 
איזו הרגשת רווחה אפשר להרגיש כשהתְּאָרִים והדימויים המתרחקים האלה יכולים להסביר קצת את הפלגַת הנופים של דה וינצ'י. בעזרתם אפשר להבין שהנוף הדרמטי ב"מונה ליזה", והנוף ב" Virgin and Child with St. Anne ", הם אחת מצורות החיים [או משִכבות-החיים] של הציורים, המופיעות כבעלות קיום עצמאי משלהן, ולא רק כמין תואר לדמויות ולעלילותיהן. הנופים הרחוקים האלה מביעים רצון חזק מאד של הציור להיות בעל כמה אפשרויות והבעות, ואף על פי שאפשר לתאר את צירוף הנוף והדמויות כמבטא את הרמוניית הטבע והאדם, בעינַי הצירוף שלהם מראה כל אחד מהם באופן "פרטי" מאד, כבעל תכונות ומעלות ו"עלילות" משלו. ההפלגה של הנופים המצוירים האלה אל מרחקֵי-התיאור, הנראית קצת כמו הפלגה אל הדמיון, יוצרת מעין מקבילה עצמאית להתפתחויות האחרות שבציורים.

ועוד דבר, על הנוף של מרסל דושאן ב"נתון", והקשר שלו לכל זה. הנוף של "נתון" כנראה אינו מעוניין להפליג אל עצמאות, אלא אל מה שיזכיר קצת את ההִתרחקוּת ואת הדרמטיוּת של הנוף של דה וינצ'י ב"מונה ליזה", אבל גם ישבש אותן. כשהן משובשות הן יכולות להיות כמעט זולות, ריקניות, רחוקות משאיפות הציור הקלאסי, ואולי גם מביעות את דעתו של מרסל דושאן על ההִתרחקוּת הכמעט פנטסטית של הנוף ב"מונה ליזה".     









יום ראשון, 10 בנובמבר 2013

עוד על רצונותיו של הזיוף.

                           
ציור של דגה [Edgar Degas]

זיוף. Tom Keating



תוך כדי קריאה ב"אודיסיאה" על טלמכוס בנו של אודיסאוס, ועל המחזרים המנסים לרשת את אודיסאוס, חשבתי על רצונותיו של זיוּף יצירות האמנות.       
 טלמכוס, בנו של אודיסאוס הנהדר, נהיה דומה מאד לאודיסאוס, ואילו המחזרים, הרוצים להיות דומים לאודיסאוס או שווים לו, אינם יכולים להשיג בתוכם את התכונות העמוקות של אודיסאוס. הדמיון של טלמכוס לאודיסאוס הנהדר הוא בעצם הניסיון הנמשך של חזרַת התכונות הנהדרות בתוך העולם. בו, בדמיון, נמצא הרצון הגדול לחזרַת הדברים הדומים. אפשר היה לחשוב שגם למחזרים היה משהו מהרצון הטוב להמשיך את חזרת התכונות הדומות הנהדרות, אילולא היו פונים בעיקר אל הרצונות הרעים, שבהם היה הרצון לתפוס את מקומו של אודיסאוס. 
המחזרים נהיו דומים קצת לזיוּף גרוע, שאיננו מבין לגמרי את תכונותיה של היצירה המקורית.  

תוך כדי הקריאה חשבתי שגם בזיוף יצירת אמנות יכול להיות הרצון הטוב של חזרת הדברים הדומים. הזיוף יכול להיות הדבר הדומֶה ביותר ליצירה המקורית,  ולהבטיח  כך את התמדת הופעתם של הדברים הדומים מאד. הרצון  הזה של הזיוף לשמור על קיומם הנמשך של  הדברים הדומים לדבר הנהדר, בעל התכונות המיוחדות, הנולדות מדי פעם ביצירות האמנות ובבני-האדם, מחייב את הזיוף לנהוג כמו טלמכוס. כמו טלמכוס הוא צריך להבין את התכונות המיוחדות האלו, כדי להשיג אותן. וכאשר הזיוף  מצליח להיות הדבר הדומה מאד, הוא גם נהיֶה במידה מסוימת הדימוי והצֶלֶם של הדבר שאותו חיקה. כמו האמנות כולה

הזיוף של טום קיטינג [שהיה גם משקם יצירות אמנות] מכיר תכונות מסוימות של ציורי הרקדניות של דֶגָה, ואינו מכיר היטב אחרות, והדבר המפתיע הוא דווקא ההזנחה שלו בציור רגלי הרקדניות. אפשר היה לחשוב שזיוף של ציור רקדניות יינצל מן ההזנחה של ציור הרגלים, ואולי ההזנחה קשורה בכך שהזיופים של טום קיטינג היו גם בעלי רצונות לא טובים, כמו הרצון לרשת את הציורים המקוריים, להשיג את התהילה השווה לזו שלהם. הזיופים של טום קיטינג נהיו דומים קצת למחזרים היהירים ב"אודיסיאה".      


   

יום שבת, 2 בנובמבר 2013

תִּפְלוּת הזיוּף. העלילה הפרוּצה.

                           
זיוף של ציורי ג'קסון פולוק.





תִּפְלוּתו של הזִיוּף מעוררת בעיקר את הרצון להתרחק ממנו, להרחיק את המחשבה ממנו, אבל בַּזיוּף יש גם השחתה, המעוררת את הרצון להבין אותה.
ההשחתה, כנראה, נמצאת בעיקר בפריצת ה"עלילה" של הציור לכל עבֶר, כך שכמעט כל דבר יכול להתרחש בה, וכך שמה שמוצג בה כתולדות הדימויים של הציור, וכהתפתחותם, הוא בעצם רק ההִתפרשֹוּת השטוחה שלהם על פני הציור, ושמה שמוצג כ"קווי-האורך והרוחב" שלה, האמורים להציג את גודל ההִתפשטוּת שלה במרחב, הוא רק כמו תוספות מאוחרות וחסרות-סיבה על פני ההתפרשֹוּת הזאת.             
הזיוף הזה מזכיר קצת את העלילות הפרוצות לכל עבר של אופרות-הסבון, המעמידות פנים שהן דומות לעלילות הרומנים והמחזות, ולעוד עלילות ספרותיות. העלילה הפרוצה לכל עבר באופרות-הסבון מעמידה פנים שהיא דומה לכל העלילות, שיש בה כל מה שיש בעלילת הרומן, בעלילת אגדה, בעלילת מחזה, ואפילו בעלילה הריאליסטית ביותר, כאילו היא מייצגת בנאמנות את ההתרחשויות של המציאות. היא גם מעמידה פנים של מי שמאמינה שאין הבדלים בין כל אלה. גם אצלה "תולדות" הדמויות והדימויים שלה אינן באמת תולדות, והריבוי הגדול של הדמויות בה, ושל ההתרחשויות, הוא רק הִתפרשֹוּת ללא סייג לכל עבר, על פני-השטח, בלי הידיעה העמוקה, ובלי הסיבות הכמעט טמירות של הרומנים הגדולים ושל המחזות. 
ההשחתה שבַּזיוּף אינה מתעמקת בהכרת התולדות הפנימיות הנִראוֹת והנִסתרוֹת של היצירה המקורית, ואיננה מכירה בסייגים שהיצירה המקורית יצרה. הזיוף הטוען שהוא נראֶה כמו הציורים המקוריים, שהוא יכול להשיג את המראֶה הגמור שלהם, איננו יכול באמת לדעת כיצד נֶהֱגָה המראֶה שלהם. 
לרגעים הזיוף כמעט מעורר רחמים, כשלמרות ההשחתה נדמה שהיה רוצה כל-כך להגות את הרעיון שלא הוא הָגָה. וכשהזיוף מצליח לרמות את המומחים, אולי מרגיש המזייף לזמן-מה שיכולותיו שלו אינן שונות מאלו של האמן שיצר את היצירות המקוריות, וההרגשה המזויפת הזאת אינה נותנת לו מנוח.   


    

                                   
ג'קסון פולוק.