יום שבת, 22 בדצמבר 2018

תְּכוּנוֹתֵינוּ נִמשכות אל תְּכוּנוֹתֵיהֶם


"...שוב הוא חשב על חשיבוּת ההבדלים והדמיוֹן שבין הצמחים, שהיא כמו חשיבות כל הדברים הדומים והשונים האחרים. והשמות שלהם, כמה נעים לדעת את השמות שלהם, שמכילים את כל האפשרויות, את כל המשפחות, את בנות המשפחות, את הידידוּת, את הביישנוּת, את הבדידוּת, את המתיקוּת, להכיר את השושניים, את הלילניים, את הדגניים, את הפרפרניים, הוא חשב על ידיד החולות שמסוגל לחיות כשהחול מכסה אותו, על הדיבשה שהיא קיטנית, על הדורבנית שהיא נוריתית ועל הדבקון שהוא דו-ביתי. לא היה סוף למה שהיה יכול לחשוב ולמה שהם יכלו להיות."      

והצייר של צמחֵי האורכידיאה ושל הצמחים האחרים בוודאי אמר בלִבו הרי תכונותינו נמשכות אל תכונותיהם, ומשפחותינו נמשכות אל משפחותיהם, ושמותינו דומים לשמותיהם בהגדרַת התכוּנוֹת ובאגירת הרצונות והגעגועים, ואלמלא כיסופיהם הסמויים הייתי יכול להכיר אותם כמעט לגמרי, כמו שהִכרתי את הָנֵץ חייהם ואת צמיחתם המרטטת בתנודות האור והצל ובתנודת הזמן. 

וכבר כמעט לא רצה להבדיל את הצמחים המצוירים מן הצמחים החיים, כאילו יוכל כך להרחיב את יכולתו לשהות במחיצת הצמחים, בעיקר במה שסמוי בהם, כי חשב שהציור מטבעו יכול להראות את הסמוי, וכשברגעים מסוימים היה יכול להאמין שצִייר אותם בנאמנוּת, היה יכול גם להאמין שהגיע אל סִתריהם.     


                                     

  אורכידיאות על סלעים. Cheng Hsieh 1693 - 1765  

 




       
       

     


                 




   

   
                      



יום שני, 17 בדצמבר 2018

עָקַת הסִפרוּת

"...ותשוּבת הדברים בהווה בהווה חדל-עִתים - על פי היחסים שבין קין והבל", כתב תומאס מאן, "ובמצב זה על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין...", וגם כתב, על יעקב, "...בעוצם רוחו הביא לידי טמיעתו האיומה של ההווה בתוך העבר, לידי חידוש תוקפו של מה שהתרחש בשכבר הימים...", ונדמה לי שראה את תשובת הדברים בהווה ואת טמיעת ההווה בתוך העבר כמחויבוֹת לא רק על ידי היחסים בין האחים ועל ידי עוצֶם רוחו של יעקב, אלא גם על ידי תמונת הכתוּב כולה שתשובת הדברים בה וטמיעת הדברים האחרונים בתוך הראשונים הן מטבעה, וראה את כל הפרטים השָבִים ואת אלו הנִטמעים בקודמיהם, ובעת שעסק במין פירוש של הכתוּב, הוא תיאר את האופֶן של ההכרחיוּת בתוך הכתוּב. 
והוא ראה כך גם את הסִפרוּת שלו, עצמה, וקיים גם את זיכרונות הסִפרוּת עצמה בתוך אופֶן תשובת הדברים בספרוּת. ובתוך המרחב הגדול של הספרות הזאת תשוּבַת הדברים נהייתה עָקַת ההכרחיוּת, עָקַת תפקידם של כל הדברים
 והיתה אצלו גם תשובתה המסוימת של אֶפִי בְּריסט של פונטנה בטוֹנִי בּוּדנבּרוק. והרי היא כמעט עָקַת ההכרחיוּת של "בית בודנברוק". 
        
["...ותשובת הדברים בהווה בהווה חדל-עִתים - על פי היחסים שבין קין והבל, ובמצב זה על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין, משמע כבר בתור אח בכיר... ", "...כי הריגת הדוד בידי בן אחיו עלולה היתה לבשֹר את הפרתו הרצויה מתכונת-הנוהג בבחינת הנחת יסוד היסטורי חדש שיש בכוחה לשמש מופת לנערים אליפזיים בדורות הבאים, בעוד שמעליו תוסר עָקַת תפקידו של קין לפחות בסוף מעשה..." , יוסף ואחיו, תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים. 
"...בעוצם רוחו הביא לידי טמיעתו האיומה של ההווה בתוך העבר, לידי חידוש תוקפו של מה שהתרחש בשכבר הימים, לידי מצב של הזדהות בין יעקב באורח אישי ממש ובין נוח שחרפוהו לקלון ולקלס..."(על מעשהו של ראובן ועל מעשהו של חם), יוסף ואחיו , תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.   
"נפשו היתה רגושה ומרוממת מחמת החיקוי, מחמת תשובת האירועים על ידי העבר שהפך להווה, הוא הוא אברהם שבא ממזרח וקנה את השדה..." (על יעקב), יוסף ואחיו, תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.]





                                         
   

יום ראשון, 9 בדצמבר 2018

מתוך "כל מה שיש בעולם", הוצאת כרמל, 2014 :


מתוך "כל מה שיש בעולם", הוצאת כרמל, 2014  :
"אמרתי לה, נסענו אתמול לשְֹפַת-הים, שנה שלמה לא היינו על שפת-הים. חבצלות החוף פרחו, ועל קַו המים נערמו הצדפים, והלכנו עד קצה החוף המותר, וחשבתי שבוודאי לא נעשֶה זאת שוב. אף על פי שהיינו נוחים מאד זה אל זה, חשבתי שלא נעשה זאת שוב. 
נזכרתי ברגליו היחפות של מודל העירוֹם כשהיה פוסע בעדינות בין כַּנֵּי הציור בסופֵי השיעורים, כאילו היה הולך על קַו המים והצדפים הנערמים. 
ברגליו היחפות היה מודל העירום עובר לאט ובעדינות אל איבוד כמעט כל מה שהיה בו, אמרתי לה. 
האם הוא היה מרוצה מהרישומים, היא שאלה. 
לפעמים ראה בהם את מה שיכול היה להאמין בו, אמרתי. אני חושבת שהוא ראה אז את הגוף ואת האישיות שלו במלוא התגשמוּתם, אמרתי, ויכול לייחס חשיבות רבה כל-כך לגוף הזה, לבשָֹר ולדָם, לכל מה שהם הראו לו פתאֹם. 
אחר-כך הוא הפסיק להופיע, אמרתי. תארי לך, אמרתי, שאחר-כך עשה מה שעשו רוב האנשים, התחתן, והוליד ילדים, ובוודאי גם מצא עבודה אחרת, ועדיין שמר בלִבו את דמותו הנכספת שנגלתה לו ברישומים.


   
                 
     

    

יום רביעי, 5 בדצמבר 2018

עוד חזרה [2].


"חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן מראש גרם המדרגות, נושאת קערה מקציפת סבון עליה נחו צלובים מראָה ותער. שולי חלוק צהוב, לא חגור, ריחפו קלות מאחוריו במשבי-הבוקר הרכים. הוא הגביה את הקערה ודקלם בהטעמה: " introibo ad altare dei [ואבואה אל מזבח אלֹהים]..." [שורות ראשונות של "יוליסס", ג'יימס ג'ויס, בתרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.
היה נדמה לי, לפני זמן רב, שרק בחֲזָרָתִי אל השורות האלו אחרי קריאת היצירה כולה, כשכבר יכולתי לראותן כחלק מובהק מן ההִתפשטוּת העצומה של הכתיבה בכל היצירהשרק אז יכולתי להרגיש שהן כבר בישֹרו את גודל ההתפשטות הזאת
אבל הרי השורות הראשונות האלו בוודאי מציגות משהו מן ההתפשטוּת הגדולה של הכתיבה כבר בקריאה הראשונה, מפני שמלכתחילה הן  קשורות, יחד עם היצירה כולה, ב"אודיסיאה", ונדמה שכבר אפשר לשער משהו מן הדומֶה לגודֶל ולרוחב של האודיסיאה, ומן הסוטה ממנה וההפוך לה, ומשהו מן הריבוי של דמויות בני האדם והאלים והתְּאָרִים, ומן ההבדל הגדול, ריבוי הסגנונות, וההיפוכים האירוניים. 
וכך, בתחילת הקריאה, אנו כעומדים על גבול מרחבֵי ארץ לא מוכָרים, ואנו כמעט יכולים לשער את גודלם בגלל הקשר הזה. 

בכל אופן, בחזרה אל השורות האלו, שוב ושוב, נדמה לי שהיו מושכות לב בקריאה הראשונה ההיא בגלל העמידה על סף המרחבים. וגם נדמה לי שכמעט אפשר, בחזרות אליהן, לעמוד שוב על סף המרחבים כמו על סף דבר לא מוכָר, מפני שהם גדולים כל כך.  

[מתוך "יוליסס", מהפרק "הסירנות", תרגום יעל רנן
"...אָרָדלִידִיָה לְיַד מינָהזָהָב. לְיַד ארד. לְיַד זהב. במצולות צל ירקרק כים. בלום...
...וֶרֶד קיץ קסטיליה אחרון  לבד לבלוב בלום עצוב לי כל כך עזוב. פפפט בלאט..." ]      



    
                              


השורות הראשונות של ״יוליסס״, ג׳יימס ג׳ויס, תרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.








יום שישי, 30 בנובמבר 2018

מתוך "כרישום התקבצות העלים",


מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל 2011 :   

"...כמובן, הוא לא יכול להסביר מדוע החיים כאן נועדו לו, אבל חשב פתאֹם שתכנוּן הגן של המוזיאון יכול להסביר איך דברים נועדים מתחילתם להיות מסוימים מאד, וחשב גם על הדברים שאמר אביה של חפציבה על מוות של תאים, שפתאֹם ראה בבהירות, כי מהו מוות של תאים אם לא דבר מתוכנן היטב, ובעצם, כך גם ההתאבדות שלהם שכבר היתה קיימת בהם מלכתחילה. ואביה של חפציבה, שאינו חושב על הרע מכּל, יכול במחשבה צלולה לראות את תכנוּן המוות של התאים כמו שהוא רואה את תכנון החיים שלו ושל חפציבה. עכשיו, כשהוא חושב על תאים ועל מותם, אמר, הוא מרגיש את היציבוּת שלהם ואת יציבוּת הכללים שלהם, והוא מתפלא שלא הכיר את היציבות הזאת, כשבעצם, בעיקר אותה היה צריך להכיר. והרי כל המחקרים שלו על תולדות בני-האדם לא הראו לו את התולדות הפנימיות שלהם ואת התנהגות החומרים הבונים אותם, ודווקא אביה של חפציבה, שלא ניסה כלל לחקור את רוח האדם, אולי יודע יותר ממנו על הסיבות הפנימיות.
 עכשיו, אמר, כשהוא מדבר על כך הוא נזכר שבזמן שביקר שוב אצל הוריה של חפציבה לקראת סוף החורף אמר לו אביה של חפציבה שבעוד זמן לא רב יפרח עץ המגנוליה, והוא חשב על הזמן שהיה שם עם חפציבה וראה את פריחת המגנוליה, וכאילו ראה התגלות של דבר שהיה סמוי כל החורף."     




מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל 2011 :          


"...אבל השעות האלה היו נחוצות לה כל-כך, כי הן היו החלקיקים האווריריים של הימים, המרפרפים ומסתחררים סביבה. ובכל זאת, השעות בגינה נמוגות אל תוך השעות האחרות, חשבה, כמו התמוגגוּת הצבעים אל המרחק. והרי בַּציוּר של טרנר הם מתמוגגים אל המרחב הנפתח, חשבה, ואילו אצלה הם מסתחררים ונסגרים. כמובן, היא חשבה על הציורים של טרנר די הרבה, ומדי פעם אמרה שאולי הוא הצליח לצייר את הרגשת הזמן יותר ממה שהצליחו האחרים, אבל עכשיו אמרה שהוא צייר את חלקיקי המרחב, את פתיתי הצבע של האוויר. היו עוד כמה דברים לומר על טרנר וגם הם התקשרו במחשבתה אל השעות בגינה, ולא היתה צריכה להסביר לסמדר מדוע התחילה לדבר עליו. ממילא הוא היה כמעט בלתי נפרד מכל דבר בעל ערך שאפשר היה לדבר עליו, ובוודאי היה אחת הסיבות החשובות שלה להתעכבוּת אצל סמדר. כן, הוא היה מהסיבות החשובות שלה."            

יום רביעי, 28 בנובמבר 2018

כבר כמעט לא אמרנו זה לא אמנוּת,

כבר כמעט לא אמרנו זה לא אמנוּת, כבר עידן שלם אחרי מרסל דוּשאן, וכמעט לא אמרתי זה לא שירה, והרגשתי את המצב החדש בעולם ואת צִדקתו, כי יכולתי לעמוד מול האמנוּת כמו מול מה שאיני יודעת לגמרי מהו וכמעט להיכָסף אל אי-הידיעה, וכמעט התנגדתי לדעת לגמרי מהי אמנוּת, והשארתי לי ידיעה מסוימת של טוב וגרוע, שלא יכלה להגדיר את גדרוֹת האמנוּת
ובכל זאת רציתי בזמן האחרון לומר על שירים אחדים שקראתי שהם לא אמנוּת, בסתירה ברורה, לדעת לגמרי מהי אמנוּת, כמו לדעת מהו ים גדול נבדָל מן היבשה, שלמרות גודלו ותנועת המים שלו אפשר לראות את קצותיו הנפרדים מהיבשה כל העת.

[ובעצם, עדיין גם רציתי כל כך שיישאר בסוף העידן השלם גם הדבר הנושן מאד של האמנוּת, אִי-ההשָֹגָה בתוכָהּ, וכמעט דְּמוּת האינסוף, וכמעט דְּמוּת המוות ומותי.  ]  






                                       


           The Martyrdom of Saint Matthew-Caravaggio (c. 1599-1600)
     

       



    
       

            

יום שני, 19 בנובמבר 2018

מישוֹר גדול


"או אולי ישכין זֶאוּס ידידוּת...שהרי הוא קוצֵב המלחמה לבני האדם", אבל לא על  המלחמה ועל הקוֹבֵעַ את המלחמה בתוך הזמן אני רוצה לכתוב, אלא על אִי-ההִתעלוּת של המִלים האלו מעל המלים האחרות, שכולן כעֻבְדוֹת שוות ערך בַּמישור הגדול של האיליאדה, שרַבִּים בו כל-כך הדמויות הדיאלוגים התְּאָרִים והדימויים המִתפשטים, עד שמתקשֶה כל-כך הצוֹפֶה אל המישור לראות את כולם, אף על פי שכל המישור גלוי לפניו. וכמו שהיה יכול להוֹקיר מַעֲמָקִים כמעט נִסתרים הוא יכול להוקיר את מרחקֵי המישור העצומים, ואת חֻמְרַת המישור, חֻמְרַת הגָּלוּי שבו
וכמעט ברור לו שדי לאיליאדה בַּמישוֹר, כי המישור מראֶה את דמויות האֵלים העליונים וגם את דמויות בני האדם התחתונים, ואת עלילותיהם ודבריהם כאחת, ואת מקומותיהם ונופיהם כאחת. 
ויש מין פרספקטיבה במראֵה העלילות והדימויים בתוך המרחקים של המישור, ואם הוא מכיר את ציורֵי נופי ההרים הסיניים הוא יכול להיזכר בנחלים ובמפלֵי המים, באווזי הבר העפים, בעננים, ברמיזה של ערפילים, בפרחים וחֶבְרָתָם  ובעגורים המצוירים בהם, המדגישים את הבעַת המרחק, הגובה והרוחב, והוא יכול לחשוב איך בתוך אשליית הִתקטנוּת הדברים במרחקֵי המישור ממשיכים ומתרחבים העלילות והדימויים.          


["...כי הביט אז איש באחיו וכה אמר...או אולי ישכין זֶאוּס ידידוּת בין שני העמים, שהרי הוא קוצֵב המלחמה לבני האדם". אִילִיאַדָה, עמ' 109 , תרגם מיוונית אברהם ארואטי. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס .  ]

["כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה, בּורֶאַס וזֶפירוּס, רוחות הנושבות מתרַאקיָה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים, מיתמרים, וסחף עשבים רב יִפְלְטוּ לאורך חוף הים, כך נסער לב האַכַיִים בקרבם". אִילִיאַדָה. עמ' 209. תרגם מיוונית אברהם ארואטי. הוצאת ספרים ע"ש י"ל  מאגנס.]     


   


                                                         

       Zeus_Getty_Villa.
           

יום שבת, 10 בנובמבר 2018

תומס קוֹל כתב שהוא מקווה שהתמונה הזאת היא השלֵמה ביותר שצייר מעודו ["מסע החיים: ילדוּת"].

הוא בוודאי תיאר לו את הסכנות האורבות לַציוּר באלגוריה, בסמליוּת, בצירוף הנופים הנשֹגבים והצמחים המופרזים הכמעט-סמליים, אבל כתב אחרי כן שהוא מקווה שזאת התמונה השלמה ביותר שצייר מעודו, כאילו מה שתיאר כהצצה של הרוח אל  חיי הנצח בציוּרֵי "מסע החיים" היה יכול להשרות  את הרגשת השלמוּת, וכאילו האלגוריה, הסמלי והנשֹגב הם אלה שיכלו גם להראות את מסע הרוח עצמה בתוך הזמן הרחב
ומן ההתחלה רצה להגיע אל דבר דומה ברושְמוֹ לשִירוֹת הגדולות המביעות גם משהו מתולדות הזמן, כמו איליאדה ואודיסיאה, אף על פי שהאיליאדה והאודיסיאה עצמן לא נזקקו לאלגוריות ולסמליוּת אלא רק לגודֶל העלילות והדמויות בתוך הזמן ולגודֶל תמונת התְּאָרִים, ודימה לו שהציורים עם האלגוריה והסמליוּת יביעו דבר גדול בהרבה מחייו ומחיי אחרים, שאולי יִגַּע באֵלים
ואפשר גם שראה את הפרזַת הצמחים והפרחים בציור "ילדוּת" כדומָה מעט לריבוּי התְּאָרִים שבאיליאדה ובאודיסיאה, ריבוּי התְּאָרִים היפים, כמו יפַת-ספסלֵי-החותרים, ארוכי השֵֹעָר, הרעננה ורודַת האצבעות, הנהדר, הדומֶה לאלים. כאילו ראה עוד שִכבה בגובהֵי הציוּר. וכאילו השִכבה הזאת, כמעט שכבת יופי בגובהי הציור, היתה יכולה להרחיב כל כך את הציור.     


דימיתי לעצמי את הדברים האלה באותו זמן שחזרתי ושאלתי מדוע צוירו ציוּרים רבים כל כך בנושאי המקרא, וחשבתי שהנושאים המקראיים כאילו הציעו לציור גם את אפשרויות התיאוּר הגדול, המפואר, המבקש גם את רושֶם גודלו של הזמן, וחשבתי על  הציורים הרבים כל כך שראיתי במקומות רבים במשך השנים, וחיפשתי באתר האינטרנט של הגלריה הלאומית לאמנוּת בוושינגטון את תערוכות העבר, והסתכלתי בצילומי ציוּרֵי "מסע החיים" [The Voyage of Life]  של תומס קוֹל, מציירי הדסון ריבר סקול, ולא זכרתי אם ראיתי אותם בעבר.    


  


The Voyage of Life is a series of paintings created by Thomas Cole in 1842, representing an allegory of the four stages of human life: childhood, youth, manhood, and old age
                                   

. מסע החיים: ילדוּת. תומס קול    The Voyage of Life: Childhood


The Voyage of Life: Youth


 The Voyage of Life: Manhood



The Voyage of Life: Old Age

יום שני, 29 באוקטובר 2018

כשהעוולוֹת והגֶזֶל והחמס על הארץ והמלחמות וההֶרֶג נהיים קרקע מוצקה לאמנוּת,


והיא עצמה נהיית כקרקע מֻכֶּרֶת, כשְֹדֵה מִחְיָה אָהוּב, לא מסוכן, גם כשהיא מוחָה נגד העוולות הגֶזֶל המלחמות וההרג, והיא שרויה במין רַכּוּת עם מְחַבְּבֶיהָ ואוהביהָ, נינוחה ברכוּת דֵעוֹתיהם, אני נזכרת שוב בפֵּנֶלוֹפֵּיאָה, שהתנגדה למחַזרים שהיו צובאים על הבית כל הימים ושהָמוּ בהיכל עטוּי הצללים, ושלא היתה לה קרקע מוצקה, רק העֶרְגָה אל האיש הרם, שתמיד תזכור, ונדמה לי שגם האיליאדה והאודיסיאה עצמן ערגו אל הדבר הרם, בגופן ובנפשן. 
ועולים בי געגועים אל הקרקע הלא-מוצקה, ואל המרחקים הגדולים מאד שהאיליאדה והאודיסיאה זוכרות, לבדן.   
וצצות אצלי שוב המחשבות על הציוּרים הבוטַניים, שכמעט אין להשוות אותם לאמנוּת, אבל כשהם ניצבים תמיד כנפרדים וכנבדלים כל כך, קצת כמו הצמחים עצמם, מינים מינים, בלי שותפוּת הדֵעות, הם יכולים להזכיר את יכולתה של האמנוּת להיות ניצבת כך.  

   


                                       
         
pecies:Hibiscus Meraukensis
Family:Malvaceae
Country:Australia
Place:Endeavour River
Artist:Gerald Sibelius
Format:Coloured Engraving
Medium:Ink And Watercolours On Paper
[מן הציורים הבוטניים  מהמסע של ה״אנדוור״    

The Endeavour botanical illustrations]

                

     


                           
 
                                             
      
Species:
Family:Portulacaceae
Country:Australia
Place:Endeavour River
Artist:Frederick Polydore Nodder
Format:Finished Drawing
Medium:Watercolours On Paper
[מן הציורים הבוטניים  מהמסע של ה״אנדוור״    

The Endeavour botanical illustrations

]          

[״המו המחזרים בהיכל עטוי הצללים״. אודיסיאה. תרגם אברהם ארואטי]


   
  

יום שני, 22 באוקטובר 2018

צמיחת הדימויים [2]


הסגנוֹנוֹת המתערבבים של בִּגְדֵי הבחורות היפניות בבית הקפה בפיאצה דה לה רפובליקה בפירנצה מתאימים להן כל כך. אולי אחר-כך הן יִסְּעוּ לרומא. אולי הציוּרים של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית יהיו בעיניהן רק דימוּי ראשון. כי יחשבו שההעתק של הציורים האלה במוזיאון Ōtsuka Museum of Art  ביפן הוא דימוי של הציורים האלה. אולי הציורים בקפלה הסיסטינית יגדילו בעיניהן את ערך ההעתק, והרי הן מכירות את חשיבוּת ריבוּי הדימויים. 
כשהן עדיין יושבות בבית הקפה בפיאצה דה לה רפובליקה אפשר לראות שבינתיים יש להן כמין ריבוּי הדימויים בעִרבוּב סגנונות הלבוש שלהן. 
מפני שהן יפות ומושכות לב כל כך נדמֶה שהן כמעט רוצות להראות לנו את הדימויים האלה, הידועים, הזָרים והחדשים.  
   
אולי המבקרים היפנים במוזיאון Ōtsuka Museum of Art  רואים בהעתקֵי יצירות האמנוּת שבו דימויים של דימויים. אולי בדמיונם יוכלו לראות איך הם נעים אל העתיד. 

בדיון של מומחים [ב-2007] בציוריהם של פיץ הנרי ליין ושל תלמידתו ועוזרתו  מרי בלאד מלן, שגם העתיקה מציוריו של ליין, עלתה בין השאר השאלה אם ליין עצמו יצר העתקים של  ציוריו שלו. 
האם ליין קיווה לראות בהעתקים איזה דבר שרק הם יכלו להראות לו? הוא צייר ספינות ויַמִּים רבים, כך שאולי היה יכול לפעמים לראות בהם משהו מרעיון ההעתקה, אבל בוודאי לא ראה בהם את מה שהיה יכול לראות רק בהעתק – איך הדמיון ליצירה המקורית מפסיק להירָאות כדמיון שלם, ואיך הוא עצמו צריך לבחור בין הרגשת התעתוע  ובין ההרגשה שהדבר החדש שראה, מין דימוי חדש, נהיֶה חשוב כל כך
בוודאי ראה שאין בזה עַזוּת הצמיחה שהיתה לדימויים המקוריים, אלא מין עדינוּת של צמיחה, כמעט סָפֵק , עוד נשימה של האמנוּת שלו.  
     
        

                                           
                פיץ הנרי ליין   

                                                               Fitz Henry Lane




                                העתק.      Ōtsuka Museum of Art   [ביפן]


               
             

     

Sistine Chapel


יום שלישי, 9 באוקטובר 2018

נוֹף העֵצִים המשתנֶה תדיר

...בכותבי עוד על האמנוּת, היא כתבה, אני יכולה גם לראות בזיכרוני את אִמי כשהיא יושבת על המרפסת בשעות אחרי הצהריים ומציירת בגירֵי הפסטל את נוף העצים המשתנֶה תדיר. מעולם לא שאלתי את עצמי אם הציוּרים האלה, שצוירו מתוך שלוות הנפש של סוף היום, היו אמנוּת טובה, והרי כמעט לא רציתי לשאול על מה שאני עצמי כמעט צמחתי מתוכו. 
אבל הרי הייתי צריכה לחזור ולשאול על העילאי ועל התמים. הרי הנפש נמשכת אל שניהם, ולפעמים נדמֶה לה שהתמים כה קרוב, ושתוכל לאמצו אליה, ולעתים נדמֶה לה שכל שאיפתה אל העילאי. 
ואני יכולה עכשיו לראות גם משהו מן ההִתעלוּת בציוּרֵי גירֵי הפסטל הקטנים האלה. כי היופי שלהם, האם אין בו יושְרָהּ וחוזקהּ של המחשבה שיצרה אותו, אני חושבת, ונדמה לי שכל יושרהּ של אִמי נמצא בו. כאילו כבר ידעתי את הדבר הזה, הִתעלוּתו של הישר בתוך היופי. 
לרגע אני חושבת שרק דימיתי לי את מראֵה יושרהּ של המחשבה ביפי הציוּרים, בגלל אהבתי לאִמי, אבל הרי הִכרתי גם את הִתרופפוּת הציוּרים האחרונים שלה, שכל המראות נִטַּשְטְשוּ בהם
הרי ראיתי איך נמוגו מהם יחדיו התמים והמִתעלֶה כשהמחשבה ודמוּת עצֵי היער נִטַּשְטְשוּ כל כך, ונדמה לי שכל כך בקלות הם נמוגו. כי כל קיומם היה בתוֹך בהירוּת הציוּרים
     
נוף העצים עצמו כמובן לא שייך לתמים, לעילאי, למתעלֶה ולבהירוּת הציורים, וכשאני מביטה אליו עכשיו אני נהיית כמעט חסרת זהירוּת ברצוני לראות בו משהו מהיווצרוּת ציוּרֵי הפסטל ההם בשעות אחרי הצהרים.