יום שני, 28 באוגוסט 2017

אֶל מוּל נדיבוּת גדולה

י' ואני דיברנו על "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי..." ואחרי כן חשבתי על הסיפור "הכושי המלָאכותי" של פלאנרי אוקונור ועל המִלים "וכמו הועמדו פנים אל פנים עם מסתורין גדולים. מצבה לנִצחונו של אחר אשר קרב אותם זה לזה בתבוסתם המשותפת.....מר הד לא ידע קודם לכן טעמו של חסד מהו...", כי ראיתי את דמיון העמידה של יעקב ושל מר הד ונכדו אל מול נדיבוּת גדולה.   
כי יעקב אמר וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי [הימים עצמם היו רעים, כמעט כניגוד ל"...אֶת-כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" ול"כי טוב", בראשית א] רק כשעמד אצל פרעה, וכאילו נִגלתה לו מחשבה בהירה וגדולה על אודות כל ימיו רק כשעמד לראשונה בחייו אל מול נדיבות גדולה, הנדיבות של פרעה. כאילו לראשונה בחייו ראה את כל כִּי רָע של היָמים. כאדם העומד לראשונה על שְֹפַת הים הגדול, ורואֶה פתאֹם בבהירוּת את כל כיסוּפָיו שֶלּוֹ, את גודֶל כל כיסופיו שלו, ורואֶה גם את גודל הצער ואת כמעט מוחלטוּת הימים. 
כשמר הד ונכדו עמדו אל מול דמות הגבס, הכושי המלאכותי, בסיפור של פלאנרי אוקונור, הם עמדו מול  דבר שלא ראו מעולם, מול נדיבות שלא הכירו. 
גילוי מראֵה החֶסֶד נוכח הכושי המלאכותי וגילוי "ורעים היו ימי שני חיי" דומים בגודלם, אני חושבת. וכמו שהמִלים "שניהם כאחד יכלו לחוש כיצד זו מפשירה את הניגודים ביניהם במגע של חסד " בסיפור של פלאנרי אוקונור יוצרות את הרעידות המתפשטות בסיפור כולו, כך המִלים "מעט ורעים היו ימי שני חיי" מרעידות את המלים סביבן. 

מר הד הבין שמקורו של החסד הוא בייסורים, אבל הרי ראה את מראֵה החסד גם בגלל נדיבות הכושי המלָאכותי, שהעניקה לו ולנכדו את המסתורין הגדולים של המלָאכותי, של דמות האדם המלאכותית, כמו שעושה האמנות
הילדים שצולמו ליד "משמר הלילה" של רמברנדט כשהם מסתכלים בטלפונים שלהם כנראה הקשיבו להדרכה מוקלטת של המוזיאון באמצעות הטלפונים, אף על פי שהצילום גם מציג אותם כלא מתעניינים בַּציוּר. אבל אני מתארת לי שעמדו מול נדיבות האמנוּת ברגע כניסתם לאולם שבו נמצא הציור. הֶבְזֵק אחד של נדיבות האמנוּת יכול היה להאיר את תודעתם ואת הכמיהוֹת העתידיות שלהם, אף על פי שאולי ברגע האחד ההוא עדיין לא שיערו כמה גדולה נדיבות האמנוּת.

[מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי,  בראשית, מז,ט

הכושי המלאכותי, פלאנרי אוקונור, תרגום רינה ליטווין, הוצאה לאור כתר]




                             
RijksmuseumAmsterdam


                                                 


                                 

יום שני, 14 באוגוסט 2017

עוד על סופֵי הסִגנוֹנוֹת ועל הסִגנוֹן הלא קיצוני.

בגלל התחריטים של  אמיל נולדֶה חזרתי אל הציוּרים שלו ואל המחשבה על סופֵי הסגנונות, האקספרסיוניזם האימפרסיוניזם, הקוביזם, הפוביזם, הפוטוריזם, הסוריאליזם. נדמה שהתלקחוּתם, בעירתם והגעתם אל קִצם בהירים כל כך, ונראים היטב כל כך בתוך הזמן המשתנֶה, נהירים לנו כמעט כמו חיינו שלנו המגיעים אל סופיהם.    
והסגנון הכמעט לא נראֶה, הלא מתלקח, הרי חייו וקצוֹת ההבעה שלו דקים כל כך, ומפני שהצורות שלו דַּקּוֹת כל כך גם קשה לחקות אותו. כך הוא גם נשמר כיחידי. 
הסגנון ב"האחיות" של ג'יימס ג'ויס הוא סגנון דק כזה, אני חושבת. דק כמו המסתורין של הדבר שארע לאב פלין, או קצת כמו "אור רפה ושָוֶה" ערב ערב בחלון המואר. 
אבל הוא המאפשר את דקוּת האירועים ואת האור השווה של הסיפור כולו
המחשבות האלה על הסגנון הכמעט לא נראֶה כמעט לא מצליחות להתברר. ובכל זאת, נדמה שהן רואות את הדקוּת, את האופן שבו הוא נִגְלֶה ואת  החיוניוּת וההתמלאות של אמונה שוקֶטֶת בו.        

                                           
                                       

Hamburg, Freihafen (Hamburg Harbor)", 1910

אמיל נולדה [תחריט]

   
           

Street, Dresden

Ernst Ludwig Kirchner
(German, 1880–1938)




                                                             

Emil Nolde (German, 1867–1956)

Christ and the Children





                       

                                          





יום שני, 7 באוגוסט 2017

תחריט ויופי מן ההֶפְקֵר

כאילו מגע נוסף מעומעם על הנייר, עיבוי כמעט נעלם של קווי התחריט, של פְּנֵי התחריט, או כמו אד דק על פני חלקים מן התחריטים, יופי מן ההפקר. כמין הַרְפָּיַת חֻמְרַת התחריט. כמו בתחריטים של אמיל נולדֶה, של מרי נימוֹ מורָן, באֵלֶּה ה"רַכִּים" של קמיל פיסארו, ואולי גם בתחריטי הקווים הנחרצים של רמברנדט. לפעמים רק נקודה אחת זעירה מן ההפקר. וההפקר לא רק כְּמַה שהאמן לא עשה בכוח עצמו אלא גם כשטח הפקר, המפתֶה כל כך, המעומעם, המַציע את אִי-החוק. ואת החֶסֶד המסוכן. 
אבל התחריטים הנאמנים לחומרתם אינם מִתפתים לאי-החוק, אינם מסכימים ליותר מהרפייה קלה. הם רק מזכירים לנו את הלא נשלָט ואת מִסְתּוֹרָיו, את צֵל רישוּמוֹ בתוך חייהם שלהם. 

כמובן, יצירות אמנוּת מסוימות פונות מרצונן אל ההֶפְקֵר, שאולי ירחיב אותן, שאולי יתפשטו בו כמו בתוך הלא צפוי. אבל ההפקר עלול לעמעם מאד את ההגדרות, לעַרְפֵּל את קְצוֹת המשמעויוֹת. וכמובן, הוא עלול להיות קל מדי להשגה.    
שטחֵי ההפקר עלולים להיות שטחֵי הַצַּיִד הקלים הזולים של היצירות האלו. 

[נדמה לי שבתחריטים של מרי נימו מורן ישנם געגועים אל התחריטים של רמברנדט  הסומכים כל כך על נחרצוּת הקווים. הקווים בתחריטים שלה גלויים לגמרי. כאילו כל אחד ואחד מהם נידון לעצמו. 
בחלק מהתחריטים של קמיל פיסארו שולבו שיטות הדפס נוספות, שהוסיפו להם רַכּוּת ואת הדמיון לציוּר האימפרסיוניסטי, והם נעשו בשְלַבֵּי עבודה רבים [כמעט כמו בסדרות], ויש בהם שוויון חשיבוּת כל הפרטים. אין בהם חוזק הקווים לעומת הלא-קווים, וכמו בציורים שלו אין בהם דרמטיוּת. נדמה לי שהם מביעים לא רק את האמוּנוֹת של פיסארו אלא גם את אורך הרוח של עמידתו לצד האמוּנוֹת.]   





                                         
אמיל נולדה

אמיל נולדה



קמיל פיסארו


מרי נימו מורן