יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

איזו מחשבה לא גמורה על הרצון הגובר של האמנות...



איזו מחשבה לא גמורה על הרצון הגובר של האמנות להיות מובנת מאד, לרבים מאד, התחילה להדאיג אותי כל-כך. המחשבה הזאת קצת מפרפרת, כאילו אין לה אחיזה, אבל אי-אפשר לזנוח אותה. 
המחשבה הזאת היא לא על שאיפה של האמנות להיות רצויה, לא על ניצול-יתר של רעיונות קיימים וידועים, אלא על יצירת מעֵין שותפות עם הקהל שלה. כאילו האמנות אומרת לקהל שלה "כולנו בסירה אחת". גם המטאפורה הזאת קצת מפרפרת, מפני שהאמנות לא מרגישה שהיא עלולה לטבוע, אבל גם את המטאפורה הזאת אני לא זונחת עכשיו, מפני שהיא מתארת את האמנות ואת הקהל שלה כקבוצה שגורלה כמעט אחד.           
משהו שקראתי על תפקידם של החפצים בתערוכה "טובין" במוזיאון בת-ים הזכיר לי את התנאי של גורל אחד שבמטאפורה הזאת, וחשבתי על קיומו של התנאי הזה גם ביצירות אחרות, למשל במִבנים של מיכל רובנר ברחבת מוזיאון הלובר, שהוקמו מאבנים של חורבות בתים ישראליים ופלסטינאים, ושיתפו אותנו בידיעה על מקור האבנים.         
גם האבנים האלה הן מין "רדי מייד", כך שבסירה האחת שלנו הן כבר מוכָרות לנו מזמן, ההיסטוריה שלהן מוכרת לנו, הסִמליוּת שלהן כשהן בארץ אחרת, בלובר, וכשהן בונות שוב בית, גלויה לנו לגמרי, וכן, הן לא מרשות לנו לנטוש את הסירה, גם מפני שהבנאים של המבנים האלה הם ישראלים ופלשתינאים. אחרי שאנחנו יודעים את כל זה, קשה לחשוב שעוד נותר הרבה לדעת על היצירה. קשה גם לחשוב שה"רדי מייד" של האבנים הוא רעיון בתוך האמנות כמו שהיה ה"רדי מייד" של מרסל דושאן. הוא נראֶה יותר כמוביל אל תוך היצירה את הרעיונות הידועים מאד בשטחֵי-המציאות שמחוץ ליצירה. 
אמנם, המחשבה המפרפרת לא יכולה להוכיח את טענתה. היא לא התפתחה עד כדי כך. אבל היא מצליחה לשמור על הדאגה. היא גם יכולה להזכיר לי געגוע מסוים לְמה שעשה מרסל דושאן, כשהפתיע את האמנות.    
  

  
  

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

עוד על הסיום האירוני והיפוכו.



קצת על טענות הסיום האירוני והיפוכו ב"סיפור פשוט" של עגנון.
טענת הסיום האירוני וטענת ההיפוך שלו מוכרחות להיות הטענות של היצירה כולה לאמת. כי היצירה תמיד דנה את עצמה, היא בית-דין של עצמה, הדן בין אמת ללא-אמת, בין טוב לרע, וכשהיא מרשה לסיום שלה להיות אירוני ולא-אירוני בעת ובעונה אחת, היא עושה זאת בגלל פסיקתה לאמת.     
הטענה שלה לאמת, שאינה תלויה בטענת המציאות שמחוץ ליצירה, בכל זאת דומה לטענת המציאות בכך שהיא מציבה לנגדה את מה שהוא בעצם בלתי-מושג, כמעט נשֹגב, ושבכל זאת נדמֶה שהוא ידוע מאד, וכן, מעֵין צֶלֶם כמעט מוחשי שלו נמצא כה קרוב. כשהיא מכוונת עצמה אל האמת הנשֹגבת, ואל השגת מטרותיה, יכולה היצירה לראות באופן ברור לפחות את ה"צֶלֶם" הזה
הסיום האירוני וההיפוך שלו ב"סיפור פשוט", אני חושבת, הם חלק מגילוייהן של מטרות היצירה כולה, המופיעים גם בשם "סיפור פשוט" שיש בו לא רק האירוניה, אלא גם משמעות הפְּשָט. והרי יש פה גם רומן פשוט, המוביל את הגיבור שלו, הירשל, באחת הדרכים הידועות והרגילות ביותר. אמנם לפעמים נדמה שהרומן הפשוט מתקיים כאן בעיקר כמצע להֲפָכִים, לאירוניה, לרמזים, אבל בו מתפתח שלד העלילה, עם התפתחות דמותו של הירשל, ועם חלק מן ההבעות הרִגשיות שלו. קצת כמו בְמדרש של חז"ל, הפְּשָט, ההפכים, והאירוניה הם לגמרי שווי-ערך. והסיום שומר על שוויון-הערך הזה.   

ומשהו על "סוף טוב" כמעט הכרחי בסרטֵי הבלשים ובסִדרות המתח. אף על פי שנדמה שהסוף הטוב נעשֶה למען רווחתם של הצופים, הוא בעצם הסיום הסביר ביותר, הכמעט הכרחי, לעלילה שכמעט כל התפתחותה היא לקראת פתרון תעלומת פשע.
גם על הסיום שיש בו אירוניה והיפוכה, ב"סיפור פשוט", אפשר לחשוב שהוא הסביר ביותר.