המָשָל והנִמְשָל אצל ראש הממשלה

 

בסְבַך המשל והנמשל משפט שלֹמה הוא המשל, ובנִמשל המדינה היא הילד [הַיָּלוּד] החי, ואוהבֵי המדינה שאינם מסכימים לגזרהּ לגזרים הם אִמו האמִתית של הַיָּלוּד החי, ומי בנמשל האִשה שהַיָּלוּד החי אינו שלהּ, מי הם בנמשל אלה שהמדינה אינה שלהם, ובמשל, כמובן, יש גם ילד מֵת, של אחת משתי הנשים, וכאילו מין בְּלִיל הילד המת והילד החי, והילד החי כמעט תחליף לילד המת, ומין עובדה ברורה של היוֹת הילד החי רק של אחת מהן, והמשל לא כל כך יפה לנמשל, ובכל זאת, הרי יפים לנמשל ״רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ״ ו״הָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ״.       

 

 

מלכים א, ג: טז אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת--אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו.  יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת.  יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת.  יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו.  כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי.  כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי.  כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ--זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.  {פ}
כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי-חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת.  כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה--גְּזֹרוּ.  כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ:  הִיא, אִמּוֹ. 

 

                                                  

               . 

 

מחשבות על תמונות לא מדויקות

מחשבות על תמוּנוֹת לא מדויקות שיוצרת ההִסטוריה הטרידו אותי, וקראתי שוב אצל יוסף בן מתיתיהו ״אלא על אשר לא חס אף על חיי אחיה הצעיר, יהונתן [המכוּנה אריסטובוּלוּס]. הלה, בהיותו בן שבע-עשרה שנה, הועלה קודם על ידי הוֹרדוֹס למעלת כֹּהן גדול. אך מיד לאחר העלאתו הוּמת, ושוב בפקודת הורדוס. היה יום חג, והצעיר לבוש בגדי הקודש עלה לשרת לפני המזבּח, ויהי בראות אותו בני העם, שמילאו את המקדש, פרצו בבכי – כי זכוֹר זכרוּ את בית החשמונאים, המודח על ידי הורדוס, והעלם הוא הנצר האחרון לשושלת. עוד בלילה ההוא ציוָה הורדוס, שנמלא קנאה עצוּמה, להעביר את הבחור ליריחו. ושם נטלוּ לו, בפקודת המלך, חיילים זרים והטבּיעוּהוּ בבריכה ומת״, 

וראיתי בעינֵי רוחי את הכֹּהן הצעיר, ואת בִּכיים של בני העם, ולא ידעתי אם אכן בני העם בכו כי זכור זכרוּ את בית החשמונאים המודח על ידי הורדוס והעֶלֶם הוא הנצר האחרון לשושלת. לא ידעתי אם מדויקת התמונה שיצרה ההִסטוריה. 

 

באיזו קלוּת יוכלו להיעלם סיבות בִּכיינוּ שלנו בִּתמוּנוֹת לא מדויקות.  

 

 

 

*

 

״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״ שוב אחרי שנים, וסְבַך הזיכרון עכשיו כאילו מראֶה לי את סְבַך היצירה, ובסבך הזיכרון גם מחשבות לא ברורות על כאילו דמיון של בלש המשטרה כאן לבלש המשטרה ב״החטא ועונשו״, כנראה בגלל סבך השפה ותעתועֵי החקירה, וישנה גם מין מחשבה לא ברורה על גניבת התכשיטים ועל הרצח, והמחשבות האלה [וגם מחשבה ברורה על דמיון חלקֵי סגנוֹן כאן לחלקֵי סגנוֹן ב״יוליסס״] הן בתחילת הקריאה, ואני רוצה שלא יתבטלו בהמשך הקריאה. 

 

״...אבל כל העסק הוא תולדה של שושנת עילוֹת שלֵמה, הנושבת בגבו כמערבולת (כמו שש עשרה הרוחות בשושנת הרוחות, המתלכדות כחצוצרה בשפל הציקלוני) ולבסוף סוחטת את ׳פשר העולם׳ המעולף לתוך תהומות הפשע״ [״העסק-ביש הזה בוִיָה מרולאנה״, קארלו אמיליו גאדא, עמ׳ 6 , תרגם מירון רפופורט]         

 

 

אני חושבת על תמוּנוֹת מדויקות באמנוּת ובסִפרוּת, וכאן, ב״העסק-ביש הזה בוִיָה מרולאנה״, תמונה של שושנת עילוֹת, מדויקת בתוך הסִפרוּת, ויכולה גם להיות דימוּי של עילוֹת פשע שמחוץ לתמונה, של הורדוס, של קליגולה, של נירון, של ממשלוֹת.

 

 

                                                

 

הַנֶּ֖פֶשׁ שלֹ֥א תִמָּלֵֽא, הֶחָכָ֖ם, הַכְּסִ֑יל, הֶעָנִ֣י, לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים והֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

כמין תִמצוּת סיפור גן עדן, עִם לְעָבְדָהּ ועם האכילה מעץ הדעת, אנחנו רואים עכשיו במִלים ״כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ״, כי האדם נוצר כדי לעבוד את האדמה והונח בגן עדן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, והוציא אותו מגן עדן הדיבור שלו [כשהתחבא] הנקשר לאכילה מעץ הדעת, ובגן עדן, עם תכלית האדם לעבוד את האדמה מתוארים עוד רק הדיבור והאכילה שלו. ונדמה לנו שהעמל כאן, אצל קֹהלת, לא הולך אל הנפש, כי וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא, וכך, נדמה שהעמל לא הולך אל נֶפֶשׁ חַיָּה, כאילו מתבטלת כאן קצת הגדרת האדם כנֶפֶשׁ חַיָּה. ואנחנו מדברים על מין מערבולת בשלושת הפסוקים כאן, עם הַנֶּ֖פֶשׁ שלֹ֥א תִמָּלֵֽא, עם החָכָ֖ם והַכְּסִ֑יל פתאֹם בתוך הפסוקים, עם העָנִ֣י הדומה לכסיל כי הוא יודע לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים, ועם הֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ, ואנחנו רואים בתוך המערבולת את אי-יכולתה של הנפש להתמלא, את חולשת נפש חיה. 

 

ואנחנו מדברים גם על המדרש, ״כי מה יותר לחכם מן הכסיל, מה לעני יודע להלוך נגד החיים אלא מה יעשה ילך אצל גדול ממנו בתורה ויבאר לו משנתו״, ועל העני היודע להלוך נגד החיים, הבוחר להיות עני כמו שהכסיל בוחר להיות כסיל. ולא ברור במדרש מי יבאר למי, אף על פי שנדמה שהגדול בתורה יבאר לעני, ולמה הליכה אל גדול בתורה מנוגדת ל״הלוך נגד החיים״, אומר ישראל בשיחה שלנו, ויש כאן שאלה על תפקיד התורה, שהיא מבט-על על המציאויוֹת [מניטו], שתפקידה להראות את הכיוונים השונים ויתרונות וחסרונות בכל כיוון, אבל התורה היא גם אידיאה, שאליה שואפים, ומה מתוך אלה יבאר כאן הגדול בתורה לעני, את המציאויות השונות או את האידיאה. ואם הוא יבאר לו את האידיאה הוא דווקא יבאר את ההליכה המסוימת נגד החיים, שאותה העני כבר יודע.

וכן, ״גדול ממנו בתורה״ אומר שלעני יש כבר ידיעה בתורה, ומתוכה הוא הולך נגד החיים. 

 

 

קהלת ו : (ז) כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא:(ח) כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים:(ט) ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:(י) 

 

קהלת רבה: קהלת רבה (וילנא) פרשה ו

א [ח] כי מה יותר לחכם מן הכסיל, מה לעני יודע להלוך נגד החיים אלא מה יעשה ילך אצל גדול ממנו בתורה ויבאר לו משנתו, ד"א מה לעני יודע, מה לעני בנכסיו להלוך אצל העשיר מה יעשה ילך ויעסוק בפרקמטיא, ד"א מה לעני

אחרי פורים 2023

 

בחזרה אחרי שנים אל ״הסהרורים, פָאסֶנוֹ או הרומאנטיקה״ של הרמן ברוך נדמה לי שהאירוניה הרַבָּה היא מין קלקול בתוך יצירת הסִפרוּת, ובכל זאת כמעט מבטלוֹת אותו היכולות האחרות הגדולות של היצירה. 

 

 

*

 

בהמשך הקריאה ב״ראשיתה של רומא, מייסודה של העיר״ של טיטוס ליוויוס: ״באחד בחודש החמישי נכנסו לתפקידם לוקיוּס לוקרטיוּס, סרוויוּס סולפיקיוס, מרקוס...נקבע כי לוקיוס לוקרטיוס וגיוס אימיליוס יעמדו בראש המערכה נגד הווֹלסיניים, בעוד שאגריפה פוריוס וסרוויוס סולפיקיוס יֵצאו נגד הסָפינים... 

...הקול ציווה עליו להתריע בפני המגיסטרָטים כי הגָאלים קרֵבים...״ [עמ׳ 369, 370]. 

דברים דומים זה לזה שוב ושוב בחמשת הספרים של ״ראשיתה של רומא״. ונדמה לי שהם מתארים את יֵצֶר הקיוּם העצום של עַמים ואת אשליית בני האדם על שייכוּת האדמה.   

 

 

*

 

בפורים אנחנו מדברים על הפחד שלנו ממעשֵי הממשלה. אנחנו פוחדים אפילו מן הגַּסּוּת. אי-ראִיית הדברים העדינים, אי-ידיעת ריחוּף הדברים. 

 

 

אני חושבת שוב על עליסה ועל הכִבשה הסורגת שהיו להן אפשרויות הדברים המרחפים כדבר כמעט מובן מאליו. 

 

 

*

כשמפכ״ל המשטרה אמר ״כפי שהבהרתי כבר, עיתוי ההחלטה נקבע על ידי השר לביטחון לאומי בלבד״, חשבתי על ״וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל״ [בראשית ג].

 

 

לצוּד אותו במצוֹדים גדולים [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

אנחנו מדברים על יְפִי המִדרשים וכמובן דברֵינוּ על יופי לא מספיקים, וראִיית המדרשים כראִיית דברים אחרים, כגון שירה, לא מספקת, וכך גם מין דימוי שלהם כמצודים גדולים שלרגע עולה בדעתי, ובכל זאת הדימוי הזה מראֶה לי לרגע את גודל כוחם. כי גם אותו קשה לתאר. 

אבל יכולנו לראות במדרש שרשעים בני האדם שנבראו, ״וירא ה' כי רבה רעת האדם. זש"ה יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. (קהלת ו א) אמר הקדוש ברוך הוא ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם...״, ויכולנו לראות שב' שמשים שנתן ה׳ לכל אחד מהם יוצרים סָפֵק, כי כשיש שניים יש ספק, וישראל אמר העולם הוא ריבוי שבו חיָב האדם לבחור, אבל האדם חיָב לרצות את שתי השמשות, כי הן קיימות, ותפקידן להאיר, וכך, הן שוות בהארה, וכשבני האדם מתדבקים בשמש הרע זה לא שונה מהבחירה בשמש הטוב. וגם לא ברור כאן מהו הטוב ומהו הרע. ואלֹהים מתלונן כאן על הבריאה שהוא עצמו ברא. 

וראינו במדרש מנין נברא יצר הרע, ״עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האברים שבו, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע״, כי אלֹהים ברא את האדם בצלמו, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, ואמר לאדם מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, ביקש שהאדם יחליף אותו בעולם, ואחר כך התנחם על הרע שעשה, בני האדם. כי מצד אחד האדם בצלם אלהים ומצד שני הוא הרע. ומקור יצר הרע הוא אלֹהים, כי האדם בצלמו. אלֹהים ברא את יצר הרע. ויצר הרע מחשב על האדם לצוד אותו במצודים גדולים. 

והוא בעצם יצר קיוּם, הרצון של האדם לקיים את עצמו, אמר ישראל, והאדם תמיד נרדף על ידי הצייד הגדול הנקרא יצר הרע, שמחשב לעשות מצודות גדולות על האדם. והאל צריך את הפרזַת יצר הרע כדי שיצר הרע יצליח, אמר עוד, אם יצר הרע מצליח לכבוש את האדם, אלֹהים מצליח לכבוש. 

 

 

 

אגדת בראשית (בובר): ד"א וירא ה' כי רבה רעת האדם. זש"ה יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. (קהלת ו א) אמר הקדוש ברוך הוא ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם, נתתי לכל אחד מהם ב' שמשים, אחד טוב ואחד רע, והם מניחים השמש הטוב ומתדבקים ומתחברים עם הרע, ומניין, שכן מצינו שאמר שלמה עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. (קהלת ט יד) עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האברים שבו, ובא אליה מלך גדול זה יצה"ר, ובנה עליה מצודים גדולים מפני שיצה"ר מחשב על האדם לצוד אותו במצודים גדולים. 

 

קהלת ט:  יד עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט; וּבָא-אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים.

בראשית ו: ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.

 

                                           

                                          

 

״וֶרֶד לאמילי״ וקריאת שֵמוֹת, ודִמְיוֹן, וקִלְקוּל [2]

ויליאם פוקנר אמר על השם וֶרֶד לאמילי "...הנה אִשה שקרתה לה טרגדיה, טרגדיה שאין לשנותה, ושום דבר לא יכול להיעשות בקשר לכך, וריחמתי עליה, וזאת מין הצדעה, בדיוק כאילו רציתָ לעשות מחווה למישהו, לאִשה תגיש ורד". אף על פי שהשם "ורד לאמילי" פורַש הרבה בדרכים שונות ועל ידי אנשים שונים חשבתי שדווקא בתיאור השֵם כהגשַת וֶרֶד על ידי פוקנר אפשר לראות את הרוחות הנושְבות בו, שחלקן  מוכָרות וידועות וחלקן מגיעות אליו ממקומות לא ידועים. יכולתי לתאר לי את רוחות האנשים, המקומות, הפרוזה והשירה, החלומות והבזקֵי הרעיונות שיכלו להתקיים בתוך השֵם הזה. 

אולי גם זִכְרון אמילי דיקנסון, שלא הניח לי כשחשבתי על "ורד לאמילי", הוא אחת הרוחות האלה, אני חושבת עכשיו. ואף על פי שהיא נראית קצת כאיזו רוח שרק אני יצרתי לי, היא כמו שייכת אל  הרוחות הנושבות שאת חלקן לא אוכל להכיר. 

ובעצם, אני חושבת, בגלל רושֶם הרוחות הנושבות אין לשֵם "וֶרֶד לאמילי" צורך בהסברים, והוא מצליח להיות מעֵין מתבונן מן החוץ בַּסיפוּר וחלק מפנימיותו של הסיפור כאחת. הוא עושה זאת היטב כל כך, עד שהידיעה שאין בסיפור עצמו דבר על אודות וֶרֶד וההרגשה שבכל זאת יש שם ורד בעל חשיבות כמעט לא סותרות זו את זו. 

 

ונדמה שכמו שְמוֹת יצירוֹת האמנוּת היכולים להיות גודרים גם את מה שאינו נמצא ושנדמה שבכל זאת הוא נמצא, כך השמות כולם, גודרים בתוכם גם את מה שנדמה שהוא נמצא, את מה שהם מדמים. וגדרות הדמיון לא פרוצות גם הן. 

וכמעט אני מתפתה להשוות מעט את השֵמוֹת לאמנוּת עצמה המראָה את הנראֶה והלא נראֶה, אבל לא, הרי האמנוּת שואפת אל הלא מושָֹג שאין דבר גודר אותו. 

 

 

ואיך אוכל להשווֹת בתוך כל מה שיקראו לו בני האדם את קריאת השֵמוֹת המשַבשת, והמקלקלת דבר בעולם, והמולידה תּוֹעֵבָה, לקריאת שְמוֹת יצירוֹת האמנוּת?