שבת
כשנזכרתי ב״הדברים מרחפים להם כאן״ שאמרה עליסה בחנות של הכִּבְשָֹה הסורגת, חשבתי על האמנים הרבים כל כך שפנו אחרי מרסל דושאן אל חפצֵי ה״רֶדי מֵייד״, שביטלו את ריחוף הדברים, את אי-ההשֹגה, שכנראה לא רק רצו את האמוּנה החדשה של האמנוּת, כמעט כאילו מאסו באמונה ישָנה ובדת ישנה, אלא גם הרגישו מין הקלה גדולה כשהיה נדמה להם שהאמנוּת נהייתה קרובה אליהם כל כך, כמעט מחייהם עצמם, כמעט גוף מגוּפָם.
ובכל זאת, נדמה שאיזה צורֶך אחר נִטפל במשך הזמן אל חפצֵי ה״רדי מייד״, אולי שאיפה לא נגמרת אל ריחוף החפצים שהצליחה עליסה לראות, וכאילו חפצֵי ה״רדי מייד״ בכל זאת נִתלים קצת באמוּנה ישָנָה. בכל זאת נתלים באמנוּת ישָנָה.
נדמֶה שלכבשֹה הסורגת יש אפשרויות רבות כל כך. והרי יש לה הדברים המרחפים והמַיִם והצמר, וכשהיא יכולה לסרוג בצמר שלה עצמה ולהיות היא עצמה קצת כמין ״רדי מייד״, היא יכולה גם לשמור לה את הדברים המרחפים, המתרחקים, הלא-מושֹגים, ואת המַיִם, שהם כמו מושאלים לה, ואת המַשָּט שהוא קצת כמַשָּט אל לא-ידוע, ״...בין אותן גדות נהר תלולות וקודרות שמעל לראשיהן״, כמעט כמשט אל צלמוות וממנו.
ונדמה לי שהיא הרואָה את ריבוי הדברים, עד יִרְאָה.
לואיס קרול . איור: ג׳ון טניאל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה