״ואֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ״ כמעט הִכה בנו. כמעט אוכל את צַלמו, אמר ישראל, את מה שהוא. ומקלקל את עצמו. ולמה הוא כסיל, אמר, כי הוא חושב שפעולה שהוא עושה מועילה יותר מן העמל של הפסוק הקודם [וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עָמָל, וְאֵת כָּל-כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת-אִישׁ מֵרֵעֵהוּ; גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ]. ובכל זאת, ראינו, הכסיל הוא יוצא דופן שעושה משהו אחר, לא עמל ורעות רוח.
כך דיברנו, ולא עזבה אותי המחשבה על אכילת בשרו ממש, ולא עזבה המחשבה על שיר של דניאל שבו האדם האוכל את בשרו ממש, ראש, לב, ריאוֹת, ויכולנו אחרי כן לראות את הכסיל כמכיר את עצמו מתוך עצמו ממש, מבשרו ממש, כמו בשיר, והוא אינדיוידואליסט, יש לו אידיאולוגיה מנוגדת לקִנְאַת-אִישׁ מֵרֵעֵהוּ שיש בפסוק הקודם, הוא מקנא רק בעצמו.
התחלת השיר ״גם אני יצאתי מהיקום בטעות כשעשיתי ספורט״ של דניאל ו:
״אל תזיז את עיניך, טיפש ועם הארץ
הבט בגרגר עדין
עשרה חיי עולמות
מבריאוֹת עד אחריתוֹת ימים
לפני הרגע בו ייעלם באוויר
ויהפוך למה שמעולם בעצם לא רצית להיות.
אדם שלא חי רוח אוכל עצמו
ראש לארוחת בוקר
לב לארוחת צהרים
ריאות לארוחת ערב
בונה את קיומו מחדש מתוך האכילה...״
[קֹהלת ד ה הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה