יום שבת, 19 בנובמבר 2022

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

אנחנו רואים עכשיו מין ידיעה-לא-ידיעה על המתים ועל החיים, ומין וודאוּת של הזמן בשֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ ובחַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה ובאֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה. וישראל אומר שכבר מתו, מתים מסוימים, בלי שום המשך הקֶשֶר לחיים, ולמה קֹהלת משבח אותם יותר מאשר את החיים, כי החיים יכולים לשנות את דעתם, לחזור מכל מה שאמרו וחשבו, ומשבח יותר גם מפני שהחיים עדיין יכולים לעשוק, ולעשות את המעשה הרע. 

ואנחנו רואים ב״אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה״ את יהיה חייב להיות, ויש כאן ידיעה כתוצאה מן העבר, ידיעה שזה יהיה, אבל הרי אנחנו לא יודעים מה יהיה, ויש פה בכל זאת ידיעה שיהיה חייב להיות. וודאות של אי-הוודאות.

[והחיים הם חלוף בתוך הרגע, אבל גם אי-הבנת הרגע, שהוא כהרף עין, אומר ישראל, וכמו שאנחנו רואים את הידיעה-אי-הידיעה אנחנו רואים את חווית-אי-החוויה, אי-היכולת לתפוש לגמרי את החולף].

ואנחנו מדברים עוד, על אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע, ועל רע שהוא המציאוּת, העולם הלא-שלם, ועל ההכרח שיהיה רע, כי הוא תחת השמש, כי הוא מהבריאה של עולם לא שלם. ו״בָרָא״ בבראשית הוא יָצַר את הרע, אומר ישראל. וכאן, בקֹהלת, טוב אשר לא ראה את העולם, השואף לבטל את החולף. שהוא עצמו הלא-חולף. טוב לא להיות בעולם, שמה שנשאר בו תמיד הוא הלא-חולף. 

 

קֹהלת ד: (ב) וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה:(ג) וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה