כאילו הפסוק שאחריו יקֵל עלינו, אבל הפסוק הזה עומד לעצמו, והקושי בו לא נגמר, ואנחנו כמעט מסכימים לראות שדִברת בני האדם היא שאלֹהים בחר אותם, ואת ״וְלִרְאוֹת״ כממשיך את ״לְבָרָם״, כמתאֵר את מעשה אלֹהים. ואנחנו רואים כאן שהבחירה בבני האדם לא שונה מהבחירה בבהמה. והבהמה לא נחותה. הבהמה היא מ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים״ וגם מ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים״ [״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ״].
מניטו [הרב יהודא ליאון אשכנזיֿ], אומר ישראל, אמר על הבהמה יש בה מַה. וצריך גם להבין מהו מי, ״מִי בָרָא אֵלֶּה״, ולאדם יש מה וגם מי, ויכולֶת לשאול מה ומי על אלֹהים. ואילו הבהמה לא יכולה לשאול מי הוא אלֹהים, וזה דיון על הֶבדל בין אדם ובהמה, שבעצם הם שווים בשאלת המַה, כי מציאוּת של מקום זמן ויֵש היא אותו דבר אצלם. וכאן קֹהלת מדבר רק על מה. וכך גוזל מהאדם את המי שיש בו.
וישראל מזכיר את קושי מה ומי בפסיקת הלכה. חשיבות המַה, התורה, הרעיון הגדול, אל מול חשיבות המי, האדם, שיקבל עליו את ההלכה. והבהמה היא דבר רציני מאד, הוא אומר, והיא שומרת המַה, הדבר הגדול, הרעיון הגדול, אבל בלי המי. ואנחנו כמעט רואים בברור שבאדם יש הסתירות של מה ומי, כי הוא דומה לאלֹהים [״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית״, ו״מִי בָרָא אֵלֶּה״], וכאן, בקֹהלת, רק דיון על המַה.
[קהלת ג : (יח) אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם: (יט) כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־ הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:]
[בראשית: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה