״האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם״ מספק עכשיו כל כך. לא סִפרוּת יפה לגמרי אבל כאילו איזו תכלית שלה, תכלית אין התחלה ואין סוף, כמעט תכלית חֹמֶר ביקום אינסופי.
קרוב הדבר לאבק-סִפרוּת, אני חושבת, ואני חושבת פתאֹם גם על הֶבֶל-סִפרוּת, כמעט לא-נתפשֹ, אבל מתקיים, ונדמה לי שהסִפרות-לא-סִפרות הזאת היא כמו הֶבֶל-סִפרוּת, או כמו אֵד-סִפרוּת, כעולֶה ממגדלור אל מגדלור, מדמֶה לו את מוחשיוּת המגדלורים ואת ערטילאיוּתָם.
״...מעבר לשם מצויים החולות של קינברן, מקום מרוחק מהציוויליזציה, המשובץ בדיונות זהובות, שטחי מלח ויערות מחטניים. האמזונות הן שהתיישבו בערבה האירו-אסיאתית הזו... במקום שבו נהר הדנייפר חובר לים השחור, מתנשא מבנה זקוף מזה יותר ממאה שנה. נוכחותו עדיין נדרשת...
ולדימיר שוחוב התווה קווים בדייקנות שאפיינה את עבודתן של הנשים האוקראיניות, בזמן שטוו את חוטי היוסטקה שלהן... הוא הצליח להפיח חיים בשריונות פשוטים, שיוצרו מריבועים של כפיסי פלדה, והפך אותם ליצירות ארכיטקטוניות יוצאות מגדר הרגיל, אורגניות, קלות, שאינן כפופות לחוקי הזמן״ [האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם. גונסאלס מסיאס. תרגם מספרדית יורם מלצר. הוצאת פרדס]
[העריכה הלשונית של התרגום רשלנית. ״שתים-עשרה אלף שנה״ עמ׳ 110, ״את העמידוּת שלו אפשר לזקוף הודות למאמץ משותף...״ עמ׳ 28, ״והשומרים לא נמצאו לעולם״ עמ׳ 70]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה