לפני משך הימים היה ״הכוח האחר״ בעינֵי רוחי מפליג אל מרחקֵי הציוּרים המתוארים, כמעט היחיד המכיר את כל מרחקיהם, השומר עליהם ממחיקה, מהיעָלמוּת, משִכחת הנְהָרָה, השִרבוּט הקודח, החזק, המר, הצלול. ודימיתי לי אז שראיתי בציורים עצמם את כל אלה, הנהרה, הקודח, המר, הצלול.
ובמשך הימים כבר ראיתי את הפלגתוֹ אל מרחקֵי סִפרוּת שאינם מרחקי הציוּרים, והרי הוא סִפרוּת מתארת-בודָה-מדמָה, כמעט מפוארת לעצמה, יוצרת אשליוֹת מפוארות מענגות על הציוּרים, נבדלת מן הציורים עצמם, לא משפיעה עליהם במשך הימים.
כל כך רבות האשליוֹת על אמנוּת שיצרו מִלים שהמריאו אל מה שדומה קצת לאמנוּת ביופיו, בחכמתו, במסתוריותו, ושנהיו קצת כמין דוֹמֶה המבין את הדוֹמֶה, ראיתי במשך הימים [וכל כך מענגות לעִתים האשליוֹת]. אבל ״הכוח האחר״ הוא אמנוּת שיוצרת אשליוֹת על אמנוּת. והוא עצמו כמין כוח אחר.
״...וכבר שמונה שנים, כשאני מוציאה את התמונה, בכל פעם מכה לי בעינים מין נהרה...
...פה מצויר שירבוט קודח בוורוד ושירבוט קודח בתכול מעל לכתמי מים שחורים וספריי שחור מלוכלך...הורוד נראה לי יותר ורוד והתכול יותר תכול. יותר חזק ויותר מר. והכל צלול מאד. הכל בהיר ואני מאד מתקשה.״ [הכוח האחר. יהודית הנדל]
צבי מאירוביץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה