נזכרתי בהבעה מן הצד בכלֵי חרס יפניים במוזיאון לאמנוּת בקיוֹטוֹ ובשֵמוֹת מן הצד של כמה יצירות אמנוּת פלסטית כשקראתי את הפסוק על מינקת רבקה המופיע פתאֹם, ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל...״, ואת המדרש האומר ״...לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו'״.
הצורֶך בהבעה מן הצד באמנוּת ובפָסוק, חשבתי, הוא קצת כמו צורך השמַיִם הגדולים בעב קטנה, בקצוֹתיהם, ואין לדעת מה יהא על העב הקטנה בשמַיִם, ואין לדעת אם ייבָּנוּ בהם עולמות ואם ייחרבוּ.
גשם עָדִין ושקט יָרַד כשהלכתי אל המוזיאון, וקֵרֵב אותי אל המקום הזה, ואולי קֵרבו אותי סנדלַי והגרביים הלבנים לַנשים לובשות הקימונו בקבקבים ובגרביים הלבנים בגשם הדק. הסתכלתי אחרי כן על יפִי הנשים והאנשים הצעירים ברכבת התחתית בחזרה אל המלון, והיה נדמה לי שהבנתי משהו בהם. אולי אותו דבר שראיתי בעומק כלֵי החרס שיש בהם גם הבעה מן הצד, הדבר הזה שאין לדעת מה יהא עליו, שאין לדעת לגמרי מה יעשה בהם, להם, ושבכל זאת יחד אתם יגדיר את היופי. והם היו בעינַי גם קצת כאותו יער ליד הדרך היורדת מן המלון, שבמרחקיו ובצלליו בָּהֲקוּ האזובים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה