דיברנו מעט על תֶאוֹגוֹניָה״ של הֶסִיודוס, על תחילתה ב״בואו נתחיל את השיר מן המוּזוֹת״ ועל ״...וציווּ עלי לשיר על הבְּרוּכִים הנִצחיים״, ועל הבעַת העובדות הגמורות בשירה [באמנוּת], עובדותיה שלָהּ [כגון עובדת הנִצחיים, בלי שאלה על היות הנצחיים], ועל יופי בהצטברוּת הגדולה של עובדות ״הברוכים הנצחיים״, ״הגזע הנשֹגב״, ״אֶרוֹס היפֶה ביותר״, ״אֶת גְזֵרָה הנתעבת״, ״אֶת אשְמה וצער״, ״ואֶת בנות הנקם נטולות החמלה״, ״אֶת משגל ועָרְמָה״, ״ואֶת זִקנה ההרסנית״, ״ואֶת שִכחה ורעב, ומכאובים המדמיעים״, ״ואֶת שְבוּעָה, המכה באדם יותר מכל בעולם״, ״אֶת פחד ואימה״. הצטברוּת העובדות הגדולות הנהדרות של הנוֹלָדִים.
[בלי צורך בתיאור הנתעב, הצער, החמלה, העורמה, השִכחה, הפחד, האימה, כי כאן, בעינֵי השירה, העובדות גדולות מאד וברורות].
בעריכת רשימות-השיחות עם ישראל על שיר השירים רבה ראיתי דברים שכתבתי על שִכְבוֹת הפחם ב"המהגרים" של זבאלד, וחשבתי שוב על אי-ידיעה על עובדות-הציוּר בתיאורֵי שִכבות הפחם. תְּעִיָּה ואי-ידיעה בתוך סִפרוּת נהדרת.
[זמן רב היו בעינַי תיאורֵי שִכבות הפחם ואבק הפחם הרבות הנערמות בציוּרים ועל רצפת הסטודיו של מקס פרבר הפרזה גדולה, ניסיון מופרז להציג את שכבות הפחם ואבק הפחם כמתאחדות כמעט עם דמות הציָר וסִבלו, אבל הן גם מין דבר מנייריסטי, והן לא רק הפרזַת הסגנוֹן אלא גם הפרזת מקומו של יוצר אותו סגנון. ונדמה לי שברגעי המנייריזם האלה זבאלד הוא קצת כמו אלה המתוארים במדרש שהיו מפחמים את פניה של אותה מדיָנית כדי לא לראות את העבודה הזרה שבה. הוא כמפחם חלק מן היצירה שלו עצמו כדי לא לראות את הקושי הגדול – הבנת סיבות הציוּר עצמו.]
[הציטוטים מ״תאוגוניה״, הסיודוס. תרגם שמעון בוזגלו]
 |
| תיאוגוניה. הסיודוס. תרגם שמעון בוזגלו. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה