הרי שמרתי בלִבי את השיחה של ארוך ומאירוביץ מ״הכוח האחר״ קצת כמו שיעקב שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, לדעת עליה גם במשך הימים, כי היא תמצית דיבוּר על אמנוּת, על כמו-לא-אמנוּת, על אי-ידיעה, על ידיעה, על צורֶך ידיעת ערך הציוּרים שלהם עצמם וביטול ערכם, על כמעט ביטול עצמם וביטול האמנוּת שלהם וכמעט לגלוג על הביטול הזה, על השריטות, ה״קִשְקוּשִים״ הלא-יָפים-היָפים, המִתרגשים, הנִרדמים באמצע, המבטלים עצמם, המתגאים, המבקשים הכרה, הלכאורה לא יודעים מה הם, כאילו רק שריטות.
ויפִי השיחה הזאת הוא גם מיפִי ״הכוח האחר״, ויפִי תיאוּרֵי ציורי הפנדות של מאירוביץ הוא בספר, ובמשך הימים רוב ציורי הפנדות לא מצוינים בעינַי וציוריו של ארוך מצוינים, והקִשקושים במשך הימים שייכים לגמרי לאמנוּת כולה, וכבר הצטרכו רוב הקִשקושים באמנות להיזהר מפני היותם יופי ידוע מִדי ופשוט מדי, והשיחה נוגעת ללִבי בכל משך הימים.
״...ארוך, בביקור האחרון שלו אצלנו...שמעתי שאתה מצייר, אמר ארוך. כן, אמר צבי.
...אני שוכב על הרצפה אמר ארוך, שוכב על הרצפה ובאמצע שאני מדבר אני נרדם, לא מרגיש אבל נרדם. תנסה לצייר, אמר צבי, תשרוט את הבד, מה אתה חושב אני עושה, שורט את הנייר״ [הכוח האחר. יהודית הנדל. עמ׳ 41.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה