כמו בחלום מופיע עכשיו זיכרון תערוכת ציוּרים ורישוּמים של ואן גוך בביתן הלנה רובינשטיין בימי נעוּרַי, אבל הרי מופיע גם הזיכרון הבהיר הברור כל כך של תדהמה.
אני חושבת פתאֹם שתדהמה מן האמנוּת היא הִתעלוּת וחורבן בעת ובעונה אחת, ואני נזכרת גם בהרגשת הקִרבה הלא-נתפשֹת אז אל הרישומים, כמעט כקִרבה פיסית אליהם, כמותרת ואסורה.
אני חושבת גם על מותר ואסור בתוך הרישומים של ואן גוך עצמם, כאילו נִגלים בהם מאֹד הֵיתר ואיסוּר של הנפש המציירת המתירה לעצמה להַראות את מה שהיא יודעת ואוסרת על עצמה להאמין שהיא יודעת לגמרי, והיא כנפש עירומה, מַראה את מַאמציהָ הגדולים ואת פגמיהָ.
ודבר דמיוני, כאילו תדהמה גם ברישומים, כאילו הוענקה להם התדהמה, כדי שיכירו גם את התמוטטותם. והרישומים מְלֵאֵי המאמצים וגילויֵי הפגמים מכירים את ההִתעלוּת ואת ההִתמוטטוּת והִסתכלותם עליהן ישירה כל כך, ישרה כל כך. כמו זו של הנפש המציירת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה