״לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיוּת העצומה של הצבעים״ כתבתי כשהסתכלתי יום אחד בציוּר ילדוּת שלי, והיה מְלַווה אותי אז גם זיכרון ספרֵי האמנות וכיסוּפֵי הילדוּת אל תמוּנוֹת-האמנות ההן, הרפרודוקציות שיכלו להראות משהו מן הכמעט-לא-נִרְאֶה.
ליד ספרֵי האמנוּת האלה, של הורַי, נוצר ערבוב הכיסופים אל האמנות והתשוקה לצַיֵּר, האשלייה על יכולתם של ציוּרֵי הילדוּת האלה להגיע ממש עד האמנוּת. וכאילו הספרים יצרו את עיקר האשליות והלא-אשליות של ימי ילדותי.
כשקראתי אחרי שנים בספר ״ROMAN PORTRAITS״ שפסלי הדיוקנאוֹת הרומיים המוקדמים היו רפרודוקציות ישירות של מסֵכוֹת שעווה, מסֵכוֹת מוות, חשבתי לי שהרפרודוקציות בספרֵי האמנוּת הן כנעשות על פי מסֵכות שעווה, מסֵכות מוות של היצירות המקוריות, כמין תמונות דומות מאד לפנֵי החיים והמתים.
הספר ניתן לאִמי ולאבי ביום חתונתם על ידי חבריה של אִמי, וכתב-היד שבו נכתבה הקדשת הספר כמעט זהה לכתב-היד של אִמי, כאילו מובן הדבר בתוך ספר-רפרודוקציות-האמנוּת.
 |
| ציור ציניות מילדותי. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה