היום, בקריאת ״תמציות״, מחשבות על הסִפרוּת של זבַּאלד, כמעט דִמיוֹנוֹת על הַשְפָּעוֹת. וההִתענגוּת הזאת על מחשבות-כמעט-דִמיוֹנוֹת, והאמונה בהן.
אבל ב״תמציות״ בעיקר רושֶם הלא-בָּדוּי המתפשט אל הבדוּי, אל בִּדְיוֹן הסִפְרוּת הממריא, בקְצוֹתָיו, ואצל זבַּאלד רושֶם הבדיון הנמשך כל כך אל הלא-בדוּי, הנכסף להגביה עצמו גם בתוך אשליית הלא-בדוּי.
״...על פתקים קטנים, שכמוהם - כבר כתובים - התגבבו מולו בערימה. הוא כתב כאילו חש שאזל הזמן בשעון החול האירופי. השיחה שלנו כבר נמשכה יותר משעתיים, ולפתע אמר: במקום שאת יושבת עכשיו, בדיוק שם הורבאט ישב לפני כמה שבועות כשהוא סיפר לי את זה.
ימים מעטים לאחר שהצליח להימלט מידי הנאצים באוסטריה, אדן פון הורבאט, המחזאי הצעיר, מצא בפריז את מותו בתאונה מוזרה...
ירדתי אל חוצות פריז הלוהטת, המסחררת, שנראתה כמו עיר רפאים ומילאה אותי מרה שחורה בלתי נתפסת, משתקת. למה - זאת הבנתי בימים שלפני מינכן, בפראג, זאת תפסתי, כבר בלונדון, ביום שבו נפלה פריז.״ [מתוך ״מוות כרעם ביום בהיר״, תמציות, אנה מריה יוקל. תִרגם חנן אלשטיין. הוצאת אפרסמון. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה