יום חמישי, 29 ביוני 2023

יום חמישי מאי 29 על גאולה פלחן

 


חשבתי היום שוב על לא-מטאפורות בשירתה של גאולה פַלחן, ״אָנוּ פֵּשֶר שֶנּוֹשֵֹא עַצְמוֹ בִּכְבֵדוּת״, ״אָנוּ מוֹתְחִים אֶת יְרִיעַת הַשָּמַיִם״, ״רָזִים מִתְכַּלְלִים בָּרִים וַחֲשֹוּפִים״, חשבתי על השירה הזאת שאינה זקוקה למטאפורות המצרפות דברים משְֹדוֹת משמעוּת שונים ורחוקים, כי היא במהותה מצרפת דברים רחוקים, כאילו מושֹגים בה, ומצרפת מופשט וערטילאי ומוּחָש, היא ״שִירַת הַמּוּחָש בַּסְּתָרִים״. 

 

*

 

 

כמה טעה אותו משורר שקרא למשוררת גאולה פַלחן משוררת חצר [של ראש הממשלה], והרי יחידה לגמרי עומדת שירתה בעולם.   

 

 

 

*

 

 

כשאני קוראת את הדברים שכתב ישראל על מִלים אלימוֹת, טוטאליוֹת, על אנשים בעלי ערכים המנסים לבטל את הגוונים ואת הגישות השונות ומאמינים לפעמים שהם לא כפופים לערכים אלא הערכים כפופים להם, אני חושבת עוד על השירה הזאת, שבה סְתָרִים, הִכָּסְפוּת אל פֵּשֶר, שבה כאילו מטאפורות, שאינן מטאפורות, כאילו גוֹנֵי-מטאפורות, דברים רחוקים מהשֹגה, כאילו מתקרבים אל השֹגה, ואני שמחה בגלל הלא לגמרי מובן. 

 

[הציטוטים משירת גאולה פלחן]





                                                    


 

יום רביעי, 14 ביוני 2023

מְצוֹדִים על העולם [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

הלכנו מ״...ובא אליה מלך גדול וסבב אותה - זה יצר הרע״ אל ״עיר קטנה זה העולם, ואנשים בה מעט זה דור אנוש ודור המבול, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא ובנה עליה מְצוֹדִים גדולים״, ודיברנו על אלֹהים בנה מצודים גדולים על העולם שברא, לצוּד את העולם, וישראל אמר על ״בָּרָא״ ב״בראשית״ שיש בו ויתוּר של אלֹהים על משהו מעצמו, כדי שיהיה העולם, ולמה הוא צריך לצוד דבר שוִתֵּר עליו, כי הבריאה היא עמידה של משהו מול הבורא ומאבק והתנתקוּת של העולם הנברא מן הבורא, ואז אלהים צד את העולם, וכשהוא צד את האדם הוא צד משהו משלו כי האדם בצלמוֹ. הוא צד דבר שאיבד. וחשבנו שאלֹהים הוא הצייד של העולם, ונזכרנו ב״נִמְרֹד, הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה״, היה הצייד הקרוב לפְנֵי יהוה, וב״עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד״, הצייד האהוב על אביו, והרחקנו אחרי כן אל קַיִן כי ״וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה״, כי היה קרוב לפְנֵי יהוה, ואל המחשבה על מין קִרבה שלו אל הציידים [ולא דיברנו הרבה על חשיבות הקִרבה הזאת], ועל קִרְבָה שלהם אל אלֹהים שבנה מְצוֹדִים גדולים על העולם. 

 

 

 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא:

 

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב עמוד ב

עיר קטנה ואנשים וגו'? עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו אברים, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה - זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים וחרמים - אלו עונות, ומצא בה איש מסכן וחכם - זה יצר טוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו - זו תשובה ומעשים טובים, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא - דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצ"ט.

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ט

א [י"ד] עיר קטנה זה העולם, ואנשים בה מעט זה דור אנוש ודור המבול, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא ובנה עליה מצודים גדולים, כמנון ועקמון. 

 

[וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.  ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה.  י וַ

 

 וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.  כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב].  

 

 

יום שישי, 9 ביוני 2023

 


עֲדִי /נעמי ולך

כחיוורוֹן השחר וכוַרְדּוּת האור במוֹצָא הרקיע וכמאמצֵי האור במוצָא הרקיע לקְרַב אל השָלֵם, כך קרֵבים החיוורוֹן והוַרְדוּת בפניו אל היפֶה כאילו קרֵבים אל פני אחותו מעיָן, כאילו הוכחת יכולֶת חייו, כאילו אי-המחלה שלו, כי היא כמעט תאומה שלו דומה לו כל כך, ואור הבוקר השלם לא מבטל את הדמיוֹן ואת היופי, והיא תלך עכשיו היא נערה מלצרית במסעדה מול החוף, נבדלת ממנו שם, לא הוא, אבל היא נשארת עוד זמן מה, אחותו הצעירה היפה עוד זמן מה, רואָה את מאמצֵי החיוורון והוַרְדוּת, אבל אולי יֵרד בשעת בוקר כזאת אל החוף כי קרוב החוף ונקי החוף לא מתאבך תחת השמש, כי שעת בוקר צלולה רַכָּה כזאת, ומה הוא יעשה בבוקר הרַךְ בכמעט סתיו רך, והוא אומר שילך לכמה הרצאות באוניברסיטה, מין סטודנט חולה נחלש בזמן ההרצאות, ומעיָן משווה אותו ליהונתן מין סטודנט שוכב בקיץ על שֹפת הים ובא אל המסעדה ומספר לה על אסונות הים ועל הטרגדיוֹת, לא מספרת לו על יהונתן, כאילו רק בעינֵי רוחה הדמיון שלו לאחיהָ, רק למענה החיים הדומים האחרים האלה בלי מחלה שלמה, בלי קץ החיוורון והחיים, אבל היא אומרת יש בחור אחד עצוב בקיץ במסעדה, אומר על העצב לא בגלל גורל, לא כמו בטרגדיות, ואומר בלי ידיעת המקהלה, אבל היא מדמה את מוֹת אחיהָ היפה, חושבת דווקא גורל, והיא כמעט נסחפת עִמו אבל עליה לשמור את נפשה כמו יהונתן כמעט-אחיהָ חלש-הגוף לא בגלל גורל, היא לא תיסחף, היא, אחותו, לא הוא, עצובה כמו יהונתן יכולה לשכב על שפת הים, לראות שם נערים כי היא נערה, לראות את סירות המפרשֹ היפות כנערות קַלּוֹת-התנועה, כאילו חברותיה, כאילו היא. 

אבל רובץ החוף תמיד, ושָטוֹת סירות המפרשֹ היפות התמימוֹת כאילו קשורות אליו, יְחַכּוּ לה, כי ארוך הזמן, והיא הולכת אל המסעדה, תגיש תקריב מאכלים שם, ויחבבו אותה אוכלֵי המאכלים אבל לא ימשכו את לִבה אוכלֵי המאכלים, לא יודעים על נפשה, ולא תישאר כאן זמן רב, נערה בסוף הקיץ, בִּתם של אִמהּ ואביה, בִּתם של דאגוֹת אִמהּ ואביה, והם במרפאוֹת בית החולים בשעת בוקר מטפלים בבני אדם רבים, יטלפנו אל בְּנָם בעוד זמן מה, ישמרו עליו, ישמרו על נפשו, וכבר קולות בני אדם מן הים וכאילו קולות הים נרגשים עמוקים ודאגות על החוף. 

כמו הספינות המהירות, כמו הספינות יְפוֹת-ספסלֵי-החותרים הנושאות את בני האדם אל המלחמה, ורק חלקם ישובו, ובהם אודיסאוס הנהדר, כך ימיו מהירֵי השחר והעֶרֶב ויודעֵי ההגעה נושאים אותו, בלי הסיכויים של אודיסאוס, בלי יתְרוֹן יופיו והמשך ההליכות אל ההרצאות, בלי יתרון אמו ואביו, בלי יתרון הרופאים, לא ירַפאו אותו, אבל הוא יורד אל שפת הים, יכול לשכב על שפת הים בתוך הימים יודעֵי ההגעה, אבל הוא כמעט נער, לא מת מוטל על חוף צדפים ואצות, רק הולך על קַו המים והחול דווקא כמו ילד, לא צריך להֵרָפֵא כאן, בחוף בלי יעד, מביט על ציפורים עפות, והוא ציפור הולך מצייץ קַל, לאן ילך על קַו המים, ורואֶה את השמש כמעט באמצע היום, לא כציפורים, לא דַקה כקַו המים, והוא שוכב תחת השמש, וקולות וקריאות על החוף לא בגללו, הוא, עֲדִי, לא טבוּע, לא מוטל, כמעט-נער יפה נהדר מבִין את היָמים המהירים ואת הספינות המהירות, ואת תנועת הים, קשורה אל החוף, תמיד מֵי ים רוחצים חול צדפים אַצות שִכְחוֹת-חיים, מַבריאים את החוף, והוא יכול לשכב עוד קצת בלי סכנה כאן, ושתי בחורות יושבות לא הרחק מסתכלות עליו עכשיו, לא רואות חיוורון לא מתעניינות בשִכחוֹת חיים על החוף, ועוד בחורים על החוף אבל הן רואות שהוא משהו אחר, כאילו זר אולי מארץ אחרת, לא רואות את ארץ המחלה, ויש להן זמן ביום סוף קיץ יכולות לחכות קצת, כי הוא בטח יסתכל עליהן, כי הבחורים האחרים מסתכלים, אבל הוא נמשך אל ארץ המחלה, הוא המכיר אותה, המבין אותה, ומה לה ולבחורות ולבחורים על החוף, כנראה מאושרים, סומכים על זה, לא יודעים על הימשכותו, על התמסרותו, על הבנתו, על אי יכולתם של הוריו לרפא אותו, במהירות הגעַת הימים, והן דווקא ממשיכות להסתכל עליו, כי הן לא יודעות מה יש לו. 

ומעיָן עדיין במסעדה חושבת הוא הלך אל חוף הים, ולא ירַפא אותו חוף הים, אבל לא ישכב על החוף כמו יהונתן הלא נזהר, היא חושבת, המדמֶה שם שהוא בְּנוֹ של הים, נמשך אליו, שוכב על שֹפתו, רק על שפתו, לא טובע בו, ונמשך גם אל תענוגות המסעדה, ואומר שגם בו חֶלבם ודמם של החיים, ואומר שהתאהב בבחורה נחמדה על החוף, באהבה רוחנית לא נגמרת אצלו, כי הוא, יהונתן, מסוגל לאהבה לא נגמרת, ומה היא, אסור לה להיגמר, היא, מעיָן, היחידה, והיא הולכת לחפש את אחיה על החוף, כאילו רק מין הליכה על החוף, היא חושבת, רואָה את הים היפה, את החול, את הצדפים, את הנערים, והיא כמו הנערים, מסתכלת גם אל השמַיִם היפים, וכאילו קַלים השמים והיא קלה הולכת גם היא על קַו המים, והיא רואה אותו שוכב לא מוטָל לא מת, רק כמו יהונתן מַכִּיר-החוף ומַכִּיר לא-גורל, כמו יהונתן הלא-חולה-מאד, ושתי הבחורות על החוף חושבות היא אחותו, דומָה לו כל כך, וציפורים עפות וסירות מִפרש שָטוֹת תמימוֹת, כאילו חברותיהָ, כאילו היא. 

 

יום שישי, 26 במאי 2023

כְּסִיל יָמַי

 

כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי

רב כל כך אצל קֹהלת עניין הכסילים, האוכלים את בשרם, העומדים מנגד, וחשובים כל כך הכסילים, והרבה כל כך חשבנו עליהם, ועכשיו כשקראתי שוב את השיר של דניאל, ״קציר ימיי עייף כקש/חסיל ימיי סגול וילדותי/שיר ימיי אלוהִי ורָש/חציל ימיי עגול ועונתי/ניר ימיי עפרוני ודש/כסיל ימיי כותב את דִמעתי״, היה נדמה לי שכסיל ימיי נאצל בתוך השיר, על ידי השיר, כאילו מתקרב אל אלוהִי ורָש. 

 

 

* 

 

 

בבוקר מדאיגות צעקוֹת העורבים, ונקירוֹת הנקָר מדאיגות פתאם, ואילו היתה באה חוחית והיה בא יונק הדבש בתוך הבוקר הזה, אני חושבת מחשבות שווא, כי הדאגות רובצות כאן תמיד, ואני מדברת עם ישראל על ״וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם״ שאמר אלֹהים למשה, על אלהים הכופה בשֵם, על המדאיג בזה, מעבר להשֹגה, כי השֵם שלו מעבר להשֹגה. וכאילו דאגַת העולם כאן.  

 

 

*  

 

    

אני מדברת עִמו על הדאגה הגדולה מפני הִתמוטטוּת המוּסָר שלנו. אבל אני לא יודעת באופן מוחלט מהו המוּסָרי ומהי ההִתמוטטוּת. 

בכל זאת, הדאגה ממשיכה ומטרידה ומזהירה, בלי הידיעה המוחלטת, והרי היא רֶגֶש לא גמוּר שאין לו מנוֹחַ.

 

 

יום שני, 22 במאי 2023

״רואֵי השמש״, ״בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף״ ו״אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ״ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

משכו את לִבי רואֵי השמש, צל החוכמה וצל הכסף, ואת אשר עִוְּתוֹ, ואף על פי ששלושה פסוקים כאן, ושלוש שיחות היו, משיכת הלב גברה לראות אותם יחדיו, ואולי לא טעתה. 

ובשיחה הראשונה כבר ראינו את הנחלה ואת רואֵי השמש כמעט יחדיו, כי חוכמה עם נחלה היא לא חוכמה מופשטת לגמרי אלא שייכת למה שקורה במציאוּת, ואתה צריך לעשות את הנחלה לשלךָ, בזמן ובמקום, ורואֵי השמש הם הריאליה, הברורה לגמרי, ולרואֵי השמש יותר טובה החוכמה עם הנחלה כי יש בה שלווה ומלחמה יחד והם רואים ולא רואה אחד, אמר ישראל, ומשכו את לִבי כל כך רואֵי השמש, כאילו מושג גדול, בשירה, לא כל כך נתפשֹ. והם כמעט מופשטים. 

ובשיחה השניה דיברנו על ״בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף״, דברים שאין להם צֵל וקֹהלת אומר יש להם צֵל [ואם כסף הוא כיסופים, להבדיל מהחוכמה היכולה להכריע, הוא דִמיוֹן], והצל מזכיר את הצֶלֶם, צורה, אבל צל הוא גם הֶעדר אור, ומין ציוּר של הֶעדר גוף שצִלו מוטל, ואצל הרמב״ם צל הוא רע כי הוא העדר אור, וכאן מופיע הצל אחרי רואֵי השמש, כי יתרון דעת החוכמה כאן, כי היא צריכה לדעת את ההעדר ואת היש, אמר ישראל, ורק בחוכמה יש העדר ובמציאוּת אין העדר. 

ובשיחה השלישית דיברנו על מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, הבריאה, ועל מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, אלֹהים וגם האדם. וגם אלֹהים כאן הוא מי, והמעשה כבר עשוי ואלהים צריך לחזור ולהסתכל עליו ולדון אותו, וזה תִמצוּת כל התנ״ך, אמר ישראל, כי התנ״ך עוסק במי ולא במה. הוא עוסק באנשים מסוימים, ורק לאנשים מסוימים אלֹהים מתגלה, ואז הם צוברים כוח ויש תקלה. 

והמעֻוָּת כאן הוא בעצם קיוּם העולם, כי לקיום העולם יש התמודדות עם האל, עם מוחלטוּת האל, כי העולם לא יכול להיות מוחלט, אמר ישראל, ומי יוכל לתקן, האם המוחלט יוכל לתקן או האדם יוכל לתקן. אבל המעֻוָּת הוא בהסכמה של אלהים. ולכן אין מי שממש יתקן, לגמרי, תמיד יִשאר סדק, בחוכמה עם נחלה, ברואֵי השמש. 

 

ואחרי כתיבת הדברים האלה נמשכת הימשכוּת לבי אל רואֵי השמש ואל בצֵל החוכמה בצֵל הכסף ואל עִוְּתוֹ כמעט כמו אל עֵין סערה של שירה, בָּהּ אין סוף חֵקֶר המִלים. 

 

יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ:(יב) כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ:(יג) רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ:

 

יום שבת, 6 במאי 2023

גם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מֶה הָיָה [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]


שוב עניין הכסילים, כי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ, הכעס אצלם לא בבהלה, יָנוּחַ, וקֹהלת אומר צריך ללמוד מן הכסילים, חשבנו, ושאלנו על הכעס של אלֹהים וחשבנו שלא היתה בהלה בכעס שהביא למבול כי וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, בהדרגה, והכעס הזה, בלי בהלה, הביא להשמדה, והשווינו אותו לכעס במעשה העגל, שהיה בבהלה, ושמֹשֶה הצליח להרגיע אותו, ושאלנו על נֹחַ שלא ניסה להרגיע את אלֹהים, ושאלנו מהו תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, וחשבנו שהיה שָלֵם, וראה את החמס בארץ כשלם, שאין לתקן אותו. וישראל אמר החמס בעיני נוח היה אופציה ממש כמו הוא עצמו. 

ודיברנו קצת על ״אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה״, וישראל אמר כי רק מנקודת מבטךָ שלךָ הוא מה היה, וחשבנו על הַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים כעל הימים של רֵאשית העולם, שאתה יודע עליהם רק מה שנכתב עליהם בספר בראשית. וגם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מה היה. 

 

[אחרי כן, בגלל עניין הכסילים אצל קֹהלת ניסיתי שוב להבין בשיר של דניאל את המִלים ״כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי״] 

 

קֹהלת ז ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה

 

 

יום רביעי, 3 במאי 2023

יוֹמנסִפְרוּת 35. עוד פעם ״לא ארץ לזקנים״

 

עכשיו אני רואה שכתבתי אז ״החורג?״ בעיפרון ליד הדיאלוג של צ׳יגר ושל קרלה ג׳ין, והרי רק דמיון מסוים לדיאלוג של החורג ושל הסבתא ב״אדם טוב קשה למצוא״ של פלאנרי אוקונור, ואולי דמיון  מסוים לדיאלוגים ב״הרוצחים״ של המינגווי, ובכל זאת אני יכולה לדמות לי שכל הדיאלוגים האלה כמעט ״טבעיים״ לסִפרוּת אמריקאית. לסִפרוּת של הארץ הזאת. וכשאני קוראת שוב ב״לא ארץ לזקנים״ את ״איך זה שאנשים לא מרגישים שהארץ הזאת חייבת תשובה על הרבה טענות? והם לא מרגישים ככה. אפשר להגיד שהארץ היא רק הארץ, לא עושה שום דבר פעיל, אבל זה לא אומר הרבה...הארץ הזאת תהרוג אותך בלי להניד עפעף ואנשים בכל זאת יאהבו אותה...״, אני חושבת על כמין התאחדוּת דמיונית של הארץ שבסִפרוּת עם הארץ שמחוץ לסִפרוּת, ואני חושבת כמה טבעיים נהיים הדיאלוגים של הרוצחים בתוך ההתאחדות הזאת. 

 

ועוד בקריאה הפעם, מול הדיאלוגים האלה ומול המונולוגים של השריף בֶּל מין השֹתרכות של הדיאלוג של מוס ושל הנערה הטרמפיסטית, מין התרופפות בדיאלוג הזה, עד שהוא כמעט פגם ביצירה, וגם רצח הנערה לא מתקן את זה. 

והמונולוגים של בֶּל ממשיכים ומושכים אותי אליהם, כמו דמותו של בֶּל פועמים בתוך היצירה כמין חיים עמוקים, מתקיימים עם חיי עלילות הרצח שלה. ואם אנסה לראות שוב דמיון מסוים של הדיאלוגים של הרוצח כאן לדיאלוגים בסיפורים של פלאנרי אוקונור אחשוב שהחֲטָאִים בסיפורים שלה זרים וגדולים בלי שיהיה דבר דומה להם, ובלי שתוכל להיות בהם דמוּת כמו דמותו של בֶּל. 

 

[הציטוט מ״לא ארץ לזקנים״, קורמאק מקארתי, עמ׳ 241, תרגם אמיר צוקרמן, עם עובד]