כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי
רב כל כך אצל קֹהלת עניין הכסילים, האוכלים את בשרם, העומדים מנגד, וחשובים כל כך הכסילים, והרבה כל כך חשבנו עליהם, ועכשיו כשקראתי שוב את השיר של דניאל, ״קציר ימיי עייף כקש/חסיל ימיי סגול וילדותי/שיר ימיי אלוהִי ורָש/חציל ימיי עגול ועונתי/ניר ימיי עפרוני ודש/כסיל ימיי כותב את דִמעתי״, היה נדמה לי שכסיל ימיי נאצל בתוך השיר, על ידי השיר, כאילו מתקרב אל אלוהִי ורָש.
*
בבוקר מדאיגות צעקוֹת העורבים, ונקירוֹת הנקָר מדאיגות פתאם, ואילו היתה באה חוחית והיה בא יונק הדבש בתוך הבוקר הזה, אני חושבת מחשבות שווא, כי הדאגות רובצות כאן תמיד, ואני מדברת עם ישראל על ״וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם״ שאמר אלֹהים למשה, על אלהים הכופה בשֵם, על המדאיג בזה, מעבר להשֹגה, כי השֵם שלו מעבר להשֹגה. וכאילו דאגַת העולם כאן.
*
אני מדברת עִמו על הדאגה הגדולה מפני הִתמוטטוּת המוּסָר שלנו. אבל אני לא יודעת באופן מוחלט מהו המוּסָרי ומהי ההִתמוטטוּת.
בכל זאת, הדאגה ממשיכה ומטרידה ומזהירה, בלי הידיעה המוחלטת, והרי היא רֶגֶש לא גמוּר שאין לו מנוֹחַ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה