חשבתי היום שוב על לא-מטאפורות בשירתה של גאולה פַלחן, ״אָנוּ פֵּשֶר שֶנּוֹשֵֹא עַצְמוֹ בִּכְבֵדוּת״, ״אָנוּ מוֹתְחִים אֶת יְרִיעַת הַשָּמַיִם״, ״רָזִים מִתְכַּלְלִים בָּרִים וַחֲשֹוּפִים״, חשבתי על השירה הזאת שאינה זקוקה למטאפורות המצרפות דברים משְֹדוֹת משמעוּת שונים ורחוקים, כי היא במהותה מצרפת דברים רחוקים, כאילו מושֹגים בה, ומצרפת מופשט וערטילאי ומוּחָש, היא ״שִירַת הַמּוּחָש בַּסְּתָרִים״.
*
כמה טעה אותו משורר שקרא למשוררת גאולה פַלחן משוררת חצר [של ראש הממשלה], והרי יחידה לגמרי עומדת שירתה בעולם.
*
כשאני קוראת את הדברים שכתב ישראל על מִלים אלימוֹת, טוטאליוֹת, על אנשים בעלי ערכים המנסים לבטל את הגוונים ואת הגישות השונות ומאמינים לפעמים שהם לא כפופים לערכים אלא הערכים כפופים להם, אני חושבת עוד על השירה הזאת, שבה סְתָרִים, הִכָּסְפוּת אל פֵּשֶר, שבה כאילו מטאפורות, שאינן מטאפורות, כאילו גוֹנֵי-מטאפורות, דברים רחוקים מהשֹגה, כאילו מתקרבים אל השֹגה, ואני שמחה בגלל הלא לגמרי מובן.
[הציטוטים משירת גאולה פלחן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה