יום רביעי, 24 ביוני 2026

אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו].

    •  


 

 

אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שאלנו אם הנָבָל הוא דָוִד, ולמה בלִבּוֹ, ודיברנו על וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ, וישראל אמר אולי עוד רגש, התבוננוּת יותר כוללת על העולם, הוספַת עוצמה בהתבוננוּת על העולם, ו״אין אלֹהים״ כאן לא אמירה פילוסופית אלא רְאִיָּה של הלב, והיא גבוהה יותר מפילוסופיה כי היא לא מתוחמת לממד אחד, יש בה רגשות רבים. ודָוִד אומר כאן שלנבלים יש לב. ולמה יש נבלים. כדי שיגידו שאין אלֹהים, אמר עוד ישראל בשיחה שלנו, כי הם אומרים בלִבָּם, בעוצמת הרגשות וההפשטה. ודוד עצמו, החכם, יכול להיות נבל שאומר אין אלֹהים. והנבל לא רוצה שיהיה אלֹהים כי אלֹהים מתנגד ל״הִשְׁחִיתוּ״, והוא כבר יודע על יציאת אלֹהים מהעולם אחרי הבריאה וכך הוא אומר כאן את האמת, וכך הוא סותר את כל הסיפור התנ״כי על יחסים בין בני אדם ואלֹהים.  

 

תהִלים יד: (א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב)

בראשית ו: וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. 

 

 

יום שבת, 20 ביוני 2026

שאם הייתי רוצה [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 


 שאִם הייתי רוצֶה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

על ״שאִם הייתי רוצה לכוף את יצרי הייתי כופה אותו, אלא אמרתי שלא יאמרו העבד ניצח את אדונו״ אמרנו הרי היֵצֶר הוא האדון והעבד הוא דָּוִד [או היצר הטוב] ואת היצר נתן לו אלהים ולכוף את היצר הוא לכוף את אלֹהים, ולמה להתגבר על היצר שהוא דבר חשוב באדם [הוא יציר אלֹהים], ודיברנו על התאווה שהיא יצר הרע כאן וישראל אמר שאילו היה דוד מתגבר על התאווה הוא לא היה מבין את סיבתה, ודוד אומר כאן שאסור היה לו לכוף את היצר, את התאווה, שממנה יצא שלֹמה [החכם באדם]. כך המדרש בודק את הצורֶך ביצר הרע ובתאווה, שהם יצירֵי אלֹהים, והמדרש שואל על התאווה אם להשאירה או לנצֵחַ אותה, ועל תפקיד היצר, שהוא היוצר, כמעט כמו אלֹהים, ועל היצר הפועל באופן אסור, באונס בת שבע. 

ושאלנו למה המדרש אומר ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, והרי לא היתה לדוד מתחילה [כבר היו לה קידושין לאוריה], והכל פגום כך, אבל המדרש אומר ״במכאוב״, המכאוב היה נדרש, אלֹהים רצה שלדוד יהיה מכאוב, וכאן לא החטא אלא המכאוב. וישראל אמר בשיחה שלנו דוד היה צריך לפגום לא רק בעצמו אלא גם בשלֹמה, ושלֹמה נולד בפגם.  


[תלמוד בבלי, בתרגום לעברית: זו הייתה בת שבע, שהייתה חופפת את ראשה מאחורי מחיצה. בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ, פגע במחיצה, היא נפלה, והוא ראה אותה. מיד שלח דוד לברר על האישה, ואמרו לו: זו בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החתי.שלח דוד שליחים, לקח אותה, והיא באה אליו ושכב עמה, והיא הייתה מתקדשת מטומאתה, ואחר כך חזרה לביתה.

ועל זה נאמר: "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי".
אמר דוד: הלוואי שתיפול זממה בפיו של מי ששונא אותי, ולא יאמר דבר כזה עליי.

דרש רבא: מה פירוש "בה׳ חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור"?
אמר דוד לפני הקב״ה: מחול לי על אותו עוון, שלא יאמרו: אפילו ההר שבכם נדד כציפור.

עוד דרש רבא: "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי".
אמר דוד: גלוי וידוע לפניך 
שאם הייתי רוצה לכוף את יצרי הייתי כופה אותו, אלא אמרתי שלא יאמרו: העבד ניצח את אדונו.

עוד דרש רבא: "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד".
ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא 
שבאה אליו במכאוב.]

 

יום רביעי, 17 ביוני 2026

עוד על הנערים

 

 

  

בדִמיוֹנוֹתַי פַּחַד הליכַת הנְעָרִים עם אברהם ותְּשוּבָתוֹ אצל הנערים ששלח משה ושהעלו עוֹלות ואצל הנערים של איוֹב, ובדִמיונותַי תשוּבתוֹ תמיד, ברַעַד נְעָרִים ובזיכרונות הִוָּלְדָם מן הדם העתיק, ובזיכרונותַי אני מדמָה את ההִוָּלְדויוֹת העתיקוֹת, את הדם המת, את פחד השיבה אל העָפָר, אבל פַּחַד ההעלאה לעוֹלָה היה כמעט פַּחַד ההִתעלוּת מעל העָפָר והקִרבה הנוראה אל אלֹהים, והנערים ליד אברהם וליד ההעלאה לעוֹלוֹת כה קרובים, מראים לי את הקִרבה הנוראה, יכולים הם עצמם להיות מועלים לעוֹלָה. ומוֹת הנערים של איוֹב גם כדי להינָתן בעד הנפש, עוֹר בעד עוֹר, כי וכל אשר לאיש יִתֵּן בעד נפשו, אמר השטן לאלֹהים. והאַיִל, הוּלדתוֹ בלי העָפָר, והועלָה לעוֹלָה, ונהיתה קִרְבָתוֹ אל אלֹהים. 

 

יום שלישי, 16 ביוני 2026

ונראָה לו כציפור [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 



 

ונראָה לו כציפור [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

״ואילו לך אני מודיע אני מנסה אותך בדבר ערווה״, אלֹהים אומר במדרש, כי אלֹהים ניסה אותו בעניין בת שבע, ״ונעלמה ממנו הֲלָכָה״, אומר המדרש, וכשהפך משכבו של לילה למשכב של יום כאילו הפך את מה שאלֹהים עשה בבְּרִיאָה, ולא נעלמה ההלכה מבת שבע ש״הייתה מתקדשת מטומאתה״, וישראל אמר בשיחה שלנו שהיתה מתקדשת מטומאתה מלמד גם על הזמן שהיה לדָוִד להסתיר את מעשה האונס. ועוד אמר כי ההלכה לא יכולה לעצור את האדם. 

ודיברנו על ״בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ...״, ולפי תחילת המדרש השטן הוא שליח אלהים, ולמה הוא מופיע כציפור, וזה זר לתנ״ך, האם היא כאן כדומָה לציפורים שליחוֹת האֵלים ברומא העתיקה שקְרָבֵיהֶן היו נבדקים כדי לדעת את הנבואה, וכאן אלֹהים מנסה את דוד דרך ציפור, והאם דוד רוצה להרוג אותה כדי לדעת מה השטן אומר. וישראל אמר אילולא השטן לא היה דוד רואה את בת שבע, כלומר אלֹהים הראה לו את בת שבע, וכשדוד עשה את המעשה דרך הציפור הוא הבין מה הניסיון שאלֹהים ניסה אותו. 

ומה רוצה המדרש, הוא רוצה לבדוק את הקשר שבין דוד והערווה, אבל אלֹהים כבר הכיר את ההִתנהגויוֹת של דוד, והמדרש אומר היה אסור לדוד לבקש את הניסיון ולחשוב שיעמוד בו. והניסיון עצמו הוא עונש לדוד.  

 

תלמוד בבלי [בתרגום לעברית]: אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחן אותי ונסה אותי, כמו שנאמר: "בחנני ה׳ ונסני". אמר לו: אנסה אותך, ואעשה דבר איתך. להם לא הודעתי במה אנסה אותם, ואילו לך אני מודיע: אני מנסה אותך בדבר ערווה.

מיד נאמר: "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו".
אמר רב יהודה: הפך משכבו של לילה למשכב של יום, ונעלמה ממנו הלכה:
יש איבר קטן באדם, אם משביעים אותו הוא רעב, ואם מרעיבים אותו הוא שבע.

"ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת" זו הייתה בת שבע, שהייתה חופפת את ראשה מאחורי מחיצה.
בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ, פגע במחיצה, היא נפלה, והוא ראה אותה.

מיד שלח דוד לברר על האישה, ואמרו לו: זו בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החתי.
שלח דוד שליחים, לקח אותה, והיא באה אליו ושכב עמה, והיא הייתה מתקדשת מטומאתה, ואחר כך חזרה לביתה.״

 

 

יום שבת, 6 ביוני 2026

יוֹמנסִפְרוּת 62 עוד על פונטנה ועל תרגום

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 62. על פונטַנה ועל תרגוּם 

אני לא זוכרת למה קראתי לאחד הרישוּמים ״הרישוּם של המתרגם״ ואני מדמה לי שחשבתי על קיוּם ואי-קיוּם וזה לא ברור לגמרי, וכנראה חשבתי על מתרגם הסִפרוּת היכול להַראוֹת דְּמוּת של דְּמוּת, כאילו היה עוד ממד לרישוּם, של רישוּם על רישוּם. ועכשיו אני משווה קצת את התרגוּם להעתקים שעשו אמנים ליצירות אמנוּת, כמו ההעתקים של רובֶנס ליצירות של אמנים אחרים [כמו ל"Woman in a Fur Coat" של טיציאן], ההעתקים שהם כעֵין הִתגלויוֹת חדשות של היצירות המקוריוֹת, כמין חזרות שלהן בשָמַיִם אחרים. ואני מתארת לי שרובנס ידע שההִתגלויוֹת האלו דומות להִתגלויוֹת יצירוֹת של אמן בתוך יצירוֹת אחרות שלו. ואני רואה בתרגוּם המצוין של יצירת סִפרוּת כעֵין הִתגלוּת חדשה שלה. 

האם רק נדמה לי שרבות ההִתגלויוֹת של יצירוֹת של פונטנה בתוך יצירות אחרות שלו, האם רק נִדמים לי דברים כהופעוֹת כמעט חֶזְיוֹניוֹת מתוך יצירוֹת אחרות שלו, ובכל זאת, המחשבה על חזרוֹת ״חֶזְיוֹניוֹת״ בתוך היצירות של פונטנה לא מִתבטלת, ואני כמו נִטפלת אל ״...והן נוסעות לאורך מים נרחבים, נרחבים...״ בסיפור החלום של קורינה ואל ״ובריסט אמר חרש, הא, הניחי לזה, לואיזה, זה באמת שדה רחב מדי״ בסוף ״אֶפי בריסט״, ואני נטפלת אל ״הנוף הנפלא...שנשקף מן החלונות הקדמיים אל האנדרטאות והקברים...״ ואל ״אהבה לדבר על המוות״ ואל אָרוּס האמור להיות מבקר חריף מאד, ואפילו אל ״היא הופכת גם עיר יָם״ ואל ״...כמעט עד היָם עמדה טירת הולקינס״ ו״האם ראית את הטירה המתרוממת מעל הים...״ מ״ללא תקנה״, ואני חושבת גם על הדברים שאומרת סופי על ציוּר המבול, ״משחרב עולם החטא הישן, והחדש, הטוב יותר, נבנה תחתיו, הדבר הראשון שהופיע [כי הרי החיות היו עדיין מן העולם הישן] הוא הכנסיה...״, כי אני חושבת על החיוֹת ועל בני האדם בתֵּבָה שהיו מן הארץ שנִשְׁחָתָה, והארץ שנִשְׁחָתָה היתה ללא תקנה.

כך נמשכות אצלי המחשבות על הֱיוֹת דברים ללא תקנה ביצירוֹת של פונטנה.  

 

ודבר אחר. רועי כתב על ״משפחת פוגנפול״ ״פנורמה אימפרסיוניסטית יפהפייה ועדינה״, ולרגע חשבתי על מונֶה שהתמיד בציוּר האימפרסיוניסטי והגיע אל שיא, שאולי ממנו צמח אחר כך האקספרסיוניזם המופשט, וחשבתי על ההגעה של פונטנה אל שיא, שאולי גם כוחן של ההִתגלויוֹת של יצירוֹת בתוך יצירוֹת בו, ההִתגלויוֹת הברורות וגם אלו שהן רק רושֶם דק. 

[ועוד, לא ידעתי אם רועי חשב על ״אם כן, אין לדבר סוף״ שבמסכת יומא כשכתב בתרגום ״אין לדבר סוף״. במסכת יומא כתוב ״ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו...אמרו חכמים, אם כן, אין לדבר סוף.״]

[הציטוטים מ״מרת ג׳ני טרייבל״, מ״משפחת פוגנפול״, מ״ללא תקנה״, תיאודור פונטנה, תִרגם רועי כנען, ומ״אֶפי בריסט״, תרגמה נילי מירסקי.]

  


יום רביעי, 3 ביוני 2026

הם נבחנו על ידי [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 


 

הם נבחנו על ידי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

האם לַעַג במִלים ״אמר רב יהודה בשם רב: לעולם אל יביא אדם את עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד המלך הביא את עצמו לידי ניסיון ונכשל״, וישראל אמר על עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו שכל אחד מהם היה כדי לגלות ממד אחר של אברהם ושל אלֹהים, ובמקרא ״וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם״ ומה משמעות הניסיון, ולמה אלהים צריך לנסות, בפשט של התורה הוא לא יודע אם אברהם ירא אלֹהים, הניסיון הוא בגלל אי-ידיעה, וכאן במדרש הניסיון הוא מאדם ולא מאלֹהים, והמדרש אומר שלא יביא אדם עצמו לבדוק את עצמו. לבדוק מה הוא. וישראל אמר דוד במקרא ניסה ונכשל, והמדרש אומר שדוד היה גאוותן. ניסה רק לעצמו. ושאלתי למה דווקא דוד כאן במדרש, וישראל אמר דוד הוא דמות המשך עַם ישראל ובעיקר, הוא מסמל את האדם השואף לגדוּלה יותר ממה שאלֹהים דורש ממנו. וכן, המדרש בוחר אותו גם מפני שהוא פגום, חוטא, ומסמל יותר את האדם שאחרי הנבואה מאשר לפני סיום הנבואה. 

ואחר כך המשכנו במדרש אל ״אני מנסה אותך בדבר ערווה״.

 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין: אמר רב יהודה בשם רב: לעולם אל יביא אדם את עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד המלך הביא את עצמו לידי ניסיון ונכשל.

אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, למה אומרים "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", ולא אומרים "אלוהי דוד"?
אמר לו: הם נבחנו על ידי, ואתה לא נבחנת.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחן אותי ונסה אותי, כמו שנאמר: "בחנני ה׳ ונסני".

אמר לו: אנסה אותך, ואעשה דבר איתך. להם לא הודעתי במה אנסה אותם, ואילו לך אני מודיע: אני מנסה אותך בדבר ערווה.

מיד נאמר: "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו".

בראשית: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה,

 

 

יום שבת, 30 במאי 2026

יוֹמנסִפְרוּת 61 ״מרת ג׳ני טרייבל״


 

 

יוֹמנסִפְרוּת 61 ״מרת ג׳ני טרייבל״

בתחילה מחשבות כמעט ישָנות על פונטנה ומחשבות על התרגוּם, והרי אני כמו יודעת את המִלים של פונטנה ב״באחד מימי מאי האחרונים – מזג האוויר כבר היה קיצי – פנתה כרכרת לנדואר פתוחה מהשְפּיטַלְמָרְקֶט אל רחוב קוּר ואז אל רחוב אדלר, שם עצרה לפני בית שלמרות שבחזיתו היו רק חמישה חלונות...״ אף על פי שאני יודעת רק דְּמוּת של דְּמוּת, התרגוּם. כמו-ידיעה וידיעַת דמוּת של דמוּת ממַלאוֹת אותי בידיעַת הסִפרוּת. 

ואחרי-כן, מְלֵאוּת הכתיבה של פונטנה, מין הִתחייבוּת לעֵרֶך, הכֹּל חייב להיות בעל עֵרֶך, ואני מכירה את ציווּיֵי הסִפרוּת האלה ואני לא מנסה להוכיח אותם, ויצירוֹת אחרות של פונטנה כמו מַראות את עצמן ונדמה לי שדברים שאומרת מרת טרייבל כמעט בתחילת הנובלה, ״...איזה אוצר הם הנעורים, ושרגשות טהורים, ששום רוח גסה לא העכירה...״, נמשכים אל צמיחת עֶצֶב אֶפי בריסט, ואולי אל עצבונות אחרים, וכשהיצירה מובילה את קורינה אל נישואים אני חושבת הרי נקבע כך מן ההתחלה, וכאילו נקבע גם מן ההימשכוּת יותר מאוחר אל יצירוֹת אחרות של פונטנה, כאילו יצירוֹת שלמוֹת מובילות את קורינה. 

״וכבר חלמתי על זה...היו שבע כרכרות, ושתי ה׳עֶגְלוֹת׳ של פרופסור קוּ היו שושבינות. כולן תמיד רוצות להיות שושבינות, כמובן, כי כולם מסתכלים עליהן, כמעט יותר מאשר על הכלה, כי הרי היא כבר תפוסה...״. כאילו יצירות שלמוֹת של פונטנה אומרות את זה. 

ויומַנסִפרוּת הוא רק יומן ואולי יהיו לו עוד ימים, ואני מתחילה לקרוא את הנובלה השניָה בספר, ואני חושבת שהתרגומים נפלאים, ואני מסתכלת עוד בדְמוּת הענן בציוּר הכריכה של אבי סבח, דְּמוּת כובֶד וכאילו-כובֶד, ונדמה לי שכבר ראיתי דְּבָרים-וכאילו-דְּבָרים בציוּרים שלו.  

[הציטוטים מ״מרת ג׳ני טרייבל״, תיאודור פונטנה, תרגם רועי כנען.]

 

                                                      


יום שלישי, 26 במאי 2026

השאלה על צדיק [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

  

 השאלה על צדיק [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

 

עכשיו המשכנו אל השאלה על צדיק. ״צַדִּיק מַה־פָּעָל:(ד) יְהֹוָ֤ה בְּֽהֵ֮יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ יְהֹוָה בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם:(ה) יְהֹוָה צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע...״, כתוב, וישראל אמר האם המעבר הפתאומי מצַדִּיק מַה־פָּעָל אל מעשֵי אלֹהים הוא כדי לקשר בין הצדיק והמעשה האלֹהי, כאילו פעוּלַת האל ופעוּלַת הצדיק נמדדות באותו אופן, ואמר עוד על היִחוּד של ספר תהִלים שהוא הפוך מן הנבואה, כי אין כבר הִתגלוּת אלֹהים, אין כאן נבואה אלא דברֵי אדם [דָּוִד], והצַדִּיק כאן צריך להצדיק את פעולתו בהעדר האל המתגלֶה ויוצר את ההקבלה בין צדיק והאל. וחזרנו אל מַה־פָּעָל, כי הצדיק כאן לא פָּעַל, והוא בעצם נעלם, ואלֹהים פועל בתוך נעלם, והוא חסַר יכולֶת מול העולם, שהוא יצר, וראינו מין חוסר יכולת ב״יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גָפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת״ והזכרנו את ״וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ״ בבראשית, שהוא חוסֶר אונים של אלֹהים, וכאן, בתהִלים, אי אפשר לבטוח באלֹהים ובצדיק. 

וסוף הפרק אומר כִּי־צַדִּיק יְהֹוָה. משווה צדיק ואלֹהים.  

 

תהלים: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב:

(ג) כִּ֣י הַ֭שָּׁתוֹת יֵֽהָרֵס֑וּן צַ֝דִּ֗יק מַה־פָּעָֽל:(ד) יְהֹוָ֤ה׀ בְּֽהֵ֮יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ יְקֹוָק֘ בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם:(ה) יְהֹוָה צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע וְאֹהֵ֣ב חָמָ֑ס שָֽׂנְאָ֥ה נַפְשֽׁוֹ:(ו) יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גָפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת מְנָ֣ת כּוֹסָֽם:(ז) כִּֽי־צַדִּ֣יק יְהֹוָה צְדָק֣וֹת אָהֵ֑ב יָ֝שָׁ֗ר יֶחֱז֥וּ פָנֵֽימוֹ:

 

יום חמישי, 14 במאי 2026

אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]


  

 

אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אמרנו כאילו הוא עצמו מדבר אל נפשו, ונפשו היא ציפור, ודיברנו על נדידת הציפור, כי דָּוִד עצמו נדד כל הזמן, ואמרנו בראִיית הציפור הוא רואה גם עדינוּת בנפשו. 

ושאלנו על האֹפֶל ב״לִירוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב״, כי הרשעים יורים באֹפֶל, וישראל אמר אולי האֹפֶל הוא הֶעְדֵר, הִתרוקנוּת, כמו בקבלה, ובספר בראשית לא כתוב שהחֹשֶך נברא, אלא הוא קַיָּם, החֹשֶך הוא אֹפֶל קַיָּם. וכאן, כל המשמעויות האיומות שיכולות להיות לאֹפֶל, חוץ מהממד האינסופי. כי זה אֹפֶל בתוך העולם. והִזכרנו את גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת של דָּוִד. כך המשכנו לדבר על האֹפֶל, ועל דָּוִד כְּרוֹאֶה עצמוֹ בתוך האֹפֶל, ועל הדיבור על האֹפֶל שהוא חזק מן הדיבור על היוֹרִים, וחשבנו האֹפֶל נורא, ולרגע חשבנו אולי נורא כמו אלֹהים. 

ויִשְרֵי לֵב כאן הם נפשו של דוד [ואחרי כן השאלה על הצדיק].  

 

 

תהלים פרק יא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיקֹוָ֨ק׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נודו נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב: 

 

תהלים כג: ד  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע--    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;

יום ראשון, 10 במאי 2026

יוֹמנסִפְרוּת 60

 

 

 יוֹמנסִפְרוּת 60 

הגיע אלי ״אינלנד״, ומפני שחיפשתי איזה דבר ב״סיפור פשוט״ של עגנון כבר נשארתי אצלו, ואף על פי שהוא כולו מוכָר לי שמחתי בו כמעט כבדבר חדש, והרי אף על פי שעלילה של רומן בו כמעט ככל העלילות, גם דבר שהוא לא-עלילת רומן מצִיץ ממנו, כהיפוך לה, כמעט כרוצה להחריב אותה, קצת כהפתעַת-מלכודת, קצת כמו במדרש. ואולי כל זה רק מין הרגשה שלי. 

״בן שבע עשרה היה הירשל כשהתחיל משמש בחנותם של אביו ואמו. הירשל אינו ממולח כאמו ואינו זריז כאביו, אבל מעלָה אחרת יש בו שעושה כל מה שאבותיו אומרים״, וכאילו רק תנועת העלילה כאן, אבל כמעט-ההשוואה ל״יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה...״, שלא עשה כל מה שאבותיו אומרים ושהגיע לגְדוּלָה, כאילו סותרת לרגע את מהלך העלילה, וכאילו פוצעת את העלילה, ומשבשת בעצמה את ההשוואה [וכמובן, לא תרשה להירשל להגיע לגדוּלה]. 

וכן, ב״לא הרי מינה כהרי בלומה, ולא הרי שיחתו לפני בלומה כהרי שיחתו לפני מינה, אלא כמה ימים היה יושב ודומם, משניתן לו מקום לדבר לא הבחין בין מינה לבלומה״, כאילו נעה כאן העלילה כדרך עלילוֹת ומובילה את הירשל אל הנישואים למינה, אבל כבר אבסורד כאן, קצת כמו במדרש, קצת מחריב, ולא תוכל להיפטר ממנו תנועת העלילה. הוא יִשָּאֵר.    

והתחלתי לקרוא ב״אינלנד״ וכמעט התחלתי לראות בו מין חורבן-עלילה גלוי כל כך.  וגלוי בו גם הרצון אל הנִסתר. 

 

[הציטוטים מ״סיפור פשוט״, עגנון, הוצאת שוקן.]

[בראשית: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו... ]

יום שלישי, 5 במאי 2026

איזהו משפט שיש בו צדקה, ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

 

משפט שיש בו צְדָקָה. ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

בתחילה שאלנו אם דָּוִד עשה צדקה [או עשה צדק] וראינו אבסורד ב״וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע״, כי כשהדרשן אומר ״איזהו משפט שיש בו צדקה״ הוא בעצם אומר שהצדקה היא צדק, שהפשרה היא צדק. וראינו משחק של הדרשן בטקסט התנ״כי כשהוא אומר שאם יש משפט אין צדקה [שהיא לבְצוע] ואם זה משפט לאלֹהים הרי הוא אומר שאלֹהים לא יודע לעשות צדקה. רק יודע לעשות משפט. 

וראינו את האבסורד ב״דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושִלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו״, הכל עשה השופט כראוי, ואז ראה שהחייב עני, ושילם לו מתוך ביתו, של השופט, וזה משפט וצדקה, גם עשה את הדין וגם נתן צדקה לעני [שהיה החייב בדין], וישראל אמר זה נִסיון להחזיק את המקל בשני קצותיו אבל זה דורש שיהיה שופט שיִתֵּן מכספו. וזה אבסורד כהגדרת משפט וצדקה. הגמרא לא מהססת להראות שדברים הם תמיד באבסורד מוחלט, אפשר שיהיה דין וגם פשרה. וזה מראה שגם הפסוק על דוד שעשה משפט וצדקה מראֶה אבסורד. 

והאבסורד היה יָפֶה בעֵינֵינוּ. 

 

תלמוד בבלי: וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע. אתאן לתנא קמא: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. (וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו). קשיא ליה לרבי: האי לכל עמו? לעניים מיבעי ליה! 

 



יום ראשון, 3 במאי 2026

עוגה ועליה סמל של חבל תלייה.



 

 

הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה

 

״אף אתה כאן? שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.

אמר הירשל, דומני שאף אני כאן.

שִפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה...תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתליָה כשעמדו ליתן את החבל על צווארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן. ברוך מאיר לא הרגיש שהנמשל אינו יפה למשל והיה שמח״ [סיפור פשוט. עגנון. הוצאת שוקן]. 

וכמובן, הנמשל יפה למשל. 

 

״הצל הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה, בדומה לסיכה של בן גביר שנוצרה כדי לקדם את חוק עונש מוות למחבלים. את העוגה העניקה לבן גביר אשתו אילה״ [וויינט]. 

האם הצל ואשתו של השר חשבו שסמל חבל התלייה הוא מָשָל יפה. האם חשבו שמזכירים חבל דווקא בבית התליין? [ומי הם אוֹכְלֵי חבל התלייה?]

 



יום שבת, 2 במאי 2026

במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה

 



במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה כותבת לי ״אולי כדאי לוותר על המשפט הזה״ והייתי מוותרת עליו, והיתה כותבת ״נעמילה, הניסוח כאן קצת מסורבל״ והייתי חושבת הרי המחשבה שלי היתה מסורבלת, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי אותה רק שלוש פעמים, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי את יופיָה הברוּר נִגְלֶה בהערות העריכה, ולא תיארתי לי שחָלְתָה ועכשיו אני קוראת שוב בספרֵי השירה שלה וכש״בְּכִי-הטַוָּסִים״ אצלה הוא לא רק של הטַוָּסִים של וואלַאס סטיבֶנס, נדמה לי שהוא מכיר את זיכרונות הסִפרוּת כולה.  

 


                                                     




יום שלישי, 28 באפריל 2026

מה בֶּצַע כי נהרֹג [שיחות עם ישראל פיבקו]



 

מה בֶּצַע כי נהרֹג [שיחות עם ישראל פיבקו]

שתי שיחות על שתי סוגיות, ונדמה לי שהדברים מתרחקים ומתקרבים כל הזמן. ובאחת דיברנו על ״רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'״, וישראל אמר רבי מאיר הולך אל ספר בראשית ומנסה להבין מהו בֶּצַע שאמר יהודה, ומשווה זאת לבוצע, וכאילו פשרה במה שיהודה עשה [היה כבוצע], ורבי מאיר אומר שהפשרה גרועה כמו הריגה [וההריגה היא דין. הם דנו את יוסף]. ועל ״הרי זה מנאֵץ״ אמר ישראל דורות שלמים שיברכו את יהודה שממנו יצא עַם הם מנאֲצים. 

ובשניָה דיברנו על ״רבי יהושע בן קרחה אומר: מִצְוָה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע.״ ושאלנו על מִצְוָה לבצוע, כי רבי יהושע מייחס כאן חשיבות של מִצְוָה לדבר שחייבים לעשות, כמו ממקור אלֹהי, ואלֹהים לא נתן מִצְוָה לבצוע, והוא אומר על אמת ומשפט שלום, הוא אומר שאמת שווה למשפט שלום, והוא כמעט פוסל אפשרות של משפט [ושל שופט] כי מִצְוָה לבצוע, מִצְוָה לעשות שלום תמיד [ולא צֶדֶק], וכאילו הוא רוצה לבטל את הצדק בעולם. כי השלום הוא ערך עליון, ואז אין צורך בחיפוש צֶדֶק.

ורבי יהושע אמר במקומות אחרים את ההֵפֶך של זה, את חשיבוּת הדין, אמר ישראל. וחשבנו שאמירת ההפך מובנת מאליה. 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין: ״רבי יהושע בן קרחה אומר: מִצְוָה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע. וכן...״

 

יום רביעי, 22 באפריל 2026

אין זה מברך אלא מנאֵץ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


  

 

 

אין זה מברך אלא מנאֵץ [שיחות עם ישראל פיבקו]

סוגיה חדשה, כי בתלמוד סוגיות חדשות ושונות כל הזמן והן גם בזמנים אחרים ואולי גם בשפות אחרות, סוג שיח חדש שלא היה בדיאלוג האפלטוני, כי הוא כבר בממד היסטורי, כבר כמו סיפור של עם, של תרבות, ולא של אנשים בודדים, אמר ישראל כשהתחלנו לקרוא את ״הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה...״. ו״הרי שגזל סאה של חִטים...״ כאילו מנותק לגמרי מן הדיון שהיה לפניו והוא דן כאן בפֶשַע, של מי שגזל, ולמה הוא מביא פתאֹם פשע, ואיך זה שייך לדיון, וישראל אמר בכל זאת יש פה דימוי והשוואה של אירוע עם חִטים לדיון של ״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע...וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאֵץ״, וראינו כי החִטה גזוּלה והשופט הבוצע גוֹזֵל, הוא גוֹזֵל את האמת המוחלטת מאחד המִתדיינים. 

ולמה החִטה, אמר ישראל, כי הוא אפה והפריש חלה ובהפרשת חלה קידש את אלֹהים, [והוא עצמו נהיה כך קדוש] ובכל זאת רבי אליעזר אומר עליו מנאֵץ. הברכה לאלֹהים לא מתקיימת כשהוא עושה פשע של בני אדם וזה עולם מתוקן שלא מפריד בין אדם לעצמו ולחברו ולאלֹהים.

 

[ערב יום הזיכרון עכשיו, ונדמה לי שזיכרון הסוגיוֹת השונות והמִצטרפוֹת מזמנים שונים שבתלמוד יוכל לשמור עלינו מהִתנוונוּת מחשבוֹת-הזיכרון שלנו בתוך הַעֲרָצַת העכשָיו.] 

 

״רבי אליעזר אומר: הרי שגזל סאה של חִטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאֵץ, ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ ה'...״ 

יום רביעי, 15 באפריל 2026

הדין הציל אותם [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 


 

הדין הִציל אותם [שיחות עם ישראל פיבקו] 

ושאלנו על ״יִקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר...״ מהו יִקוב הדין ולמה הדין צריך לשפוט את ההר [וההר הוא הר סינַי], וישראל אמר יש כאן אי-הסכמה לחיות את המציאוּת כמו שהיא ויש כאן שינוי שלה והדין יוצא כאן גם נגד אלֹהים, לא רק נגד ההר, האידיאה האנושית יוצאת גם נגד האידיאה האלֹהית. והרי רבי אליעזר יוצא כך כנגד אלֹהים כי המשפט לאלֹהים הוא, והוא בעצם אומר אלֹהים צריך לשפוט את ההר כלומר את אלֹהים. והוא אומר וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אף על פי שמשה לא אמר זאת, וישראל אמר זה חידוש של תורה שבעל פה, היא ממציאה דברים. 

ואחרי כן גיחוך וגם שאלה גדולה על המשפט ב״אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו...״, כי למה חשובה כאן אהבת שלום של אהרון, הרי אינו שופט, ואיך היא קשורה לדיון על המשפט, והשאלה הגדולה על המשפט בגלל המִלים ״תורת אמת״, שאלה על משפט אמת, תורת אמת כמשפט אמת. ואת משפט אמת מעמיד רבי אליעזר מול יקֹב הדין של משה. ויש פה השוואה בין שלום, שהוא שָלֵם, ובין אמת, שיש בה דבר מוחלט, שָלֵם, והוא אומר שהשלום עדיף מן האמת, והוא מדרגה גבוהה יותר בדין, כי הוא חסד בין שני הצדדים הדנים, וכך הוא אומר שהחסד עדיף על הדין. ויש בזה בעיה גדולה. וחזרנו בשיחה שלנו אל ״אֲבָל״ שלו, שיש בו הגחכה של השלום ושל הרדיפה אחריו, ובמקרא אהרון לא רודף שלום, אבל רבי אליעזר בעצם אומר על מעשה העגל שהיה אהבת שלום. וכך, אמר ישראל, הרצון לשלום של אהרון הביא לרצון של אלהים להשמיד את בני ישראל, ואילו יִקֹב הדין של משה הִציל אותם. לא אהבַת השלום הִצילה אותם אלא הדין [השבועה] שהזכיר משה לאלהים [״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ״]

 

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו...״

 

[משהו אחר. ביום השוֹאָה ראיתי בסרט ״הלוחם היהודי״ ראיון עם אבא שלי שהצטרף למשלחת הבריטית שהוצנחה ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה. הם נלחמו לצד טיטוֹ והפרטיזנים נגד הגרמנים במשך כחצי שנה, והרי הם בחרו בדין.]

יום שבת, 4 באפריל 2026

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבְצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

...על איך שופטים את האדם, אמר ישראל, ולא ברור מהו ״נִגמר הדין״ כאן, ו״אתה״ כאן הוא השופט, והשופט לא רשאי לבצוע, להגיע לחלוקה בין שני המתדיינים. ולמה השופט לא רשאי לבצוע, ומה תפקידו, האם להוציא אמת לאור או להגיע לקצת צדק לכל אחד מן הצדדים. ולפני שנגמר הדין מותר לבצוע, בלי הגעה לאמת המוחלטת. אבל המִשפט הוא הידיעה של השופט. 

ודיברנו על ״רבי אליעזר... אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״. הרי הוא אומר השופט חוטא אם הוא בוצע, עושה פשרה, כי תפקידו של שופט הוא לא עשיית פשרה, השופט מקביל לאלֹהים, לא אלֹהים שבשמים אלא אלהים ששופט בתנ״ך [כי המלה אלהים בנושא משפט בתנ״ך קשורה לשופט בשר ודם], והמשמעות של משפט היא הוצאת דין, לא פשרה. וכשהוא אומר אסור לבצוע הוא שולל שלילה מוחלטת את עצם הדבר. 

ועוד על ״הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״, מנאץ את אלֹהים, ואלֹהים לא יכול להסכים לפשרה, לבְצוע, ורבי אליעזר אומר שאלֹהים רצה פשרה במקרים מסוימים והוא צריך להתנגד לאלֹהים כי אלֹהים חייב לעשות דין. וכל פעם שמופיע שם אלֹהים הרי הוא בעיניו דין, אמר ישראל, והדיוּן על לבצוע או לא לבצוע הוא דיון מְעֻוָּת בעיניו. 

   

[והדברים של רבי אליעזר שִמחו אותנו. ואחרי השיחה שלנו ראיתי שוב סרט על צ׳רצ׳יל שהיה כמי שאינו רשאי לבְצוע.] 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב

נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. (סרמ"ש בנק"ש סימן). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף...

 

תהִלים מג: כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה

יום שני, 30 במרץ 2026

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הציל אותה השם

 


 

 

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״

לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״, היא לא חזרה הביתה, אבל היתה בה ידיעת מלחמות בני האדם, היא בְּדָיַת-הסִפרוּת האוצרת בתוכה את התמדַת המלחמות, וכשהמלחמה ממשית כל כך בתוך המציאוּת אני זקוקה לבְדָיַת הסִפרוּת, גם לבְדָיַת מלחמה בה, מחוץ למציאוּת, מעל המציאוּת, בשְמֵי הסִפרוּת. 

יָפָה ״יוּליסס״ בשְמֵי הסִפרוּת, אהובה במלחמה בשְמֵי הסִפרוּת, נושאת בה את ידיעת אודיסאוּס הנהדר ואת תפארת בְּדָיַת המלחמה המערבבת בני אדם ואלים. 

 

״אודיסאוּס הנהיג את בני קפלניה אמיצי הלב, אוחזי איתָקָה ונֵריטון המכוסה יערות נרעדים ברוח...את אלה הנהיג אודיסאוס השקול בעצתו לזֶאוּס ועִמו באו שתים עשרה ספינות שדופנותיהן ארגמן״

״אולם חלפו שנים ועונות כמחזורן והגיעה השנה אשר בה טוו האלים גורלו כי ישוב אל ביתו, אל איתקה...״

[איליאדה עמ 82, אודיסאה עמ 31, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יום שלישי, 24 במרץ 2026

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוליסס״ מתה

 

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוּליסס״ מתה

הסיירת ״יוּליסס״ מתה, וחזרתי הביתה בלי סוף עֶצֶב המלחמה. אליסטר מק-לין ששירת בצי הבריטי הִכיר בוודאי את עֶצֶב המלחמה ואת ספינות המלחמה ואת אופן בניינן ואת המכונות ואת הטורפדו ואת הרדאר ואת פצצות העומק ואת נתיבי הים הקשים, חשבתי מחשבות לא על סִפְרוּת, וחשבתי מחשבות על סִפְרוּת, כי יצירת הסִפְרוּת ״הסיירת יוּליסס״ כמו עשויה על שלד תיאוּרֵי מִבְנֵי הספינות והמכונות והרדאר וכלֵי הנשק, ונדמה לי שתיאוּרֵי התלאוֹת וההרג והמוות ותנודות הרוח האֱנוֹשית לא היו מגיעים אל מְלוֹאָם בלי השלד הזה. 

ומהו מוֹתָהּ של ״יוּליסס״ בלי כל מה שעשה אותה, כל מה שהיתה, ומהו העֶצֶב על מותהּ בלי יְדִיעַת כל היותה, ומהו עצב המלחמה בלי ידיעת המלחמה. 

ועוד חשבתי על תיאוּרֵי חלקֵי הספינה ומכונותיה ונִשְקָהּ, האם שונֶה תפקידם מתפקיד התיאורים המפורטים ב״מידלמארץ׳״, ״כף היד ופרק היד יְפֵי חיטוּב היו כל כך שלא פגמו בהם שרוולים חסרי כל הידור...״, ״אבל כמה מן התכשיטים אכן היו יפים להפליא...רביד אבני אחלמה סגולות במשכיות זהב נהדרות...״, ״הבית היה מוקף גן לא גדול, ובו פה ושם כמה עצי אלון זקנים יפים, ושדרה של תְּרָזוֹת מוליכה אל החזית הדרום מערבית״. 

 

[הציטוטים מ״מידלמארץ׳״, ג׳ורג׳ אֶליוט, עמ׳ 11, 15, 70, תרגום ג׳נטילה ואפרים ברוידא]  

יום ראשון, 22 במרץ 2026

יומנספרות 57

 


יוֹמנסִפְרוּת 57 . ״הסיירת יוּליסס״[2]

נדמה לי שהכתיבה הריאליסטית כאן, המתרוממת אל כמעט תיאוּרֵי הדִמְיוֹן, רואה עצמה כהֲרַת גורל, כהֲרַת אמת גדולה כגורל. נדמה לי שעם תיאורי הדמיון היא ממריאה אל האמת הזאת. ונדמה לי שהרגשת הרוּת-גורל, ייעוד גדול כזהֿ, יוצרים סִפרוּת מצוינת.  

 

״אף סוּפה אדירה זו עדיין לא היתה אלא פתיחה קטלנית. כמין חיה איומה חסרת דעת מעולם אחר, קמאי יותר, היתה המפלצת הקטבית שפופה בפתח מאורתה, אורבת לטרפה. ב22.30 עברה ״יוליסס״ את חוג הקוטב. המפלצת הסתערה.״ 

״.פתאם שרץ הים טורפדות רצים...רצו בעומק מועט ותלמיהם רצופים בועות, מרושעים, מאריכים והולכים, עלו מהר על פני הים והיו מוטלים בלבנונית על פני המים החלקים כראי, חצים מצטמצמים לראשי חצים קטלניים...דמיוני היה המראה. איש בשיירה זו לא ראה מימיו מחזה שהיה דומה אף בקירוב למראה-עיניו עכשיו״  

 

 ״...ולעולם נורא הוא מראֵה קִצה של אגדה, מראה מותה, רִדתה מצולות. אך גם רוממות מוזרה חש בלבו: אכן, הולכת היא למות – איזו מיתה. לו לב היה לאניות, לו נשמה להן, כפי שסברו הימאים בימים עברו – כי אז היתה ״יוליסס״ רוצה בוודאי במיתה כזאת.״ 

 

[הספר הזה היה בין הספרים שהיו מגיעים אלינו בדואר מדי חודש. שאלתי את ד׳ אם הוא זוכר את ״לבדו ימות אדם״, את ״בדד״, את ״אש בעמקים״, שקראנו בימי נעורינו.]

 

[הציטוטים מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, עמ׳ 90, 135, 295, תרגם שמואל גילאי]

 

 

יום שישי, 20 במרץ 2026

יוֹמנסִפְרוּת 56 הסיירת יוליסס

 




יוֹמנסִפְרוּת 56. ״הסיירת יוּליסס״

הו, השֵם הזה, מושך אותי אל הספר שכמעט שכחתי, ושכחתי אם הוא סִפרוּת טובה. האם אני קוראת בו עכשיו רק בגלל הדברים האלה ובגלל המלחמה עכשיו ובגלל פרלמן המנגן באוויר השַחַר של הטלוויזיה כאילו בימים רגילים ובגלל הצורֶך ברְגִילוּת, והרי גם הצורֶך ברגילוּת הסִפרוּת אצלי, ו״הסיירת יוּליסס״ כאן, כרגיל. 

״גם ברגעים של בהירות יחסית קשה היה לגלותה. היא היתה משוללת מוצקות, ממשות, קווים ברורים. היה לה צביון מוזר של העדר התמדה, של קלילות. אשליה, כמובן. אך האשליה הלמה את האגדה – שכן לאגדה נהפכה ״יוליסס״ בימי חייה הקצרים... האנשים ששטו בימי הצפון העזים, מס״ט ג׳ון לארכאנגלסק, מאיי שטלאנד לאי יאן-מאיאן, מגרינלנד אל שפיצברגן הרחוקה, הנידחת בקצה העולם. כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את ״יוליסס״, מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הביטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא״ [עמ׳ 33]. 

היָם, המלחמה, הפַּחַד, התְּלָאוֹת. ואני מדמה לי שגם אודיסאוס כאן. רוח רפאים.   

 

[הציטוט מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, תרגם  שמואל גילאי ]