מהעמידן על אחת עשרה עד העמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

מהֶעֱמִידָן על אחת-עשרה עד העמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

היום קראנו במדרש שתחילתו ב״אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה...״ וסופו ב״בא חבקוק והעמידן על אחת...״, וישראל אמר הנָחה בסיסית על תרי״ג כאן, ובא דוד והעמידן על אחת עשרה, העמיד אותן כך שיהיו אחת עשרה, כלומר ביקש בהן את העיקרון, ומצא אחד-עשר עקרונות. ולא נאמר כאן מהו תוכן התרי״ג ומהו תוכן האחת-עשרה שהעמיד, אבל המדרש אומר ״שנאמר (תהִלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור״, וחזרנו אל כּל המזמור, שבו הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת, ולא רגל, ולא עשה רעה, וחרפה לא נשא על, ונמאס בעיניו נבזה, עַד שוחד על נקי לא לקח, וכל אלה על פי המדרש עקרונות של אחת עשרה מִצווֹת, וראינו שרוב המִצווֹת האלה הן כמו תכונות של אדם, וכבר לא מִצווֹת אלא תכונות של אדם, ומתבטל פה מושג המִצווֹת ויש פה מין דרישה שהאדם יהיה בעל תכונות והתנהגויות על פי התכונות. וישראל אמר באֹהֶל ובמִשְכָּן האדם צריך להַראות עצמו כמו שהוא וכך הוא מַראֶה את העולם שמחוץ למִשכן, את מה שהוא בספק מחוץ למִשכן, ורק במִשכן האדם מחויב לצֶלֶם אלֹהים שלו, ובכל זאת, הרי המשכן יוצר גבול לאלֹהים, והוא תוצאה של חיפוש אלֹהים המוגבל ולא אלֹהים האינסופי. 

ואחרי כן דיברנו על ״בא ישעיהו והעמידן על שש...״.

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן ט

אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור, בא ישעיה והעמידן על שש שנאמר (ישעיה לג) הולך צדקות ודובר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמוך בשחד אוטם אזנו משמוע דמים וגו' וכתיב בתריה הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, בא מיכה והעמידן על שלש נאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, בא עמוס והעמידן על שנים שנאמר (עמוס ה) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה.

 

 

 

רישוּם של בְּנִי מימי נעוריו

 

 

 

 

רישוּם של בְּנִי מימי נעוריו כמעט מפליא אותי, וכמעט לא מפליא כשאני חושבת על שיחה עם ישראל על אחת-עשרה מִצְווֹת במִדרש שהן בעצם תכונות של אדם, ואני חושבת על מִצווֹת הרישוּם ועל איזו ידיעַת בְּנִי את מִצווֹת הרישוּם, ונדמה לי שכמעט לא נבדלו מִצְווֹת הרישוּם מתכונותיו. 

 

האם יהירה הרגשַת הידיעה על הרישוּם, הרגשת ידיעַת מִצווֹת הרישוּם. והרי הרישוּם, שהוא גם כרעיון נשאר, כרֹשֶם, כאילו מכריח את היוֹת הידיעה כרֹשֶם. 

 

עכשיו נדמה לי שבדברים של ליאונרדו דה וינצ׳י על הקַו שאינו קיים בטבע, שהוא הפשטה, כמעט נאמרו גם דִברֵי המִדרש על אחת-עשרה המִצווֹת, שהן, בעצם, תכונות בני אדם. כל המִצווֹת והאיסורים בקַו המופשט, וכמה קשה לשמור עליהם. 

 

ואני שבה אל הרישוּם הזה של יוזף בּוֹיס, שכמעט רוצֶה להיות רֹשֶם הרישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י, רֹשֶם הקַו של דה וינצ׳י שהוא גם מין רֹשֶם ״חתונת״ המדע והאמנוּת, אבל רוצֶה גם את היוֹתו רֹשֶם של רעיון שלו, של אמוּנוֹת שלו, וכאילו עומד הרישום הזה להיבחן בזמן קצר, לא במאות שנים, וכאילו יכול להתפוגג, אבל תכונותיו רַבּוֹת ונדמה לי שלא ישָכחו. 

 

                                                        

דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כשקראנו את מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ, על סכנה של עבודה זרה במחשבה שאלֹהים יִשְכֹּן במִשכן, וישראל אמר אחרי מעשה העגל לקח מֹשה את האֹהֶל אל מחוץ למחנה, ובעצם קבע כך איפה יהיה גילוי אלהים, ״וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ״, אלֹהים התגלה באֹהל, אלֹהים שכן על האֹהל ועל מֹשה, וכך היתה סכנה שהעם יעבדו את מֹשה במקום את אלֹהים [או יחד עם אלֹהים]. 

ובספר שמואל דוד אמר וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה, ונתן אמר למלך שיעשה כל אשר בלִבו כי אלהים עִמו, וזאת אלילוּת של נתן הנביא, אמר ישראל, והרי אלֹהים התנגד לבית שיִבנה דוד ואמר וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן, וכאן בתהִלים דוד אומר מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ כי הוא רוצה שאלֹהים יהיה לידו ולא מתהלך. לכבול את אלהים. והַר קָדְשֶׁךָ הוא הר סיני, כלומר אלֹהים מְקַדֵּש הר, וזאת התחלה של עבודה זרה. מחשבה על קדוּשה של מקום מסוים אחד. וגריעה מקדושת האל ומאינסופיות שלו. 

 

תהלים פרק טו (א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְ֭קֹוָק מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ

 

 

  

יוֹמנסִפְרוּת 65. הרי השוואות יצירות סִפרות

יוֹמנסִפְרוּת 65. 

הרי השוואוֹת של יצירוֹת סִפְרוּת ל״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס לא היו אלא תחילתה של אכזבה אצלי, אבל פיתו אותי שוב המִלים המַשווֹת, וההִתפתוּת שוב קצת משונה, וכך, נזכרתי במִלים ״כל מקום שנאמר וַיֵּשֶׁב אינו אלא לשון צער״, בכוח המִלים העצום, והמִלים המפַתוֹת כמו אומרות תוכלי לראות עוד גְּדוּלָה שכמעט אין דומה לה [אף על פי שהן טוענות שהיא דומה לזו של ״יוליסס״], והרצון שלי לראות גדוּלה הוא עצום, ואני קוראת עכשיו דווקא את הסיפוּר ״מירוץ בבוקר״ של פוקנר, המירוץ הזה אחרי הצבי, שאולי הוא גם מירוץ נִמשך אחרי גדוּלה בסיפורים של פוקנר, וכל הזמן הזה היצירה המֻשְוֵית ל״יוליסס״ ואני קוראת גם בה מדי פעם, ואני רואה דברים מצוינים בה ודברים אחרים, ולא גדוּלה דומה לזו של ״יוליסס״, ונדמה לי שהִתפתֵיתי גם בשביל ראִיית אי-דִמיון.  

 

[בצילום: מ״מירוץ בבוקר״, ויליאם פוקנר, תרגמה רחל פן]

 

 

                                                      

 

  

בקריאה בסיפורים הקצרים של פוקנר

 

 

 

כשאני קוראת ב״12 סיפורים״ של פוקנר נדמה לי שאני סומכת על הסִפְרוּת האחרת שלו, ״הקול והזעם״, ב״שוכבי גוועת״, ומחשבה על לְכַפֵּר צצה אצלי פתאֹם כאילו הסִפרוּת האחרת שלו מְכַסָּה קצת את הסיפורים האלה וגם מראָה אותם, אבל אני צריכה לחשוב על מין דבר שקוף יותר, אווירי, מראֶה לי עוד דברים. [ונדמה לי שחזרַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, מראָה גם היא].  

 

*

נזכרנו ב״איזה תענוּג היה להם״ של אייזק אסימוב כשחשבנו על איזה תענוג יהיה לילדֵי-העכשָיו כשיחזרו ללמוד עם ספרים ועם מחברות, וחשבתי גם איזה תענוג יהיה להם כשיקראו לִמקום-התענוּג ״בֵּית סֵפֶר״ ולא ״מִסגרת״. 

וכמה תקווה היתה בי כשחשבתי שהילדים האלה יֵלכו אל בתים של סֵפֶר ולא אל מִסגרות. 

*

פִרחי יסמין סמבק נושרים בשקט ואני שמה אותם בבית כאילו יישָמרו עוד קצת חייהם עִמי בבית.  

 

  [״12 סיפורים״, ויליאם פוקנר, מאנגלית רחל פן]

 

  

ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

״ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו״ אומר המדרש כרואֶה מרחק עצום בין ״אל לִבּוֹ״ ו״בְּלִבּוֹ״, ובמרחק הזה הרשעים הם ברשות לִבָּן, נתונים לגמרי ללִבָּם, לא לדָבָר מחוץ להם, כאילו גם אלֹהים בתוכם, וישראל אמר בשיחה שלנו הלב כאן הוא העיקר, קיים באלֹהים וקיים ברשעים, ואלֹהים מרכין עצמו מול הלב, וחשבנו על הלב הזה לא כעל איבר בגוף אלא כעל איבר במציאוּת, הוא אמצע הדברים, והנבל והרשעים חושבים שהם שולטים באיבר המרכזי של המציאוּת, אבל הם ברשותו. 

ואחרי כן ראינו שגם על אברהם נאמר ״אמר בלִבּוֹ״ [ וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד], וכך גם הוא רשע, ולשלֹמה אלֹהים נתן חכמה בלִבּוֹ, אלֹהים רצה ששלֹמה יהיה רשע. ושוב דיברנו קצת על הרשעים, שהם הרואים פגמים במציאוּת. 

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה לד סימן י (פרשת נח) - יא (פרשת נח)

ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א יב) ויאמר ירבעם בלבו, (אסתר ו) ויאמר המן בלבו, אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם /שמואל א'/ כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א) וישם דניאל על לבו, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לא אוסיף

 

בראשית ח: ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור 

 

 

 

מלים נפרדות ונבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]]

מִלים נִפרדות ונִבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברתי עם ישראל על הופעַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש שבסיפור ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר גם ב״הקול והזעם״ שלו ועל היות שתי היצירות ומילותיהן נִפרדות ונִבדלות, וחשבנו כך גם על פרק יד ופרק נג בתהִלים, על היות מִלות פסוקים מפרק יד ומפרק נג נבדלות אלו מאלו בהיות הפרקים נבדלים. כך יכולנו לדבר על הדומה והשונֶה בשני הפרקים שהם שתי יישויות נפרדות ונבדלות [וכמובן לא חשבנו שפרק נג הוא וריאציה על פרק יד]. וישראל אמר על ״מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד״ שהוא המוביל את המזמור להיות מזמור על אדם, העיקר בו הוא האדם, והעָוֶל כאן לא קשור לאלֹהים, ולמה כאן אלֹהים השקיף על בני אדם ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים הוא ריבוי של תופעות, ולא קשור לזמן, והוא השקיף על בני אדם לא בגלל קשר אִתם אלא כעל תופעה במציאוּת. וכך הוא שואל אם יש במציאות משכיל דורש את אלֹהים. וכמה נבדל במזמור הזה הפסוק המחריד ״שָׁ֤ם פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם״, וכמה הוא חורג מן הדמיוֹן לפסוק שָׁ֤ם פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק שבמזמור יד, ודיברנו על העֲצָמוֹת, ונזכרנו כמובן בערמוֹת העצמות האיומות ליד הסירנות ב״אודיסיאה״, והעצמות המפוזרות הן ביטול הצֶלֶם, וביטול העצמי, ושאלנו מהן עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ, והפירושים שמצאנו מרחיקים מן הרושֶם המחריד של הפסוק, ומרושֶם עליית המִלים אל מדרגת אמנוּת גבוהה.  

וכן, אין כאן אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק אלא אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם. 

 

 

תהלים פרק יד

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽקֹוָ֗ק מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ה) שָׁ֤ם׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק:(ו) עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְקֹוָ֣ק מַחְסֵֽהוּ:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭קֹוָק שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָֽאֵל:

תהלים פרק נג

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד:(ב) אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב:(ג) אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ד) כֻּלּ֥וֹ סָג֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ה) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ו) שָׁ֤ם׀ פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל:

 

 

 

 

אֵבֶל בגינה.

 

 

 

 

השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, בסיפוּר הקצר ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר וב״הקול והזעם״ שלו, אבל הם כבר כמעט נבדלים בהיוֹת היצירות נִבדלות ונִפרדות, והם נעים בתנועַת ״הקול והזעם״ כמעט אל מין קיום אחר, וכאילו דבר נִסתר וגָלוּי בתשובַת השֵמוֹת, ויופי עצום בתשובתם.    

*

דּוֹד שלי הלך לעולמו. הבניינים שתכנן יפים, גלויים. דיברתי עִם בת-דודתי עליו ועל בניין המוסיקה באוניברסיטה, ועל ימי ילדוּתנו עם המטָעים בָּעמק. 

*

עֶצֶב העֵצִים בגינה, ועִצבוני. ועצב האדמה. 

ונִזכרתי באַהֲבָתִי לדַארל, שהיה צריך להצית את האָסָם. 

 

על ציורי הפרחים של ילדותי:

*

 

בעצם, חשבתי, לימוּדֵי הציוּר שלי התחילו באותן שַבָּתוֹת של יְמֵי ילדוּתי כשהייתי מציֶרת על ניירות הפוליו של אבי את ציוּרֵי הפְּרָחִים. והרי כבר היתה בהם בַּקָּשַת איזו אמת, ואולי גם אמוּנה בצמיחת יְפִי הציוּר מן האמת. וכאילו קַל היה לחשוב על אמת הפרחים המצוירים בבקשת הדמיוֹן שלהם לפרחים עצמם, לפרחים החיים, ובכל זאת, במחשבה הילדוּתית שדימתה לה שתיצור יצירַת אמנוּת ממש היתה גם השאיפה אל מעֵבֶר לדמיוֹן דמוּת הפרחים המצוירים לפרחים עצמם, אל הִתעלוּת האמנוּת, אל מה שהמחשבה הילדוּתית כבר דימתה לה כנִשֹגב, ואל מה שהרֶגֶש הילדוּתי הרגיש כמרוֹמֵם אותו מעל כל רגש אחר. ציוּר הציניוֹת הזה של ימי ילדוּתי צולם זמן רב כל כך לפני שנִזרקו כמעט כל ציוּרֵי הפרחים ההם, כשדימיתי לי שמחשבוֹתַי נִהיו טובות ממחשבוֹת הילדוּת. 

[בתמונות: ציוּר ציניוֹת מימי הילדוּת, ורישוּם מימי הלימוּדים אצל שמעון אבני]      

 

    

                     

צֵל רע [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

צֵל רע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

ואחרי כן על ״הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד״, הכל סר, כל מה שיש הסתלק, ויהֹוָה היה צריך להשקיף על הכל, לא רק על בני האדם. ישראל אמר בשיחה שלנו יְהֹוָה הוא הרואה שהכל סר, ובשבילו העולם הוא כבר לא כמו שהיה, או, דוד הוא הרואה, אבל העיקר פה הוא הטוטליות, העולם כבר בלי תקנה. וכל מה שסר נאלח, ואין עושה טוב, והוא לא אומר הכל רע, אלא המציאות יכולה לעשות טוב ולא עושָה. יש כאן כמו איזה זיכרון של עשיית טוב. והזיכרון מביא אותו כמעט לכדי יֵאוּש, כאילו אין יותר אלֹהים שיעשה טוב. 

ועל ״הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ״, וישראל אמר 

על אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אלה הכֹהנים, אוכלי לחם הפנים, ועל אֹכְלֵי עַמִּי אמר הם האוכלים את עַמִּי, וחשבנו על נֶ֫אֱלָ֥חוּ שבפסוק הקודם, וכמו שהכהנים אוכלים את לחם הקודש כך פועלי אָוֶן הם אוכלי העם. ואמר עוד מה קדוש בלחם הפנים, הרי הכהנים אוכלים ממנו ואז הוא בתוך גוף האדם ולא קדוש כל כך. וגם העַם הנאכל כבר עַם אחר בגוף של האוכלים. אבל חשבנו גם שאוכלֵי עַמִּי יכולים להיות האוכלים שבעמי, ולמה זה רע. ודיברנו על מין צֵל רע רובץ על אכילת לחם, מ״בזעת אפיך תאכל לחם״, שהוא בעצם המשך של קללה על הארץ והאדם, ומתועבַת מצרים לאכול את העִברים לחם, ושאלנו למה יש צל רע על הלחם, וחשבנו שהוא כצל רע על האדם, וישראל הזכיר את אשת פוטיפר ועניין רק הלחם [לבדוק] ובמדרש יוסף אומר לה שהיא הלחם, וכך לחם הוא האדם, וכאן בתהִלים יש גְּנוּת בכל הפסוק, על אוכלֵי עַמִּי ואוכלֵי לחם, וכך גם גְּנוּת על לחם הקודש. הוכנס הצל הרע גם אל הקודש. 

 

 

תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי 

*

 

 *

  

 

*

  

יוֹמנסִפְרוּת 64 .כשאני קוראת שוב

 

יוֹמנסִפְרוּת 64. כשאני קוראת שוב את ״בשוכבי גוועת״ אני חושבת פתאֹם גם על הקריאה עִם ישראל בספר ״תהִלים״, כי אני חושבת על שְֹפַת הסִִפְרוּת, והשֹפה של וַארדַאמאן ושל דַארל ושל הילדים-נערים האחרים ב״בשוכבי גוועת״ היא, כמובן, יציר-רוחו של פוקנר וכך היא יכולה להיות שְֹפַת תודעה עמוקה ושְֹפַת-ההכרה ושְֹפַת גְּבָהִים של שירה, והמִלים ״הוא מתבונן בפניה השלֵוות, הנוקשות, נמוגות אל תוך הדמדומים, כמו החושך הוא מבַשְֹרוֹ של העפר החותֵם, עד שלבסוף נדמות הפנים כצפות עליו במנותק, בקלילות, כבבואה של עלה מת״ הן מִלּוֹתָיו של פוקנר, ולמה פוקנר נותן לנער-ילד את מִלותיו אלה, כי הוא לא נער-ילד אלא דמות יצירת-רוחו של פוקנר, והיוֹתה קיימת בגבהי השֹפה והרוח היא ממהוּת הסִפרוּת הזאת, 

ואין בזה, כמובן, השוואה גדולה וגמורה למה שעשה כותב תהִלים אלא השוואת מין מעמד של הכותבים, המעמד של היכול לכתוב את שפת הילדים-הנערים גם כגבוהה, כלירית, בהיותה עמוקת-תודעה, והיא שפת הכותב, ושל היכול לכתוב ״...אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ. שָׁם פָּחֲדוּ־פַחַד לֹא־הָיָה פָחַד כִּֽי־אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי־אֱלֹהִים מְאָסָם״, השפה שהיא כמעט לאין חֵקר והיא יצירת רוּחוֹ, כמעט כעֶבֶד-רוחו. וסערה ודאגה וחרדה וגְנוּת ויופי נאמרים בשפות האלה, כמעט כעַבְדֵי רוּחָם של היכולים לכתוב.   

[״בשוכבי גוועת״, ויליאם פוקנר, תרגמה רנה ליטוין, ותהלים]

 

 

*

 

 

 

 

 

"

הוא מחוץ לעולם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

השקיף מִחוּץ לעולם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

דיברנו על יְהֹוָה ועל אלֹהים כשקראנו את ״יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים״, וישראל אמר בבריאה ב״בראשית״ בפרק א היה אלֹהים ובפרק ב יְהֹוָה אלֹהים, ובפרק ב אלה תולדות, כבר תיאור בזמן, ויְהֹוָה לפני אלֹהים כי יְהֹוָה הוא בזמן. וכאן בתהִלים יְהֹוָה השקיף, הוא מחוץ לעולם, וזה נותן את המקום לנבל שאומר אין אלֹהים [הנבל יודע שאלֹהים יצא מן העולם אחרי הבריאה], ושאלנו למה משכיל, אולי מי שחושב, ואלֹהים מבקש שמישהו ידרוש אותו, ויְהֹוָה השקיף, כי אפשר לראות את המשכיל, החושב, החכם, כי חוכמה עוסקת במשהו שניתן לתיאור, והמשכיל דורש דווקא את אלֹהים ולא את יְהֹוָה. ודורש הוא הרוצה להבין את אלֹהים, אמר ישראל, ואת יְהֹוָה אי אפשר לדרוש כי הוא בזמן והזמן תמיד משתנה. חמקמק. ואילו באלֹהים יש ריבוי חוקים, ואת זה אפשר לדרוש, להבין.  

 

תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝הוָ֗ה לֹ֣א קָרָֽאוּ:

בראשית א:  בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; 

בראשית ב: ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  הוְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ,

אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו].

•  

 

 

אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שאלנו אם הנָבָל הוא דָוִד, ולמה בלִבּוֹ, ודיברנו על וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ, וישראל אמר אולי עוד רגש, התבוננוּת יותר כוללת על העולם, הוספַת עוצמה בהתבוננוּת על העולם, ו״אין אלֹהים״ כאן לא אמירה פילוסופית אלא רְאִיָּה של הלב, והיא גבוהה יותר מפילוסופיה כי היא לא מתוחמת לממד אחד, יש בה רגשות רבים. ודָוִד אומר כאן שלנבלים יש לב. ולמה יש נבלים. כדי שיגידו שאין אלֹהים, אמר עוד ישראל בשיחה שלנו, כי הם אומרים בלִבָּם, בעוצמת הרגשות וההפשטה. ודוד עצמו, החכם, יכול להיות נבל שאומר אין אלֹהים. והנבל לא רוצה שיהיה אלֹהים כי אלֹהים מתנגד ל״הִשְׁחִיתוּ״, והוא כבר יודע על יציאת אלֹהים מהעולם אחרי הבריאה וכך הוא אומר כאן את האמת, וכך הוא סותר את כל הסיפור התנ״כי על יחסים בין בני אדם ואלֹהים.  

 

תהִלים יד: (א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב)

בראשית ו: וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. 

 

 

שאם הייתי רוצה [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

 שאִם הייתי רוצֶה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

על ״שאִם הייתי רוצה לכוף את יצרי הייתי כופה אותו, אלא אמרתי שלא יאמרו העבד ניצח את אדונו״ אמרנו הרי היֵצֶר הוא האדון והעבד הוא דָּוִד [או היצר הטוב] ואת היצר נתן לו אלהים ולכוף את היצר הוא לכוף את אלֹהים, ולמה להתגבר על היצר שהוא דבר חשוב באדם [הוא יציר אלֹהים], ודיברנו על התאווה שהיא יצר הרע כאן וישראל אמר שאילו היה דוד מתגבר על התאווה הוא לא היה מבין את סיבתה, ודוד אומר כאן שאסור היה לו לכוף את היצר, את התאווה, שממנה יצא שלֹמה [החכם באדם]. כך המדרש בודק את הצורֶך ביצר הרע ובתאווה, שהם יצירֵי אלֹהים, והמדרש שואל על התאווה אם להשאירה או לנצֵחַ אותה, ועל תפקיד היצר, שהוא היוצר, כמעט כמו אלֹהים, ועל היצר הפועל באופן אסור, באונס בת שבע. 

ושאלנו למה המדרש אומר ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, והרי לא היתה לדוד מתחילה [כבר היו לה קידושין לאוריה], והכל פגום כך, אבל המדרש אומר ״במכאוב״, המכאוב היה נדרש, אלֹהים רצה שלדוד יהיה מכאוב, וכאן לא החטא אלא המכאוב. וישראל אמר בשיחה שלנו דוד היה צריך לפגום לא רק בעצמו אלא גם בשלֹמה, ושלֹמה נולד בפגם.  

[תלמוד בבלי, בתרגום לעברית: זו הייתה בת שבע, שהייתה חופפת את ראשה מאחורי מחיצה. בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ, פגע במחיצה, היא נפלה, והוא ראה אותה. מיד שלח דוד לברר על האישה, ואמרו לו: זו בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החתי.שלח דוד שליחים, לקח אותה, והיא באה אליו ושכב עמה, והיא הייתה מתקדשת מטומאתה, ואחר כך חזרה לביתה.

ועל זה נאמר: "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי".
אמר דוד: הלוואי שתיפול זממה בפיו של מי ששונא אותי, ולא יאמר דבר כזה עליי.

דרש רבא: מה פירוש "בה׳ חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור"?
אמר דוד לפני הקב״ה: מחול לי על אותו עוון, שלא יאמרו: אפילו ההר שבכם נדד כציפור.

עוד דרש רבא: "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי".
אמר דוד: גלוי וידוע לפניך שאם הייתי רוצה לכוף את יצרי הייתי כופה אותו, אלא אמרתי שלא יאמרו: העבד ניצח את אדונו.

עוד דרש רבא: "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד".
ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב.]

 

עוד על הנערים

 

 

  

בדִמיוֹנוֹתַי פַּחַד הליכַת הנְעָרִים עם אברהם ותְּשוּבָתוֹ אצל הנערים ששלח משה ושהעלו עוֹלות ואצל הנערים של איוֹב, ובדִמיונותַי תשוּבתוֹ תמיד, ברַעַד נְעָרִים ובזיכרונות הִוָּלְדָם מן הדם העתיק, ובזיכרונותַי אני מדמָה את ההִוָּלְדויוֹת העתיקוֹת, את הדם המת, את פחד השיבה אל העָפָר, אבל פַּחַד ההעלאה לעוֹלָה היה כמעט פַּחַד ההִתעלוּת מעל העָפָר והקִרבה הנוראה אל אלֹהים, והנערים ליד אברהם וליד ההעלאה לעוֹלוֹת כה קרובים, מראים לי את הקִרבה הנוראה, יכולים הם עצמם להיות מועלים לעוֹלָה. ומוֹת הנערים של איוֹב גם כדי להינָתן בעד הנפש, עוֹר בעד עוֹר, כי וכל אשר לאיש יִתֵּן בעד נפשו, אמר השטן לאלֹהים. והאַיִל, הוּלדתוֹ בלי העָפָר, והועלָה לעוֹלָה, ונהיתה קִרְבָתוֹ אל אלֹהים. 

 

ונראָה לו כציפור [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

ונראָה לו כציפור [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

״ואילו לך אני מודיע אני מנסה אותך בדבר ערווה״, אלֹהים אומר במדרש, כי אלֹהים ניסה אותו בעניין בת שבע, ״ונעלמה ממנו הֲלָכָה״, אומר המדרש, וכשהפך משכבו של לילה למשכב של יום כאילו הפך את מה שאלֹהים עשה בבְּרִיאָה, ולא נעלמה ההלכה מבת שבע ש״הייתה מתקדשת מטומאתה״, וישראל אמר בשיחה שלנו שהיתה מתקדשת מטומאתה מלמד גם על הזמן שהיה לדָוִד להסתיר את מעשה האונס. ועוד אמר כי ההלכה לא יכולה לעצור את האדם. 

ודיברנו על ״בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ...״, ולפי תחילת המדרש השטן הוא שליח אלהים, ולמה הוא מופיע כציפור, וזה זר לתנ״ך, האם היא כאן כדומָה לציפורים שליחוֹת האֵלים ברומא העתיקה שקְרָבֵיהֶן היו נבדקים כדי לדעת את הנבואה, וכאן אלֹהים מנסה את דוד דרך ציפור, והאם דוד רוצה להרוג אותה כדי לדעת מה השטן אומר. וישראל אמר אילולא השטן לא היה דוד רואה את בת שבע, כלומר אלֹהים הראה לו את בת שבע, וכשדוד עשה את המעשה דרך הציפור הוא הבין מה הניסיון שאלֹהים ניסה אותו. 

ומה רוצה המדרש, הוא רוצה לבדוק את הקשר שבין דוד והערווה, אבל אלֹהים כבר הכיר את ההִתנהגויוֹת של דוד, והמדרש אומר היה אסור לדוד לבקש את הניסיון ולחשוב שיעמוד בו. והניסיון עצמו הוא עונש לדוד.  

 

תלמוד בבלי [בתרגום לעברית]: אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחן אותי ונסה אותי, כמו שנאמר: "בחנני ה׳ ונסני". אמר לו: אנסה אותך, ואעשה דבר איתך. להם לא הודעתי במה אנסה אותם, ואילו לך אני מודיע: אני מנסה אותך בדבר ערווה.

מיד נאמר: "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו".
אמר רב יהודה: הפך משכבו של לילה למשכב של יום, ונעלמה ממנו הלכה:
יש איבר קטן באדם, אם משביעים אותו הוא רעב, ואם מרעיבים אותו הוא שבע.

"ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת" זו הייתה בת שבע, שהייתה חופפת את ראשה מאחורי מחיצה.
בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ, פגע במחיצה, היא נפלה, והוא ראה אותה.

מיד שלח דוד לברר על האישה, ואמרו לו: זו בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החתי.
שלח דוד שליחים, לקח אותה, והיא באה אליו ושכב עמה, והיא הייתה מתקדשת מטומאתה, ואחר כך חזרה לביתה.״

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 62 עוד על פונטנה ועל תרגום

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 62. על פונטַנה ועל תרגוּם 

אני לא זוכרת למה קראתי לאחד הרישוּמים ״הרישוּם של המתרגם״ ואני מדמה לי שחשבתי על קיוּם ואי-קיוּם וזה לא ברור לגמרי, וכנראה חשבתי על מתרגם הסִפרוּת היכול להַראוֹת דְּמוּת של דְּמוּת, כאילו היה עוד ממד לרישוּם, של רישוּם על רישוּם. ועכשיו אני משווה קצת את התרגוּם להעתקים שעשו אמנים ליצירות אמנוּת, כמו ההעתקים של רובֶנס ליצירות של אמנים אחרים [כמו ל"Woman in a Fur Coat" של טיציאן], ההעתקים שהם כעֵין הִתגלויוֹת חדשות של היצירות המקוריוֹת, כמין חזרות שלהן בשָמַיִם אחרים. ואני מתארת לי שרובנס ידע שההִתגלויוֹת האלו דומות להִתגלויוֹת יצירוֹת של אמן בתוך יצירוֹת אחרות שלו. ואני רואה בתרגוּם המצוין של יצירת סִפרוּת כעֵין הִתגלוּת חדשה שלה. 

האם רק נדמה לי שרבות ההִתגלויוֹת של יצירוֹת של פונטנה בתוך יצירות אחרות שלו, האם רק נִדמים לי דברים כהופעוֹת כמעט חֶזְיוֹניוֹת מתוך יצירוֹת אחרות שלו, ובכל זאת, המחשבה על חזרוֹת ״חֶזְיוֹניוֹת״ בתוך היצירות של פונטנה לא מִתבטלת, ואני כמו נִטפלת אל ״...והן נוסעות לאורך מים נרחבים, נרחבים...״ בסיפור החלום של קורינה ואל ״ובריסט אמר חרש, הא, הניחי לזה, לואיזה, זה באמת שדה רחב מדי״ בסוף ״אֶפי בריסט״, ואני נטפלת אל ״הנוף הנפלא...שנשקף מן החלונות הקדמיים אל האנדרטאות והקברים...״ ואל ״אהבה לדבר על המוות״ ואל אָרוּס האמור להיות מבקר חריף מאד, ואפילו אל ״היא הופכת גם עיר יָם״ ואל ״...כמעט עד היָם עמדה טירת הולקינס״ ו״האם ראית את הטירה המתרוממת מעל הים...״ מ״ללא תקנה״, ואני חושבת גם על הדברים שאומרת סופי על ציוּר המבול, ״משחרב עולם החטא הישן, והחדש, הטוב יותר, נבנה תחתיו, הדבר הראשון שהופיע [כי הרי החיות היו עדיין מן העולם הישן] הוא הכנסיה...״, כי אני חושבת על החיוֹת ועל בני האדם בתֵּבָה שהיו מן הארץ שנִשְׁחָתָה, והארץ שנִשְׁחָתָה היתה ללא תקנה.

כך נמשכות אצלי המחשבות על הֱיוֹת דברים ללא תקנה ביצירוֹת של פונטנה.  

 

ודבר אחר. רועי כתב על ״משפחת פוגנפול״ ״פנורמה אימפרסיוניסטית יפהפייה ועדינה״, ולרגע חשבתי על מונֶה שהתמיד בציוּר האימפרסיוניסטי והגיע אל שיא, שאולי ממנו צמח אחר כך האקספרסיוניזם המופשט, וחשבתי על ההגעה של פונטנה אל שיא, שאולי גם כוחן של ההִתגלויוֹת של יצירוֹת בתוך יצירוֹת בו, ההִתגלויוֹת הברורות וגם אלו שהן רק רושֶם דק. 

[ועוד, לא ידעתי אם רועי חשב על ״אם כן, אין לדבר סוף״ שבמסכת יומא כשכתב בתרגום ״אין לדבר סוף״. במסכת יומא כתוב ״ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו...אמרו חכמים, אם כן, אין לדבר סוף.״]

[הציטוטים מ״מרת ג׳ני טרייבל״, מ״משפחת פוגנפול״, מ״ללא תקנה״, תיאודור פונטנה, תִרגם רועי כנען, ומ״אֶפי בריסט״, תרגמה נילי מירסקי.]