יום שבת, 7 בנובמבר 2026

כאילו יומן

 


 

רַבּוּ מאד השֵמוֹת וחשבתי על משרַבּוּ הרצחנים בטלה עגלה ערופה משרַבּוּ המנאפין פסקו המים המאררים, אבל לא שווים הם אלה לאלה, והיתה בי הִכָּסְפוּת אל שְמוֹת הוְרָדִים, כמו אל אִי-הֱיוֹת.  

 

אני כותבת לד׳ משהו ב״הנוסע״ הזכיר לי את הסיפורים של דונלד ברתלמי, אבל אני לא זוכרת מה. אני כותבת לה אַת זוכרת את ״התקוממות האינדיאנים״ ואני מעתיקה בשבילה את ״הקונסנזוס המתגלגל של האומה הקומאנצ׳ית מחץ את ההגנות הפנימיות שלנו בשלוש חזיתות״, ואני מעתיקה את ״הבטחנו להביא את העדר הזה של נערות אוֹ-פֶּר לקצה המסילה ללא פגם בגוף או בנפש״. אני רוצה להמשיך לכתוב לה. ואני לא יכולה ליצור מין דמות כפיל שלה, אפילו לא בשביל המכתבים. אבל אני מדמה לי שהיא תוכל להיענוֹת ל״התקוממוּת האינדיאנים״. אני חושבת שאכתוב לה גם על בְּלוּ מוּן חדש. משהו להיאחז בו.  

 

אין כָּפִיל בכתיבתי ליופיָה, אכתוב אל הבְּלוּ מוּן החדש, אכתוב לו על מותהּ ועל עֶצֶב כעִצְבוֹנוֹ ועל הסיפורים של דונלד ברתלמי, אעתיק בשבילו מן הסיפור על המבחן הארצי לסופרים, ״בעיר א- בפלך י- חיתה גבירה, מאדאם א- שמה, אשת אותו ברון א- אשר נמנה עם אנשי פרידריך השני מלך פרוסיה הצעיר...״. אכתוב לו הו בְּלוּ מוּן, כה רציתי להראות לך את הסיפור הזה. 

 

אני לא יודעת אם ד׳ הכירה את הסיפור הזה, היא אהבה שירה אמריקאית, כן, עם ההשפעה עליה, אני מדמה אותנו בגינה ליד הוורדים ואני אומרת לה על מִלים של היינריך פון קלייסט בתוך סיפור אמריקאי, אני אומרת לה אני קוראת אותו שוב, כן, היא אומרת, וטַוָּסִים במחשבותיה, ואחר כך היא הולכת אל המכונית שלה, היא חופשיה, היא כמו שטה בה, היא מנופפת לי בידה כשהיא נוסעת כמו בחורה בְּדוּיָה. 

יום רביעי, 21 באוקטובר 2026

עבר ועתיד כל הזמן[שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]



 

 

 

 

עבר ועתיד כל הזמן [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

ראינו הִתערבבוּת צוּרוֹת עבר ועתיד בפסוקֵי הפרק כולו, כהִתפרצוּת העבר אל העתיד והִתפרצוּת העתיד אל העבר, וראינו ב״מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה״ שהכותב קורא ליהוָה מְהֻלָָּל, אבל את השם יְהֹוָה קרא אלֹהים, ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״ [בראשית ב], ואחרי כן ״אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת״, וישראל אמר תהִלים הוא ספר חוויוֹת של הכותב, עובר מעיסוק באל המתגלֶה אל חוויוֹת היחיד, ואמר עוד על ידיעת התרבות הכללית אצל הכותב, ועל ״חֶבְלֵי״ כחֶבְלֵי-ארץ, ועל מרחב האדֶס [השְאוֹל] אצל היוונים כחבל-ארץ, עם הנהרות בו [וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל, מטאפורה יושבת על המיתולוגיה היוונית], ויכולתו לפלוש אל הארץ העליונה, וכך ״אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת״ הוא כמו ארץ השְאוֹל אפפה אותי. אבל הכותב כאן לא מדבר על המתים, אלא רק על משמעות המוות. ואחרי כן המשכנו אל חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי. 

 

תהלים פרק יח פסוק   - נא

(א) לַמְנַצֵּ֤חַ׀ לְעֶ֥בֶד יְקֹוָ֗ק לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר׀ לַיקֹוָ֗ק אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְקֹוָ֮ק אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: (ב) וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְקֹוָ֣ק חִזְקִֽי:(ג) יְקֹוָ֤ק׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:(ד) מְ֭הֻלָּל אֶקְרָ֣א יְקֹוָ֑ק וּמִן־אֹ֝יְבַ֗י אִוָּשֵֽׁעַ:(ה) אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל יְבַֽעֲתֽוּנִי:(ו) חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי קִ֝דְּמ֗וּנִי מ֣וֹקְשֵׁי מָֽוֶת:(ז) בַּצַּר־לִ֤י׀ אֶֽקֲרָ֣א יְקֹוָק֘ וְאֶל־אֱלֹהַ֪י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו׀ תָּב֬וֹא בְאָזְנָֽיו:(ח) וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי־חָ֥רָה לֽוֹ:(ט) עָ֮לָ֤ה עָשָׁ֙ן֙ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ:(י) וַיֵּ֣ט שָׁ֭מַיִם וַיֵּרַ֑ד וַ֝עֲרָפֶ֗ל תַּ֣חַת רַגְלָֽיו:(יא) וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ:(יב) יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים:(יג) מִנֹּ֗גַהּ נֶגְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(יד) וַיַּרְעֵ֬ם בַּשָּׁמַ֨יִם׀ יְֽקֹוָ֗ק וְ֭עֶלְיוֹן יִתֵּ֣ן קֹל֑וֹ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(טו) וַיִּשְׁלַ֣ח חִ֭צָּיו וַיְפִיצֵ֑ם וּבְרָקִ֥ים רָ֝ב וַיְהֻמֵּֽם:(טז) וַיֵּ֤רָא֨וּ׀ אֲפִ֥יקֵי מַ֗יִם וַֽיִּגָּלוּ֘ מוֹסְד֪וֹת תֵּ֫בֵ֥ל מִגַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְקֹוָ֑ק מִ֝נִּשְׁמַ֗ת ר֣וּחַ אַפֶּֽךָ:(יז) יִשְׁלַ֣ח מִ֭מָּרוֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽ֝מְשֵׁ֗נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים:(יח) יַצִּילֵ֗נִי מֵאֹיְבִ֥י עָ֑ז

 

 

  

יום שלישי, 13 באוקטובר 2026

מכאילו יומן




כאילו יומן 

חשבתי אכתוב סֵפֶר שְמוֹת הוְּרָדִים ונהייתה תמיהה בי כי דימיתי לי את ספר שמות הוְּרָדִים כספר המֵתִים, אבל לא מֵתִים השֵמוֹת אלא הם לא-גופים, אלא הם לא-חיים, ולא כעלֵי הכותרת הגוֹוְעִים, ולא ככַנְפֵי נעלמות, והם כְּממש ולא-ממש, ובכל זאת דימיתי אותם קצת לעלֵי הכותרת העוזבים את הוְרָדים, ודימיתי אותם באוויר הנמוך, ולא על מנוחת האדמה, וחשבתי אכתוב אֵלֶּה שמות הוְרָדים, בְּלוּ מוּן, דַבֶּל דלייט, לאס וגאס, סיקרט, קווין אליזבט, דון חואן, קיוּ גַרדנס, ג׳יימס גאלווי, מלכת שוודיה, צ׳רלס דארוִין וכל השמות כמו עַד אֵינסוף, ונזכרתי בכינויֵי נְדָרִים כנדרים, לא על האדמה ועל העפר הֱיוֹתָם.  

יום שני, 12 באוקטובר 2026

הרחוק שהוא יכול לראות באלהים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]




 

 

הרחוק שהוא יכול לראות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

בשיחה על ״וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי״ אמר ישראל דָּוִד רואה את יְהֹוָה במידת הרחמים. הוא כאומר לו אני מעניק לך את ממד הרחמים, אני רואה בך את מידת הרחמים. ומידת הרחמים בשפת הקבלה, אמר, היא בין מידת הדין ומידת החסד לא כממוצע אלא יש בה יותר חסד מדין. ו״חִזְקִי״ הפוך ממידת הרחמים, ובעצם הוא אומר כך לאלֹהים אני רוצה שתנהג אחרת ממידת הרחמים. וחשבנו שהשירה מרשה לו את ההפכים האלה. 

ומהם סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶֽחֱסֶה־בּוֹ מָגִנִּי וְקֶֽרֶן־יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי, והיה נדמה לנו שבעיקר הם צורֶך גדוּלָה בשירה, אבל הרי צורֶך המִלים כאן, וראינו את מְפַלְטִי נוגד את סַֽלְעִי וּמְצוּדָתִי, כי הוא צריך לברוח, כי אלֹהים עצמו לא יודע שהסלע והמצודה לא יספיקו, ואת מָגִנִּי, מגן ואינו הורג את האויבים, ואת קֶרֶן יִשְעִי מִשְׂגַּבִּי, ומהי הישועה, ומִשְֹגַּבִּי הוא הגבוה ביותר, הרחוק ביותר שהוא יכול לראות באלֹהים. כמעט הגדרת המרחק של אלֹהים.  

 

תהִלים יח: (ב) וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְקֹוָ֣ק חִזְקִֽי:(ג) יְקֹוָ֤ק׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:(

 

 

 

יום שבת, 3 באוקטובר 2026

כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 



 

כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

האִם כָּל־אֹיְבָיו לפני שהיה מלך, שאלנו, ושאלנו גם על מִכַּף ועל מִיַּד, וחשבנו שמִיַּד מזכיר את יד אלהים, ולמה כף כל אויביו ואילו יד שאוּל, כי המאבק בשאוּל גדול יותר, רק בגללו הוא יכול להתחרט. וישראל אמר גם אַשְמָה על היותו אצל אכיש, ולא אלֹהים הִציל אותו אלא אכיש. מלך האויבים. 

ובספר שמואל כתוב עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וכך הוא ברח גם מן ההבטחה של אלֹהים שהוא יהיה מלך. וההצלה היא בהתבוללוּת עם הפלישתים. והוא אומר כאן בתהִלים שאלֹהים הִציל אותו, על ידי ההתבוללוּת בעם אחר. זה בעיניו רצון אלֹהים. 

והוא כאן עֶבֶד יְקֹוָ֗ק וגם דִּבֶּר לַיהוָה, ואלה הפכים, ויש כאן גם יהירות שהיא הפוכה מעבד לאלהים.

ולמה בְּיוֹם הִצִּיל יְהֹוָה, ביום אחד, כנראה יום הבריחה אל אכיש, וכך המלים כָּל־אֹיְבָיו הן הפרזַת השירה. הפרזה ליד דיוּק.

[והוא לא קורא כאן לשאוּל אויב].

 

 

 

תהלים ח: (א) לַמְנַצֵּ֤חַ לְעֶ֥בֶד יְהוָ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר לַיקֹוָ֗ק אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְהוָ֮ה אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל:

יום שבת, 26 בספטמבר 2026

כתבתי מעט על ״בלבב ימים״

 



       

 

 

 

כתבתי מעט על ״בלבב ימים״ ומִלּוֹתַי ידעו שמִלות ״בלבב ימים״ נפרשֹו למענן וכאילו היו מִלּוֹתַי מעשה רמייה, אבל הרי ראיתי מִלים עתיקות ואחרות נפרשֹות ל״בלבב ימים״, ודימיתי שִכבות-מִלים כשקראתי את ״עָמד ועשה קערות על פי המנורות...אף הוא תיקן את הספרים הקרועים וקשרם בטבלאות חדשות״ וכשנזכרתי ב״הילני אימו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל; אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, וכשקראתי את ״אַל תִרגזו עלינו בדרך״, ואת ״שהיה קונה סוסים בשביל שרי האומות...אפשר זושא שחי עם כל אדם בשלום ונשא ונתן באמונה נתחבר לליסטים״, ואת ״ושמעו קול עָרב, ביקשו לקפוץ לתוך הים ולילך אחר הקול, קשרו אותם הספנים...״, ועוד מִלים רבות נִפרשות. וחשבתי שלא רמייה גמורה במִלותַי. ורציתי לכתוב מעט על שְנֵי ״משל למלך״ שנאמרו ב״בלבב ימים״, אחד שעורמה נסתרת בו שאמר רבי שלמה, ואחר שעורמה נסתרת בו שהשיבו הנִלבבים, שלא בעטו ביסורים ולא הקפידו כלפי שכינה והיו מתנחמים ואומרים מחר הקדוש ברוך הוא גואלם והם נפטרים מכל הצרות, לשואלים מפני מה אין הקדוש ברוך הוא מתנקם מרשעי העולם שנוהגים בבניו ממש כשבויים, ״משל למלך שבאו אויבים על בנו, אמר המלך מה לי לשלוח חיילות להתנקם בהם, הרי מיד אני יוצא בעצמי עם חיילותי ומגרש אותם ודן אותם על שציערו את בני ואני מחזיר את בני לביתי בשמחה ובכבוד גדול״. ומַלותיהם הספיקו.    

[הציטוטים מ״בלבב ימים״, עגנון, וממסכת יומא]

 



                                        


יום שני, 21 בספטמבר 2026

שוב ״יומא״, והשפה השלמה,


שוב ״יומא״, והשפה המוחלטת, וההתחלה המוחלטת, ״שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול״, והיא כמו אומרת היה גם דבר לפני ההתחלה, כמו יודעת על מה שהיה לפניה, וכך התחלת ״נדרים״, ״כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירוּת כנזירות״, וכך התחלת ״כלאיים״, ״החיטים והזונין, אינן כלאיים זה בזה״, ועוד במסכת יומא ״...אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין״ ו״אם רגיל לקרות, קורא, ואם לאו, קוראים לפניו״, ו״הרואה כוהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפים, הרואה פר ושעיר הנשרפים, אינו רואה כוהן גדול כשהוא קורא״, ו״מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. רבי מתיה בן חרש מתיר״, ו״אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, בשפה המפליאה.  והכהן הגדול, והשעיר הנשרף והשעיר המשתלח, והאכילה מחצר-הכבד של הכלב, כמו דְּמוּת-החיסוּן, והנברשת שעשתה הילני והטבלה, אינם כמין דמויוֹת נוֹצָרות בשפה אלא השפה הזאת בשביל הבעַת ממשוּת. 

ביום הכיפורים הזה קראתי שוב ב״יומא״ וקצת ב״כלאַיִם״, ובימים לפני יום הכיפורים שמעתי זיכרונותיהם המצערים של טייסים ממלחמת יום כיפור, וקראתי שוב את ״בלבב ימים״ של עגנון, והיה נדמה לי שצָרוֹת ומעשים מסופרים ב״בלבב ימים״ שחקו קצת את צָרוֹתינו.     

 

 

יום שבת, 5 בספטמבר 2026

ראינו שֶבַח ליהֹוָה ולעצמו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]





 

 

 

 

ראינו שֶבַח ליהֹוָה ולעצמו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

ב״תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד שִׁמְעָ֤ה יְהוָ֨ה צֶ֗דֶק הַקְשִׁ֥יבָה רִנָּתִ֗י הַאֲזִ֥ינָה תְפִלָּתִ֑י בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָֽה:(ב) מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים:(ג) בָּ֮חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י׀ פָּ֮קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל־תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל־יַעֲבָר־פִּֽי״, וישראל אמר במזמורֵי תהִלים אלֹהים הוא לא השראה, לא כמו אצל הנביא, וכאן דָּוִד כמעט קובע איך הוא האלֹֹהים הזה. וב״שִׁמְעָה יְהוָה״ יש ציווי ליהֹוָה לשמוע צֶדֶק, דָּוִד אומר שאלֹהים לא יודע לגמרי מהו צדק ושומע גם לא-צדק, 

והַקשיבה רינתי בלי קשר לצדק, ותפילתי היא לא צדק ולא רינה, ומה יש בה, ואין כאן תשובה. 

והוא אומר בלא שִֹפְתֵי מִרמה כי אלֹהים שומע הרבה שִֹפְתֵי מִרמה ודוד אומר שלי הם לא 

שִפתי מִרמה [וזה לא נכון לגמרי בדמותו בתנ״ך]. ואחר כך ״מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים״, מִשְׁפָּטִי, דוד כאן נאשם, וזה מחזיר אל תְּפִלָּה, שהיא הפללה. 

ושאלנו על עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים, וחשבנו שאולי מֵישָׁרִֽים הם כל מהוּת היָשָר [כאילו  תחזה בכל המֵישָרים של העולם], והאם יש מֵישָרִים  בדָוִד. 






                                          






                                                     

 

יום שבת, 22 באוגוסט 2026

והֶעמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 


 

 

 

והֶעמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

הִגיע המדרש אל מִצְוָה אחת, ״בא חבקוק והעמידן על אחת...״, והגענו אל ניסיון להבין את כולו, וחזרנו לתחילתו ב״תרי"ג מצוות״, וישראל אמר המושג תרי״ג של חז״ל, ולא ידוע מהיכן, וראינו שכל המדרש מתנגד לתרי״ג, ובעצם, אמר ישראל, התנ״ך כאן במדרש מתנגד להמצאה של חז״ל. 

ואירוניה במדרש וגם ודברים חדשים בתרי״ג. ודיברנו על טענת הנצרות כי בגלל תרי״ג לא תבוא גאולה לעולם כי אי אפשר לעמוד בתרי״ג מִצווֹת. ושאלתי אם תרי״ג מִצווֹת כרעיון, כלא-מושֹג, כי חשבתי שההגעה אל מצוה אחת, אל עיקרון אחד, היא שיא ההגעה אל לא-מושֹג. אבל מה שאומר דוד במזמור אי אפשר להגיד בעיקרון אחד, אמר ישראל, והעקרונות אצלו דווקא ערכיים, והרי צריך לקיים אותם. להשיג אותם.

ודיברנו על ״וצדיק באמונתו יחיה״ במדרש, וראינו כמעט כפירה, כי אמונתו יכולה להיות כל אמונה באלֹהים, המִצְוָה כאן אומרת שצריכה להיות לו אמונה אבל לא אומרת איזו אמונה, ואין במדרש אי-מִצְווֹת, ויש מְצַוֶּה, אלֹהים, אבל כאן ״באמונתו״, והוא לא מְצֻוּה על איך להאמין. 







 

מדרש תנחומא :

אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור, בא ישעיה והעמידן על שש שנאמר (ישעיה לג) הולך צדקות ודובר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמוך בשחד אוטם אזנו משמוע דמים וגו' וכתיב בתריה הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, בא מיכה והעמידן על שלש נאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, בא עמוס והעמידן על שנים שנאמר (עמוס ה) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה.

 


יום חמישי, 13 באוגוסט 2026

מהעמידן על אחת עשרה עד העמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]





 

מהֶעֱמִידָן על אחת-עשרה עד העמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

היום קראנו במדרש שתחילתו ב״אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה...״ וסופו ב״בא חבקוק והעמידן על אחת...״, וישראל אמר הנָחה בסיסית על תרי״ג כאן, ובא דוד והעמידן על אחת עשרה, העמיד אותן כך שיהיו אחת עשרה, כלומר ביקש בהן את העיקרון, ומצא אחד-עשר עקרונות. ולא נאמר כאן מהו תוכן התרי״ג ומהו תוכן האחת-עשרה שהעמיד, אבל המדרש אומר ״שנאמר (תהִלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור״, וחזרנו אל כּל המזמור, שבו הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת, ולא רגל, ולא עשה רעה, וחרפה לא נשא על, ונמאס בעיניו נבזה, עַד שוחד על נקי לא לקח, וכל אלה על פי המדרש עקרונות של אחת עשרה מִצווֹת, וראינו שרוב המִצווֹת האלה הן כמו תכונות של אדם, וכבר לא מִצווֹת אלא תכונות של אדם, ומתבטל פה מושג המִצווֹת ויש פה מין דרישה שהאדם יהיה בעל תכונות והתנהגויות על פי התכונות. וישראל אמר באֹהֶל ובמִשְכָּן האדם צריך להַראות עצמו כמו שהוא וכך הוא מַראֶה את העולם שמחוץ למִשכן, את מה שהוא בספק מחוץ למִשכן, ורק במִשכן האדם מחויב לצֶלֶם אלֹהים שלו, ובכל זאת, הרי המשכן יוצר גבול לאלֹהים, והוא תוצאה של חיפוש אלֹהים המוגבל ולא אלֹהים האינסופי. 

ואחרי כן דיברנו על ״בא ישעיהו והעמידן על שש...״.

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן ט

אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור, בא ישעיה והעמידן על שש שנאמר (ישעיה לג) הולך צדקות ודובר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמוך בשחד אוטם אזנו משמוע דמים וגו' וכתיב בתריה הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, בא מיכה והעמידן על שלש נאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, בא עמוס והעמידן על שנים שנאמר (עמוס ה) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה.

 

 

 

יום שבת, 8 באוגוסט 2026

רישוּם של בְּנִי מימי נעוריו



 

 

 


 

רישוּם של בְּנִי מימי נעוריו כמעט מפליא אותי, וכמעט לא מפליא כשאני חושבת על שיחה עם ישראל על אחת-עשרה מִצְווֹת במִדרש שהן בעצם תכונות של אדם, ואני חושבת על מִצווֹת הרישוּם ועל איזו ידיעַת בְּנִי את מִצווֹת הרישוּם, ונדמה לי שכמעט לא נבדלו מִצְווֹת הרישוּם מתכונותיו. 

 

האם יהירה הרגשַת הידיעה על הרישוּם, הרגשת ידיעַת מִצווֹת הרישוּם. והרי הרישוּם, שהוא גם כרעיון נשאר, כרֹשֶם, כאילו מכריח את היוֹת הידיעה כרֹשֶם. 

 

עכשיו נדמה לי שבדברים של ליאונרדו דה וינצ׳י על הקַו שאינו קיים בטבע, שהוא הפשטה, כמעט נאמרו גם דִברֵי המִדרש על אחת-עשרה המִצווֹת, שהן, בעצם, תכונות בני אדם. כל המִצווֹת והאיסורים בקַו המופשט, וכמה קשה לשמור עליהם. 

 

ואני שבה אל הרישוּם הזה של יוזף בּוֹיס, שכמעט רוצֶה להיות רֹשֶם הרישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י, רֹשֶם הקַו של דה וינצ׳י שהוא גם מין רֹשֶם ״חתונת״ המדע והאמנוּת, אבל רוצֶה גם את היוֹתו רֹשֶם של רעיון שלו, של אמוּנוֹת שלו, וכאילו עומד הרישום הזה להיבחן בזמן קצר, לא במאות שנים, וכאילו יכול להתפוגג, אבל תכונותיו רַבּוֹת ונדמה לי שלא ישָכחו. 

 











                                                        

יום חמישי, 6 באוגוסט 2026

דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כשקראנו את מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ, על סכנה של עבודה זרה במחשבה שאלֹהים יִשְכֹּן במִשכן, וישראל אמר אחרי מעשה העגל לקח מֹשה את האֹהֶל אל מחוץ למחנה, ובעצם קבע כך איפה יהיה גילוי אלהים, ״וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ״, אלֹהים התגלה באֹהל, אלֹהים שכן על האֹהל ועל מֹשה, וכך היתה סכנה שהעם יעבדו את מֹשה במקום את אלֹהים [או יחד עם אלֹהים]. 

ובספר שמואל דוד אמר וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה, ונתן אמר למלך שיעשה כל אשר בלִבו כי אלהים עִמו, וזאת אלילוּת של נתן הנביא, אמר ישראל, והרי אלֹהים התנגד לבית שיִבנה דוד ואמר וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן, וכאן בתהִלים דוד אומר מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ כי הוא רוצה שאלֹהים יהיה לידו ולא מתהלך. לכבול את אלהים. והַר קָדְשֶׁךָ הוא הר סיני, כלומר אלֹהים מְקַדֵּש הר, וזאת התחלה של עבודה זרה. מחשבה על קדוּשה של מקום מסוים אחד. וגריעה מקדושת האל ומאינסופיות שלו. 

 

תהלים פרק טו (א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְ֭קֹוָק מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ

 

 

  

יום שני, 3 באוגוסט 2026

יוֹמנסִפְרוּת 65. הרי השוואות יצירות סִפרות


יוֹמנסִפְרוּת 65. 

הרי השוואוֹת של יצירוֹת סִפְרוּת ל״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס לא היו אלא תחילתה של אכזבה אצלי, אבל פיתו אותי שוב המִלים המַשווֹת, וההִתפתוּת שוב קצת משונה, וכך, נזכרתי במִלים ״כל מקום שנאמר וַיֵּשֶׁב אינו אלא לשון צער״, בכוח המִלים העצום, והמִלים המפַתוֹת כמו אומרות תוכלי לראות עוד גְּדוּלָה שכמעט אין דומה לה [אף על פי שהן טוענות שהיא דומה לזו של ״יוליסס״], והרצון שלי לראות גדוּלה הוא עצום, ואני קוראת עכשיו דווקא את הסיפוּר ״מירוץ בבוקר״ של פוקנר, המירוץ הזה אחרי הצבי, שאולי הוא גם מירוץ נִמשך אחרי גדוּלה בסיפורים של פוקנר, וכל הזמן הזה היצירה המֻשְוֵית ל״יוליסס״ ואני קוראת גם בה מדי פעם, ואני רואה דברים מצוינים בה ודברים אחרים, ולא גדוּלה דומה לזו של ״יוליסס״, ונדמה לי שהִתפתֵיתי גם בשביל ראִיית אי-דִמיון.  

 

[בצילום: מ״מירוץ בבוקר״, ויליאם פוקנר, תרגמה רחל פן]

 

 





                                                      


 

  

יום שישי, 31 ביולי 2026

בקריאה בסיפורים הקצרים של פוקנר

 

 

 

כשאני קוראת ב״12 סיפורים״ של פוקנר נדמה לי שאני סומכת על הסִפְרוּת האחרת שלו, ״הקול והזעם״, ב״שוכבי גוועת״, ומחשבה על לְכַפֵּר צצה אצלי פתאֹם כאילו הסִפרוּת האחרת שלו מְכַסָּה קצת את הסיפורים האלה וגם מראָה אותם, אבל אני צריכה לחשוב על מין דבר שקוף יותר, אווירי, מראֶה לי עוד דברים. [ונדמה לי שחזרַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, מראָה גם היא].  

 

*

נזכרנו ב״איזה תענוּג היה להם״ של אייזק אסימוב כשחשבנו על איזה תענוג יהיה לילדֵי-העכשָיו כשיחזרו ללמוד עם ספרים ועם מחברות, וחשבתי גם איזה תענוג יהיה להם כשיקראו לִמקום-התענוּג ״בֵּית סֵפֶר״ ולא ״מִסגרת״. 

וכמה תקווה היתה בי כשחשבתי שהילדים האלה יֵלכו אל בתים של סֵפֶר ולא אל מִסגרות. 

*

פִרחי יסמין סמבק נושרים בשקט ואני שמה אותם בבית כאילו יישָמרו עוד קצת חייהם עִמי בבית.  

 

  [״12 סיפורים״, ויליאם פוקנר, מאנגלית רחל פן]

 

  

יום חמישי, 30 ביולי 2026

ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]



ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

״ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו״ אומר המדרש כרואֶה מרחק עצום בין ״אל לִבּוֹ״ ו״בְּלִבּוֹ״, ובמרחק הזה הרשעים הם ברשות לִבָּן, נתונים לגמרי ללִבָּם, לא לדָבָר מחוץ להם, כאילו גם אלֹהים בתוכם, וישראל אמר בשיחה שלנו הלב כאן הוא העיקר, קיים באלֹהים וקיים ברשעים, ואלֹהים מרכין עצמו מול הלב, וחשבנו על הלב הזה לא כעל איבר בגוף אלא כעל איבר במציאוּת, הוא אמצע הדברים, והנבל והרשעים חושבים שהם שולטים באיבר המרכזי של המציאוּת, אבל הם ברשותו. 

ואחרי כן ראינו שגם על אברהם נאמר ״אמר בלִבּוֹ״ [ וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד], וכך גם הוא רשע, ולשלֹמה אלֹהים נתן חכמה בלִבּוֹ, אלֹהים רצה ששלֹמה יהיה רשע. ושוב דיברנו קצת על הרשעים, שהם הרואים פגמים במציאוּת. 

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה לד סימן י (פרשת נח) - יא (פרשת נח)

ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א יב) ויאמר ירבעם בלבו, (אסתר ו) ויאמר המן בלבו, אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם /שמואל א'/ כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א) וישם דניאל על לבו, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לא אוסיף

 

בראשית ח: ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור 

 

 

 

יום שני, 27 ביולי 2026

מלים נפרדות ונבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]]



מִלים נִפרדות ונִבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברתי עם ישראל על הופעַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש שבסיפור ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר גם ב״הקול והזעם״ שלו ועל היות שתי היצירות ומילותיהן נִפרדות ונִבדלות, וחשבנו כך גם על פרק יד ופרק נג בתהִלים, על היות מִלות פסוקים מפרק יד ומפרק נג נבדלות אלו מאלו בהיות הפרקים נבדלים. כך יכולנו לדבר על הדומה והשונֶה בשני הפרקים שהם שתי יישויות נפרדות ונבדלות [וכמובן לא חשבנו שפרק נג הוא וריאציה על פרק יד]. וישראל אמר על ״מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד״ שהוא המוביל את המזמור להיות מזמור על אדם, העיקר בו הוא האדם, והעָוֶל כאן לא קשור לאלֹהים, ולמה כאן אלֹהים השקיף על בני אדם ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים הוא ריבוי של תופעות, ולא קשור לזמן, והוא השקיף על בני אדם לא בגלל קשר אִתם אלא כעל תופעה במציאוּת. וכך הוא שואל אם יש במציאות משכיל דורש את אלֹהים. וכמה נבדל במזמור הזה הפסוק המחריד ״שָׁ֤ם פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם״, וכמה הוא חורג מן הדמיוֹן לפסוק שָׁ֤ם פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק שבמזמור יד, ודיברנו על העֲצָמוֹת, ונזכרנו כמובן בערמוֹת העצמות האיומות ליד הסירנות ב״אודיסיאה״, והעצמות המפוזרות הן ביטול הצֶלֶם, וביטול העצמי, ושאלנו מהן עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ, והפירושים שמצאנו מרחיקים מן הרושֶם המחריד של הפסוק, ומרושֶם עליית המִלים אל מדרגת אמנוּת גבוהה.  

וכן, אין כאן אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק אלא אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם. 

 

 

תהלים פרק יד

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽקֹוָ֗ק מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ה) שָׁ֤ם׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק:(ו) עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְקֹוָ֣ק מַחְסֵֽהוּ:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭קֹוָק שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָֽאֵל:

תהלים פרק נג

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד:(ב) אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב:(ג) אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ד) כֻּלּ֥וֹ סָג֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ה) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ו) שָׁ֤ם׀ פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל:

 

 

 

 

יום שישי, 24 ביולי 2026

אֵבֶל בגינה.


 


 

 

 

השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, בסיפוּר הקצר ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר וב״הקול והזעם״ שלו, אבל הם כבר כמעט נבדלים בהיוֹת היצירות נִבדלות ונִפרדות, והם נעים בתנועַת ״הקול והזעם״ כמעט אל מין קיום אחר, וכאילו דבר נִסתר וגָלוּי בתשובַת השֵמוֹת, ויופי עצום בתשובתם.    

*

דּוֹד שלי הלך לעולמו. הבניינים שתכנן יפים, גלויים. דיברתי עִם בת-דודתי עליו ועל בניין המוסיקה באוניברסיטה, ועל ימי ילדוּתנו עם המטָעים בָּעמק. 

*

עֶצֶב העֵצִים בגינה, ועִצבוני. ועצב האדמה. 

ונִזכרתי באַהֲבָתִי לדַארל, שהיה צריך להצית את האָסָם. 

 

יום שלישי, 21 ביולי 2026

על ציורי הפרחים של ילדותי:


*

 

בעצם, חשבתי, לימוּדֵי הציוּר שלי התחילו באותן שַבָּתוֹת של יְמֵי ילדוּתי כשהייתי מציֶרת על ניירות הפוליו של אבי את ציוּרֵי הפְּרָחִים. והרי כבר היתה בהם בַּקָּשַת איזו אמת, ואולי גם אמוּנה בצמיחת יְפִי הציוּר מן האמת. וכאילו קַל היה לחשוב על אמת הפרחים המצוירים בבקשת הדמיוֹן שלהם לפרחים עצמם, לפרחים החיים, ובכל זאת, במחשבה הילדוּתית שדימתה לה שתיצור יצירַת אמנוּת ממש היתה גם השאיפה אל מעֵבֶר לדמיוֹן דמוּת הפרחים המצוירים לפרחים עצמם, אל הִתעלוּת האמנוּת, אל מה שהמחשבה הילדוּתית כבר דימתה לה כנִשֹגב, ואל מה שהרֶגֶש הילדוּתי הרגיש כמרוֹמֵם אותו מעל כל רגש אחר. ציוּר הציניוֹת הזה של ימי ילדוּתי צולם זמן רב כל כך לפני שנִזרקו כמעט כל ציוּרֵי הפרחים ההם, כשדימיתי לי שמחשבוֹתַי נִהיו טובות ממחשבוֹת הילדוּת. 

[בתמונות: ציוּר ציניוֹת מימי הילדוּת, ורישוּם מימי הלימוּדים אצל שמעון אבני]