כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

האִם כָּל־אֹיְבָיו לפני שהיה מלך, שאלנו, ושאלנו גם על מִכַּף ועל מִיַּד, וחשבנו שמִיַּד מזכיר את יד אלהים, ולמה כף כל אויביו ואילו יד שאוּל, כי המאבק בשאוּל גדול יותר, רק בגללו הוא יכול להתחרט. וישראל אמר גם אַשְמָה על היותו אצל אכיש, ולא אלֹהים הִציל אותו אלא אכיש. מלך האויבים. 

ובספר שמואל כתוב עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וכך הוא ברח גם מן ההבטחה של אלֹהים שהוא יהיה מלך. וההצלה היא בהתבוללוּת עם הפלישתים. והוא אומר כאן בתהִלים שאלֹהים הִציל אותו, על ידי ההתבוללוּת בעם אחר. זה בעיניו רצון אלֹהים. 

והוא כאן עֶבֶד יְקֹוָ֗ק וגם דִּבֶּר לַיהוָה, ואלה הפכים, ויש כאן גם יהירות שהיא הפוכה מעבד לאלהים.

ולמה בְּיוֹם הִצִּיל יְהֹוָה, ביום אחד, כנראה יום הבריחה אל אכיש, וכך המלים כָּל־אֹיְבָיו הן הפרזַת השירה. הפרזה ליד דיוּק.

[והוא לא קורא כאן לשאוּל אויב].

 

 

 

תהלים ח: (א) לַמְנַצֵּ֤חַ לְעֶ֥בֶד יְהוָ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר לַיקֹוָ֗ק אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְהוָ֮ה אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל:

כתבתי מעט על ״בלבב ימים״

 

       

 

 

 

כתבתי מעט על ״בלבב ימים״ ומִלּוֹתַי ידעו שמִלות ״בלבב ימים״ נפרשֹו למענן וכאילו היו מִלּוֹתַי מעשה רמייה, אבל הרי ראיתי מִלים עתיקות ואחרות נפרשֹות ל״בלבב ימים״, ודימיתי שִכבות-מִלים כשקראתי את ״עָמד ועשה קערות על פי המנורות...אף הוא תיקן את הספרים הקרועים וקשרם בטבלאות חדשות״ וכשנזכרתי ב״הילני אימו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל; אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, וכשקראתי את ״אַל תִרגזו עלינו בדרך״, ואת ״שהיה קונה סוסים בשביל שרי האומות...אפשר זושא שחי עם כל אדם בשלום ונשא ונתן באמונה נתחבר לליסטים״, ואת ״ושמעו קול עָרב, ביקשו לקפוץ לתוך הים ולילך אחר הקול, קשרו אותם הספנים...״, ועוד מִלים רבות נִפרשות. וחשבתי שלא רמייה גמורה במִלותַי. ורציתי לכתוב מעט על שְנֵי ״משל למלך״ שנאמרו ב״בלבב ימים״, אחד שעורמה נסתרת בו שאמר רבי שלמה, ואחר שעורמה נסתרת בו שהשיבו הנִלבבים, שלא בעטו ביסורים ולא הקפידו כלפי שכינה והיו מתנחמים ואומרים מחר הקדוש ברוך הוא גואלם והם נפטרים מכל הצרות, לשואלים מפני מה אין הקדוש ברוך הוא מתנקם מרשעי העולם שנוהגים בבניו ממש כשבויים, ״משל למלך שבאו אויבים על בנו, אמר המלך מה לי לשלוח חיילות להתנקם בהם, הרי מיד אני יוצא בעצמי עם חיילותי ומגרש אותם ודן אותם על שציערו את בני ואני מחזיר את בני לביתי בשמחה ובכבוד גדול״. ומַלותיהם הספיקו.    

[הציטוטים מ״בלבב ימים״, עגנון, וממסכת יומא]

 

                                        

שוב ״יומא״, והשפה השלמה,

שוב ״יומא״, והשפה המוחלטת, וההתחלה המוחלטת, ״שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול״, והיא כמו אומרת היה גם דבר לפני ההתחלה, כמו יודעת על מה שהיה לפניה, וכך התחלת ״נדרים״, ״כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירוּת כנזירות״, וכך התחלת ״כלאיים״, ״החיטים והזונין, אינן כלאיים זה בזה״, ועוד במסכת יומא ״...אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין״ ו״אם רגיל לקרות, קורא, ואם לאו, קוראים לפניו״, ו״הרואה כוהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפים, הרואה פר ושעיר הנשרפים, אינו רואה כוהן גדול כשהוא קורא״, ו״מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. רבי מתיה בן חרש מתיר״, ו״אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, בשפה המפליאה.  והכהן הגדול, והשעיר הנשרף והשעיר המשתלח, והאכילה מחצר-הכבד של הכלב, כמו דְּמוּת-החיסוּן, והנברשת שעשתה הילני והטבלה, אינם כמין דמויוֹת נוֹצָרות בשפה אלא השפה הזאת בשביל הבעַת ממשוּת. 

ביום הכיפורים הזה קראתי שוב ב״יומא״ וקצת ב״כלאַיִם״, ובימים לפני יום הכיפורים שמעתי זיכרונותיהם המצערים של טייסים ממלחמת יום כיפור, וקראתי שוב את ״בלבב ימים״ של עגנון, והיה נדמה לי שצָרוֹת ומעשים מסופרים ב״בלבב ימים״ שחקו קצת את צָרוֹתינו.     

 

 

ראינו שֶבַח ליהֹוָה ולעצמו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

 

ראינו שֶבַח ליהֹוָה ולעצמו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

ב״תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד שִׁמְעָ֤ה יְהוָ֨ה צֶ֗דֶק הַקְשִׁ֥יבָה רִנָּתִ֗י הַאֲזִ֥ינָה תְפִלָּתִ֑י בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָֽה:(ב) מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים:(ג) בָּ֮חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י׀ פָּ֮קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל־תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל־יַעֲבָר־פִּֽי״, וישראל אמר במזמורֵי תהִלים אלֹהים הוא לא השראה, לא כמו אצל הנביא, וכאן דָּוִד כמעט קובע איך הוא האלֹֹהים הזה. וב״שִׁמְעָה יְהוָה״ יש ציווי ליהֹוָה לשמוע צֶדֶק, דָּוִד אומר שאלֹהים לא יודע לגמרי מהו צדק ושומע גם לא-צדק, 

והַקשיבה רינתי בלי קשר לצדק, ותפילתי היא לא צדק ולא רינה, ומה יש בה, ואין כאן תשובה. 

והוא אומר בלא שִֹפְתֵי מִרמה כי אלֹהים שומע הרבה שִֹפְתֵי מִרמה ודוד אומר שלי הם לא 

שִפתי מִרמה [וזה לא נכון לגמרי בדמותו בתנ״ך]. ואחר כך ״מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים״, מִשְׁפָּטִי, דוד כאן נאשם, וזה מחזיר אל תְּפִלָּה, שהיא הפללה. 

ושאלנו על עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים, וחשבנו שאולי מֵישָׁרִֽים הם כל מהוּת היָשָר [כאילו  תחזה בכל המֵישָרים של העולם], והאם יש מֵישָרִים  בדָוִד. 

                                          

                                                     

 

והֶעמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

 

והֶעמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

הִגיע המדרש אל מִצְוָה אחת, ״בא חבקוק והעמידן על אחת...״, והגענו אל ניסיון להבין את כולו, וחזרנו לתחילתו ב״תרי"ג מצוות״, וישראל אמר המושג תרי״ג של חז״ל, ולא ידוע מהיכן, וראינו שכל המדרש מתנגד לתרי״ג, ובעצם, אמר ישראל, התנ״ך כאן במדרש מתנגד להמצאה של חז״ל. 

ואירוניה במדרש וגם ודברים חדשים בתרי״ג. ודיברנו על טענת הנצרות כי בגלל תרי״ג לא תבוא גאולה לעולם כי אי אפשר לעמוד בתרי״ג מִצווֹת. ושאלתי אם תרי״ג מִצווֹת כרעיון, כלא-מושֹג, כי חשבתי שההגעה אל מצוה אחת, אל עיקרון אחד, היא שיא ההגעה אל לא-מושֹג. אבל מה שאומר דוד במזמור אי אפשר להגיד בעיקרון אחד, אמר ישראל, והעקרונות אצלו דווקא ערכיים, והרי צריך לקיים אותם. להשיג אותם.

ודיברנו על ״וצדיק באמונתו יחיה״ במדרש, וראינו כמעט כפירה, כי אמונתו יכולה להיות כל אמונה באלֹהים, המִצְוָה כאן אומרת שצריכה להיות לו אמונה אבל לא אומרת איזו אמונה, ואין במדרש אי-מִצְווֹת, ויש מְצַוֶּה, אלֹהים, אבל כאן ״באמונתו״, והוא לא מְצֻוּה על איך להאמין. 

 

מדרש תנחומא :

אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור, בא ישעיה והעמידן על שש שנאמר (ישעיה לג) הולך צדקות ודובר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמוך בשחד אוטם אזנו משמוע דמים וגו' וכתיב בתריה הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, בא מיכה והעמידן על שלש נאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, בא עמוס והעמידן על שנים שנאמר (עמוס ה) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה.

 

מהעמידן על אחת עשרה עד העמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

מהֶעֱמִידָן על אחת-עשרה עד העמידן על אחת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

היום קראנו במדרש שתחילתו ב״אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה...״ וסופו ב״בא חבקוק והעמידן על אחת...״, וישראל אמר הנָחה בסיסית על תרי״ג כאן, ובא דוד והעמידן על אחת עשרה, העמיד אותן כך שיהיו אחת עשרה, כלומר ביקש בהן את העיקרון, ומצא אחד-עשר עקרונות. ולא נאמר כאן מהו תוכן התרי״ג ומהו תוכן האחת-עשרה שהעמיד, אבל המדרש אומר ״שנאמר (תהִלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור״, וחזרנו אל כּל המזמור, שבו הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת, ולא רגל, ולא עשה רעה, וחרפה לא נשא על, ונמאס בעיניו נבזה, עַד שוחד על נקי לא לקח, וכל אלה על פי המדרש עקרונות של אחת עשרה מִצווֹת, וראינו שרוב המִצווֹת האלה הן כמו תכונות של אדם, וכבר לא מִצווֹת אלא תכונות של אדם, ומתבטל פה מושג המִצווֹת ויש פה מין דרישה שהאדם יהיה בעל תכונות והתנהגויות על פי התכונות. וישראל אמר באֹהֶל ובמִשְכָּן האדם צריך להַראות עצמו כמו שהוא וכך הוא מַראֶה את העולם שמחוץ למִשכן, את מה שהוא בספק מחוץ למִשכן, ורק במִשכן האדם מחויב לצֶלֶם אלֹהים שלו, ובכל זאת, הרי המשכן יוצר גבול לאלֹהים, והוא תוצאה של חיפוש אלֹהים המוגבל ולא אלֹהים האינסופי. 

ואחרי כן דיברנו על ״בא ישעיהו והעמידן על שש...״.

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן ט

אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהליך וכל המזמור, בא ישעיה והעמידן על שש שנאמר (ישעיה לג) הולך צדקות ודובר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמוך בשחד אוטם אזנו משמוע דמים וגו' וכתיב בתריה הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, בא מיכה והעמידן על שלש נאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, בא עמוס והעמידן על שנים שנאמר (עמוס ה) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה.

 

 

 

רישוּם של בְּנִי מימי נעוריו

 

 

 

 

רישוּם של בְּנִי מימי נעוריו כמעט מפליא אותי, וכמעט לא מפליא כשאני חושבת על שיחה עם ישראל על אחת-עשרה מִצְווֹת במִדרש שהן בעצם תכונות של אדם, ואני חושבת על מִצווֹת הרישוּם ועל איזו ידיעַת בְּנִי את מִצווֹת הרישוּם, ונדמה לי שכמעט לא נבדלו מִצְווֹת הרישוּם מתכונותיו. 

 

האם יהירה הרגשַת הידיעה על הרישוּם, הרגשת ידיעַת מִצווֹת הרישוּם. והרי הרישוּם, שהוא גם כרעיון נשאר, כרֹשֶם, כאילו מכריח את היוֹת הידיעה כרֹשֶם. 

 

עכשיו נדמה לי שבדברים של ליאונרדו דה וינצ׳י על הקַו שאינו קיים בטבע, שהוא הפשטה, כמעט נאמרו גם דִברֵי המִדרש על אחת-עשרה המִצווֹת, שהן, בעצם, תכונות בני אדם. כל המִצווֹת והאיסורים בקַו המופשט, וכמה קשה לשמור עליהם. 

 

ואני שבה אל הרישוּם הזה של יוזף בּוֹיס, שכמעט רוצֶה להיות רֹשֶם הרישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י, רֹשֶם הקַו של דה וינצ׳י שהוא גם מין רֹשֶם ״חתונת״ המדע והאמנוּת, אבל רוצֶה גם את היוֹתו רֹשֶם של רעיון שלו, של אמוּנוֹת שלו, וכאילו עומד הרישום הזה להיבחן בזמן קצר, לא במאות שנים, וכאילו יכול להתפוגג, אבל תכונותיו רַבּוֹת ונדמה לי שלא ישָכחו. 

 

                                                        

דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כשקראנו את מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ, על סכנה של עבודה זרה במחשבה שאלֹהים יִשְכֹּן במִשכן, וישראל אמר אחרי מעשה העגל לקח מֹשה את האֹהֶל אל מחוץ למחנה, ובעצם קבע כך איפה יהיה גילוי אלהים, ״וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ״, אלֹהים התגלה באֹהל, אלֹהים שכן על האֹהל ועל מֹשה, וכך היתה סכנה שהעם יעבדו את מֹשה במקום את אלֹהים [או יחד עם אלֹהים]. 

ובספר שמואל דוד אמר וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה, ונתן אמר למלך שיעשה כל אשר בלִבו כי אלהים עִמו, וזאת אלילוּת של נתן הנביא, אמר ישראל, והרי אלֹהים התנגד לבית שיִבנה דוד ואמר וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן, וכאן בתהִלים דוד אומר מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ כי הוא רוצה שאלֹהים יהיה לידו ולא מתהלך. לכבול את אלהים. והַר קָדְשֶׁךָ הוא הר סיני, כלומר אלֹהים מְקַדֵּש הר, וזאת התחלה של עבודה זרה. מחשבה על קדוּשה של מקום מסוים אחד. וגריעה מקדושת האל ומאינסופיות שלו. 

 

תהלים פרק טו (א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְ֭קֹוָק מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ

 

 

  

יוֹמנסִפְרוּת 65. הרי השוואות יצירות סִפרות

יוֹמנסִפְרוּת 65. 

הרי השוואוֹת של יצירוֹת סִפְרוּת ל״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס לא היו אלא תחילתה של אכזבה אצלי, אבל פיתו אותי שוב המִלים המַשווֹת, וההִתפתוּת שוב קצת משונה, וכך, נזכרתי במִלים ״כל מקום שנאמר וַיֵּשֶׁב אינו אלא לשון צער״, בכוח המִלים העצום, והמִלים המפַתוֹת כמו אומרות תוכלי לראות עוד גְּדוּלָה שכמעט אין דומה לה [אף על פי שהן טוענות שהיא דומה לזו של ״יוליסס״], והרצון שלי לראות גדוּלה הוא עצום, ואני קוראת עכשיו דווקא את הסיפוּר ״מירוץ בבוקר״ של פוקנר, המירוץ הזה אחרי הצבי, שאולי הוא גם מירוץ נִמשך אחרי גדוּלה בסיפורים של פוקנר, וכל הזמן הזה היצירה המֻשְוֵית ל״יוליסס״ ואני קוראת גם בה מדי פעם, ואני רואה דברים מצוינים בה ודברים אחרים, ולא גדוּלה דומה לזו של ״יוליסס״, ונדמה לי שהִתפתֵיתי גם בשביל ראִיית אי-דִמיון.  

 

[בצילום: מ״מירוץ בבוקר״, ויליאם פוקנר, תרגמה רחל פן]

 

 

                                                      

 

  

בקריאה בסיפורים הקצרים של פוקנר

 

 

 

כשאני קוראת ב״12 סיפורים״ של פוקנר נדמה לי שאני סומכת על הסִפְרוּת האחרת שלו, ״הקול והזעם״, ב״שוכבי גוועת״, ומחשבה על לְכַפֵּר צצה אצלי פתאֹם כאילו הסִפרוּת האחרת שלו מְכַסָּה קצת את הסיפורים האלה וגם מראָה אותם, אבל אני צריכה לחשוב על מין דבר שקוף יותר, אווירי, מראֶה לי עוד דברים. [ונדמה לי שחזרַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, מראָה גם היא].  

 

*

נזכרנו ב״איזה תענוּג היה להם״ של אייזק אסימוב כשחשבנו על איזה תענוג יהיה לילדֵי-העכשָיו כשיחזרו ללמוד עם ספרים ועם מחברות, וחשבתי גם איזה תענוג יהיה להם כשיקראו לִמקום-התענוּג ״בֵּית סֵפֶר״ ולא ״מִסגרת״. 

וכמה תקווה היתה בי כשחשבתי שהילדים האלה יֵלכו אל בתים של סֵפֶר ולא אל מִסגרות. 

*

פִרחי יסמין סמבק נושרים בשקט ואני שמה אותם בבית כאילו יישָמרו עוד קצת חייהם עִמי בבית.  

 

  [״12 סיפורים״, ויליאם פוקנר, מאנגלית רחל פן]

 

  

ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

״ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו״ אומר המדרש כרואֶה מרחק עצום בין ״אל לִבּוֹ״ ו״בְּלִבּוֹ״, ובמרחק הזה הרשעים הם ברשות לִבָּן, נתונים לגמרי ללִבָּם, לא לדָבָר מחוץ להם, כאילו גם אלֹהים בתוכם, וישראל אמר בשיחה שלנו הלב כאן הוא העיקר, קיים באלֹהים וקיים ברשעים, ואלֹהים מרכין עצמו מול הלב, וחשבנו על הלב הזה לא כעל איבר בגוף אלא כעל איבר במציאוּת, הוא אמצע הדברים, והנבל והרשעים חושבים שהם שולטים באיבר המרכזי של המציאוּת, אבל הם ברשותו. 

ואחרי כן ראינו שגם על אברהם נאמר ״אמר בלִבּוֹ״ [ וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד], וכך גם הוא רשע, ולשלֹמה אלֹהים נתן חכמה בלִבּוֹ, אלֹהים רצה ששלֹמה יהיה רשע. ושוב דיברנו קצת על הרשעים, שהם הרואים פגמים במציאוּת. 

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה לד סימן י (פרשת נח) - יא (פרשת נח)

ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א יב) ויאמר ירבעם בלבו, (אסתר ו) ויאמר המן בלבו, אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם /שמואל א'/ כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א) וישם דניאל על לבו, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לא אוסיף

 

בראשית ח: ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור 

 

 

 

מלים נפרדות ונבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]]

מִלים נִפרדות ונִבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברתי עם ישראל על הופעַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש שבסיפור ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר גם ב״הקול והזעם״ שלו ועל היות שתי היצירות ומילותיהן נִפרדות ונִבדלות, וחשבנו כך גם על פרק יד ופרק נג בתהִלים, על היות מִלות פסוקים מפרק יד ומפרק נג נבדלות אלו מאלו בהיות הפרקים נבדלים. כך יכולנו לדבר על הדומה והשונֶה בשני הפרקים שהם שתי יישויות נפרדות ונבדלות [וכמובן לא חשבנו שפרק נג הוא וריאציה על פרק יד]. וישראל אמר על ״מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד״ שהוא המוביל את המזמור להיות מזמור על אדם, העיקר בו הוא האדם, והעָוֶל כאן לא קשור לאלֹהים, ולמה כאן אלֹהים השקיף על בני אדם ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים הוא ריבוי של תופעות, ולא קשור לזמן, והוא השקיף על בני אדם לא בגלל קשר אִתם אלא כעל תופעה במציאוּת. וכך הוא שואל אם יש במציאות משכיל דורש את אלֹהים. וכמה נבדל במזמור הזה הפסוק המחריד ״שָׁ֤ם פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם״, וכמה הוא חורג מן הדמיוֹן לפסוק שָׁ֤ם פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק שבמזמור יד, ודיברנו על העֲצָמוֹת, ונזכרנו כמובן בערמוֹת העצמות האיומות ליד הסירנות ב״אודיסיאה״, והעצמות המפוזרות הן ביטול הצֶלֶם, וביטול העצמי, ושאלנו מהן עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ, והפירושים שמצאנו מרחיקים מן הרושֶם המחריד של הפסוק, ומרושֶם עליית המִלים אל מדרגת אמנוּת גבוהה.  

וכן, אין כאן אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק אלא אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם. 

 

 

תהלים פרק יד

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽקֹוָ֗ק מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ה) שָׁ֤ם׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק:(ו) עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְקֹוָ֣ק מַחְסֵֽהוּ:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭קֹוָק שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָֽאֵל:

תהלים פרק נג

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד:(ב) אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב:(ג) אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ד) כֻּלּ֥וֹ סָג֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ה) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ו) שָׁ֤ם׀ פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל:

 

 

 

 

אֵבֶל בגינה.

 

 

 

 

השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, בסיפוּר הקצר ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר וב״הקול והזעם״ שלו, אבל הם כבר כמעט נבדלים בהיוֹת היצירות נִבדלות ונִפרדות, והם נעים בתנועַת ״הקול והזעם״ כמעט אל מין קיום אחר, וכאילו דבר נִסתר וגָלוּי בתשובַת השֵמוֹת, ויופי עצום בתשובתם.    

*

דּוֹד שלי הלך לעולמו. הבניינים שתכנן יפים, גלויים. דיברתי עִם בת-דודתי עליו ועל בניין המוסיקה באוניברסיטה, ועל ימי ילדוּתנו עם המטָעים בָּעמק. 

*

עֶצֶב העֵצִים בגינה, ועִצבוני. ועצב האדמה. 

ונִזכרתי באַהֲבָתִי לדַארל, שהיה צריך להצית את האָסָם. 

 

על ציורי הפרחים של ילדותי:

*

 

בעצם, חשבתי, לימוּדֵי הציוּר שלי התחילו באותן שַבָּתוֹת של יְמֵי ילדוּתי כשהייתי מציֶרת על ניירות הפוליו של אבי את ציוּרֵי הפְּרָחִים. והרי כבר היתה בהם בַּקָּשַת איזו אמת, ואולי גם אמוּנה בצמיחת יְפִי הציוּר מן האמת. וכאילו קַל היה לחשוב על אמת הפרחים המצוירים בבקשת הדמיוֹן שלהם לפרחים עצמם, לפרחים החיים, ובכל זאת, במחשבה הילדוּתית שדימתה לה שתיצור יצירַת אמנוּת ממש היתה גם השאיפה אל מעֵבֶר לדמיוֹן דמוּת הפרחים המצוירים לפרחים עצמם, אל הִתעלוּת האמנוּת, אל מה שהמחשבה הילדוּתית כבר דימתה לה כנִשֹגב, ואל מה שהרֶגֶש הילדוּתי הרגיש כמרוֹמֵם אותו מעל כל רגש אחר. ציוּר הציניוֹת הזה של ימי ילדוּתי צולם זמן רב כל כך לפני שנִזרקו כמעט כל ציוּרֵי הפרחים ההם, כשדימיתי לי שמחשבוֹתַי נִהיו טובות ממחשבוֹת הילדוּת. 

[בתמונות: ציוּר ציניוֹת מימי הילדוּת, ורישוּם מימי הלימוּדים אצל שמעון אבני]      

 

    

                     

צֵל רע [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

צֵל רע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

ואחרי כן על ״הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד״, הכל סר, כל מה שיש הסתלק, ויהֹוָה היה צריך להשקיף על הכל, לא רק על בני האדם. ישראל אמר בשיחה שלנו יְהֹוָה הוא הרואה שהכל סר, ובשבילו העולם הוא כבר לא כמו שהיה, או, דוד הוא הרואה, אבל העיקר פה הוא הטוטליות, העולם כבר בלי תקנה. וכל מה שסר נאלח, ואין עושה טוב, והוא לא אומר הכל רע, אלא המציאות יכולה לעשות טוב ולא עושָה. יש כאן כמו איזה זיכרון של עשיית טוב. והזיכרון מביא אותו כמעט לכדי יֵאוּש, כאילו אין יותר אלֹהים שיעשה טוב. 

ועל ״הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ״, וישראל אמר 

על אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אלה הכֹהנים, אוכלי לחם הפנים, ועל אֹכְלֵי עַמִּי אמר הם האוכלים את עַמִּי, וחשבנו על נֶ֫אֱלָ֥חוּ שבפסוק הקודם, וכמו שהכהנים אוכלים את לחם הקודש כך פועלי אָוֶן הם אוכלי העם. ואמר עוד מה קדוש בלחם הפנים, הרי הכהנים אוכלים ממנו ואז הוא בתוך גוף האדם ולא קדוש כל כך. וגם העַם הנאכל כבר עַם אחר בגוף של האוכלים. אבל חשבנו גם שאוכלֵי עַמִּי יכולים להיות האוכלים שבעמי, ולמה זה רע. ודיברנו על מין צֵל רע רובץ על אכילת לחם, מ״בזעת אפיך תאכל לחם״, שהוא בעצם המשך של קללה על הארץ והאדם, ומתועבַת מצרים לאכול את העִברים לחם, ושאלנו למה יש צל רע על הלחם, וחשבנו שהוא כצל רע על האדם, וישראל הזכיר את אשת פוטיפר ועניין רק הלחם [לבדוק] ובמדרש יוסף אומר לה שהיא הלחם, וכך לחם הוא האדם, וכאן בתהִלים יש גְּנוּת בכל הפסוק, על אוכלֵי עַמִּי ואוכלֵי לחם, וכך גם גְּנוּת על לחם הקודש. הוכנס הצל הרע גם אל הקודש. 

 

 

תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי 

*

 

 *

  

 

*

  

יוֹמנסִפְרוּת 64 .כשאני קוראת שוב

 

יוֹמנסִפְרוּת 64. כשאני קוראת שוב את ״בשוכבי גוועת״ אני חושבת פתאֹם גם על הקריאה עִם ישראל בספר ״תהִלים״, כי אני חושבת על שְֹפַת הסִִפְרוּת, והשֹפה של וַארדַאמאן ושל דַארל ושל הילדים-נערים האחרים ב״בשוכבי גוועת״ היא, כמובן, יציר-רוחו של פוקנר וכך היא יכולה להיות שְֹפַת תודעה עמוקה ושְֹפַת-ההכרה ושְֹפַת גְּבָהִים של שירה, והמִלים ״הוא מתבונן בפניה השלֵוות, הנוקשות, נמוגות אל תוך הדמדומים, כמו החושך הוא מבַשְֹרוֹ של העפר החותֵם, עד שלבסוף נדמות הפנים כצפות עליו במנותק, בקלילות, כבבואה של עלה מת״ הן מִלּוֹתָיו של פוקנר, ולמה פוקנר נותן לנער-ילד את מִלותיו אלה, כי הוא לא נער-ילד אלא דמות יצירת-רוחו של פוקנר, והיוֹתה קיימת בגבהי השֹפה והרוח היא ממהוּת הסִפרוּת הזאת, 

ואין בזה, כמובן, השוואה גדולה וגמורה למה שעשה כותב תהִלים אלא השוואת מין מעמד של הכותבים, המעמד של היכול לכתוב את שפת הילדים-הנערים גם כגבוהה, כלירית, בהיותה עמוקת-תודעה, והיא שפת הכותב, ושל היכול לכתוב ״...אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ. שָׁם פָּחֲדוּ־פַחַד לֹא־הָיָה פָחַד כִּֽי־אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי־אֱלֹהִים מְאָסָם״, השפה שהיא כמעט לאין חֵקר והיא יצירת רוּחוֹ, כמעט כעֶבֶד-רוחו. וסערה ודאגה וחרדה וגְנוּת ויופי נאמרים בשפות האלה, כמעט כעַבְדֵי רוּחָם של היכולים לכתוב.   

[״בשוכבי גוועת״, ויליאם פוקנר, תרגמה רנה ליטוין, ותהלים]

 

 

*

 

 

 

 

 

"